יד המקרה המיוחדת למבקרי ספרים גרמה לי לקרוא ספר זה מיד לאחר שקראתי ספר על מגילת קהלת. הייתי מופתע למדי מהקשר בין השניים אבל ככל שהקריאה בו המשיכה, היה נראה לי יותר ויותר שברקמן משכתב חלקים גדולים מקהלת ללשון עכשווית ומסקנתו “הכל הבל” מופיעה כבר בהתחלה. קהלת מוזכר בסופו של הספר, כאשר גם ברקמן עצמו מודע לקשר ביניהם, אבל אולי לא לחוזקו.

שמו של הספר, נגזר מתוחלת החיים הממוצעת שלנו, אבל בחישוב של שבועות. פסיכולוגית זה ערך בעייתי. כי שנה נראית לנו כמו די הרבה זמן, ואם נחשב בימים אז יצא מספר גדול למדי, אבל כאשר מחשבים בשבועות, יוצאת גם תקופה לא ארוכה במיוחד וגם מספר שאינו גדול במיוחד וזה מתחיל להלחיץ.

לחץ זה, שאין לנו מספיק זמן וככל שהטכנולוגיה שאמורה לפנות לנו זמן רק גורמת ליותר אנשים לטעון שאין לנו רגע זמן, פרנסו ועוד יפרנסו מאות ספרים וכלים שמטרתם להשיג שליטה על הזמן, לשפר יעילות, להיות יותר פרודוקטיבים, אולם ספר זה מציג גישה הפוכה לחלוטין. גישה שאומרת, לא יעזור כלום. הזמן סופי וזה כמה שהוא. זה ההבל של העולם. אחרי שמבינים את זה צריך להתמודד עם זה ולספר, וגם לקהלת, דרכים משלהם.

הספר אינו מציע משנה סדורה, אבל מטרתו המוצהרת היא לשכנעכם שעצם ההכרה בכך היא כבר רובו של הפתרון, והבנה שלה היא המפתח להתמקד בדברים החשובים. ואלו יכולים להיות פעוטים למדי, אך עדיין מספקים. לגבי ניהול מטלות למשל, הספר מציע להחזיק רשימה קצרה מאד של מטלות שמבצעים אותן עכשיו ורשימה ארוכה של דברים שרוצים לעשות, אולם לעולם לא להכניס אותם לרשימה הקצרה אלא אם התפנה מקום, ולא לדאוג כלל מאורכה האינסופי של הרשימה הארוכה.

אפשר להבין מהספר כי הוא בדגש על לחיות את ההווה מבחינת “אכול ושת כי מחר נמות”. הרגשה זו עלתה בי כמה פעמים במהלך הספר, והמחבר מנסה, ללא הצלחה יתרה, להתנער ממנה, באמירה שלמעשה כל תקופת החיים היא ההווה, לעומת המחר האינסופי שעוד מצפה לאנושות והרעיון שיש לנו או יכולה להיות לנו שליטה מלאה בזמן שלנו הוא רעיון עיוועים.

הספר מביא כדוגמה את השבת היהודית. המחבר יהודי בעצמו, ואמנם אינו דתי, אבל ההבנה שהשבת מכריחה אותך לעצור את העבודה ולנוח, ויתרה מכך, אם אתה חלק מקהילה שומרת שבת, כל חבריך גם הם נחים באותו זמן, יוצרת אווירה כללית שונה ורגועה הרבה יותר. לשבת הדתית יתרונות גם בהתנתקותה מהטכנולוגיה כך שאפילו מכורי פייסבוק וטוויטר רציניים, בדומה למעשנים, מצליחים להסתדר יום שלם ללא ההתמכרות. לא פלא שהמלצה בספר היא להפוך את הטלפון למה שהיה פעם. מכשיר שאפשר לדבר איתו עם מישהו אם צריך ולא יותר מזה.

אז יש לספר מאפיינים יהודיים מובהקים. את השבת וקוהלת הזכרנו, ועניין נוסף הוא עניין הציפיה לגאולה. או ההמתנה למשיח. יהודים רבים אומרים: “אני מאמין באמונה שלמה בביאת המנשיח ואף על פי שיתמהמה אם כל זה אחכה לו”. מילות המפתח הן “אף על פי” ומובמנן הן שלמרות שכנראה המשיח לא יבוא בימי חיי, דבר זה אינו מייאש ומרפה אותי, ביודעי שאני חלק מהתהליך שיוביל לגאולה. רעיון דומה מופיע בספר ומפורט בו בצורה שונה מעט.

לסיכום, מי שמחפש דרכים להיות יותר יעיל, יותר אפקטיבי, שיטות וטיפים לניהול לוח הפגישות והתגברות על ערימות המיילים, לא ימצא כאן את מבוקשו, אולם מי שמרגיש ש-“אין לו זמן” ונמאס לו מספרים ועצות כאלו ומחפש רעיונות מסוג אחר לגמרי, ימצא עניין בספר.

4000 שבועות
אוליבר ברקמן
מאנגלית: גיא הרלינג
תכלת ספרים
מגב הספר
תוחלת החיים הממוצעת של האדם קצרה עד כדי גיחוך. בהנחה שנגיע לגיל שמונים, יש לנו קצת יותר מ-4,000 שבועות על פני כדור הארץ.

לא פלא שאנחנו מרגישים תמיד כאילו אין לנו מספיק זמן. רשימת המטלות שלנו הולכת ומתארכת, האיזון המיוחל בין החיים לבין העבודה מתרחק, והסחות הדעת רק מתרבות. ובכל זאת, אנחנו בטוחים שאם רק נצליח לפצח את השיטה לניהול הזמן שלנו, נספיק הכול. לרוב, הניסיונות הללו רק מגבירים את הלחץ ומונעים מאיתנו הנאה וסיפוק מהדברים שקורים בחיינו ברגע זה.

העיתונאי והסופר הבריטי אוליבר ברקמן ניסה על עצמו את מרבית השיטות לניהול זמן, ואף כתב עליהם בטורו הפופולרי בגרדיאן, עד שהבין שהמירוץ בעקבות הזמן הוא אבוד מראש.

בכתיבה קולחת, מאירת עיניים ולפרקים אפילו מטלטלת, מסביר ברקמן מדוע כל ניסיון לשלוט בזמן נדון לכישלון, מדגים מדוע דחיינות היא לא בהכרח דבר רע, מבטל את הניסיון הסיזיפי “לנקות את השולחן” (כי אין דבר כזה) ובעיקר מתכנס לאמת מרגיעה אחת: במקום לעסוק כל הזמן בשאלה מה אנחנו חייבים להספיק, מוטב להחליט מה לא לעשות.