מעבר לכך שהספר הוא ביוגרפיה קצרה ותמציתית במידה הנכונה על איינשטיין (לעומת למשל הספר העבה בהרבה של אייזקסון) הוא מנסה לדון בשאלה, כיצד הגאון המדעי הגדול ביותר של המאה עשרים, זה שהדהים את העולם כולו בין השנים 1905-1915 עם כמה וכמה גילויים משמעותיים, פורצי דרך וכאלו שאף אחד אחר אפילו לא היה קרוב להעלות אותם, לא רק שלא הצליח לפתח שום דבר לאחר מכן, אלא אפילו התנגד בכל נפשו לרעיונות חדשים, אשר אילו היה מקבלם ואולי אפילו עוזר לפתחם, מי יודע לאן היינו מגיעים.

זו שאלת המפתח של הספר, והתשובה, בקיצור נמרץ, שלא תפגע בהנאתכם מקריאת הספר והטיעונים במלואם, היא שאיינשטיין הצליח מדי. התאוריות שלו, ובפרט תאוריית היחסות הכללית, שהייתה כולה מבוססת על מחשבה ומנוגדת לחלוטין לרציונל כלשהו, גרמה לו איזו תחושה, שהוא יכול “להרגיש” מה נכון ומה לא. גם פעם אחרת שהוא חשב שטעה ובסוף התברר שהאינסטינקט הראשוני שלו היה נכון, חיזקה תחושה זו.
במקרה של תורת היחסות הכללית זה עבד בצורה יוצאת מן הכלל, עם הניבוי שהוכח בליקוי חמה מלא כמה שנים לאחר התיאוריה ועד העידוש הכבידתי שהתגלה עשרות שנים לאחריה, אולם בכל הקשור למכניקת הקוואנטים, התקשה איינשטיין להאמין באפשרות של חוסר הידיעה המוחלט העומד בבסיס התיאוריה.

אכן, די קשה להבין את איינשטיין בנקודה הזו, מאחר והוא היה בקשרים הדוקים עם קורט גדל, והכיר את משפט אי השלמות שלו לפני ולפנים. אמנם זה עיקרון מתחום הלוגיקה, אולם הוכחתו יכולה לאפשר יישום שלו על פני שטחים רבים ולפחות לתת את המקום לספק שהצריכה מכניקת הקוואנטים. בנקודה זו בודאניס דווקא לא עוסק, ואני גם לא זוכר עם גדל כלל מוזכר בספר, ומאחר ויש לו שייכות לתמה המרכזית של הספר, יש בעיני חיסרון בכך. “טעות” נופסת של איינשטיין שהייתה אמורה להיות מוזכרת בספר היא יחסו לאפשרות התיאורטית (אז) של קיום חורים שחורים. גם בכך איינשטיין פקפק, וקשה להאשים אותו, הרעיון נראה בזמנו אבסורדי כל כך (בימינו הוא רק אבסורדי בצורה רגילה). אולם האפשרות לקיומם של אובייקטים מוזרים אלו הייתה נגזרת ישירה של תיאורית היחסות הכללית, כך שלמעשה הוכחת קיומם, סיפקה אישוש נוסף לתיאוריה זהו.

מכאן אתם כבר לומדים, שהספר אינו מתיימר להיות ביוגרפיה במובן המקובל של המונח, אלא יותר סיפור החיים של איינשטיין שנועד להבליט הן את גודל הישגיו, ואת את התעלומה שבהתנגדותו העזה למכניקת הקוואנטים, התנגדות שגרמה גם לבידוד שלו מהעולם המדעי ולמעשה לדחיקתו החוצה ממנו. בספר כמובן פרטים ביוגרפיים רבים, אולם נבחרו אלו שנועדו לשרת את הציר המרכזי של הסיפור. בעיני במבנה זה יש יתרון לקורא, כל עוד ברור לו שאין בפניו ביוגרפיה מלאה. בביוגרפיה מלאה כדוגמת הספר שכבר הזכרתי של אייזקסון, צריך לדון על הרבה מאד דברים ונושאים. דוגמאות לדברים שלא תמצאו כמעט בספר זה הם הרומנים השונים של איינשטיין, המוזכרים בקצרה, ואחרים כמו למשל יחסיו עם מדינת ישראל, או הדת, לא מוזכרים כלל. גם כמה ציטוטים שכמעט תמיד מופיעים, בין אם איננשטיין אמרם או לא, לא יופיעו כאן.

נסכם ונאמר שלקורא שאינו מחפש ביוגרפיה, אלא את עיקרי סיפור החיים של איינשטיין בתוספת הערכה על התגליות הגדולות וניסיון להסביר את קטיעת הקריירה לאחריהן, צפוי ספר מעניין מאד. איני יכול להעריך כרגע את נכונות התאוריה של בודניס, אלו דברים שצריך לחשוב עליהם במשך זמן, אבל הרעיון מעניין. פיזיקאים עוד עסוקים בניסיונות לפענח את מכניקת הקוואנטים, ואת כל היקום התת-חלקיקי שהולך ומתפרע, או למצוע איזו תיאוריית על. עדיין מוקדם מדי. מי יודע. יכול להיות שעוד עשרים שנה, נגלה שבעצם איינשטיין צדק.

הטעות הגדולה של איינשטיין
דייויד בודאניס
מאנגלית: חיים שמואלי
ספרי עליית הגג 20220
מגב הספר
רבים מחשיבים את אלברט איינשטיין לגדול הגאונים: תורת היחסות הכללית שלו הביאה למהפכה בהבנתנו את היקום, ותגליותיו הובילו אותנו אל העידן האטומי. אבל בעשורים המאוחרים של חייו, רוב המדענים הפעילים התעלמו ממנו, ואפילו חבריו הקרובים ביותר לא לקחו ברצינות את רעיונותיו.

בספר הטעות הגדולה של איינשטיין חושף דייוויד בּוֹדאניס את שורשיה של ההידרדרות הזאת: התכונות שהביאו לאיינשטיין את תהילתו בראשית הקריירה שלו – דמיון, תעוזה, ביטחון עצמי מוחלט – ושירתו אותו נאמנה בחתירתו לחשוף את מבנה היקום, הן אותן התכונות שהביאו אותו לא לקבל את הגילויים החדשים במכניקת הקוונטים ופגעו בחיפוש שלו אחר האמת המוחלטת.

בּוֹדאניס מתחקה אחר הקריירה האינטלקטואלית וחייו האישיים של איינשטיין, ומראה כיצד האמונה המוחלטת שלו ביכולותיו ובאינטואיציות שלו הביאו אותו אל פסגות החשיבה האנושית, אבל גם לכך שבערוב ימיו נדחק מחזית המדע.

גירסת הדפסה