גב הספר מבטיח לנו ש”בלשית כזו עוד לא הכרתם” וזה נכון, שירה שיף בת 18-19 בוגרת אולפנה דתית יוקרתית ומגדירה את עצמה דוסית, אבל בוחרת לשרת בצבא במקום בשירות לאומי. מחוסר תקנים בצבא, היא מגיעה לשירות חליפי במשטרה, בצוות קטן ושכוח אל, משרד בקרוואן בחצר האחורית. אכן מדובר בגיבורה לא שגרתית, וזה נחמד שעוד אפשר לחדש קצת, אבל כפי שנראה בהמשך ייתכן שהחידוש גדול מדי.
מה עושים שם בצוות הקטן הזה? חוקרים תיקים של נעדרים שנסגרו. לא פותחים אותם מחדש, אבל קוראים את החומרים שוב, בודקים אולי עלה משהו חדש, מנסים למצוא קצה חוט שאולי יצדיק פתיחה מחודשת והעברה לצוות חקירה. שירה בוחרת ללכת דווקא לשם כי בת מהאולפנה שלה היא נעדרת כזו וגורלה לא ידוע.

דמותה של שירה מלאת סתירות. לו שירה הייתה מתלבטת ליחס שלה לעולם הדתי ושוקלת אפשרויות של יציאה ממנו, עוד היה הדבר מובן אבל מאחר ולכל אורך הספר שירה מגדירה את עצמה בעולם הדתי, לא מתלבטת לעזוב אותו ובטח שלא להיות דתייה לשעבר, יש כאן בעייה באפיון הדמות. ניקח לדוגמה את מקום מגוריה בירושליים. מקום מוזנח ושומם שיש בו רק עוד דייר אחד, גבר, וכמה שומרים וכבר ביום הראשון שלה שם שירה רואה אותו עירום, אירוע שאמור להיות מאד טראומתי לבוגרת אולפנה ולגרום לה לברוח מהמקום מייד, אבל לא, לשירה אין בכלל בעייה עם זה. תוך כמה ימים כבר השניים מנהלים שיחות ארוכות מאד על עניינים אינטימיים, בצורה שלא מתקבלת על הדעת, לחיצת היד עוברת לחיבוק, ושירה גם מפתחת מעין פלירטוט עם גבר שגילו כמעט כפול משלה, חילוני כמובן.

מה שאולי יכול להסביר את הזיגזג, לפחות באופן חלקי, הוא נטייתה הרומנטית משהו של שירה לא לקבל מרות ומשמעת, באולפנה וגם במשטרה, להתעלם מהוראות ישירות, ולהסתבך בהמון צרות, חלקן מבלי דעת וחלקן בכוונת תחילה מתוך תמימות נעורים שהיא יודעת הכל או יודעת הכי טוב. אך בעייתיות זו אינה נעצרת בשירה. אשה אחרת שמתוארת כחרדית מתייחסת לאביה בשמו הפרטי, ואמא של שירה, משתמשת בביטוי “לא מאיימים על יונה ביין” שלחלוטין אינו מתאים לדמותה. בעיות אלו גרמו לי למעט חריקות בקריאת הספר.

שירה מצטרפת לצוות החקירה בתיק מסוים של חייל משוחרר שנעדר מהיום בו השתחרר, ומגיעה בו לאיזו תובנה חדשה, אולם הבדיקה נעצרת עקב תום הזמן המוקצב לה, ואין דרך לדעת האם זה פרט חשוב ובעל משמעות או לא. בחקירה הבאה, מגיעים לחקור את אותה נעדרת מהאולפנה, הסיבה הראשית לכך ששירה רצתה להגיע לאותה יחידה. בדרך יש רכבת הרים תזזיתית ביחס לשירה, החל מפאשלה גדולה שלה ועד הצלחה עצומה, והיא מגלה עד כמה הכל פוליטי ולפעמים גם לא תלוי בך. יום אחד אתה מוקצה מחמת מיאוס ונידון לגלות, ויום אחר נהיית כוכב העולם ומקבלים צל”ש. מעין מקריות וחוסר שליטה על המציאות, דבר המתבטא גם בתיקי הנעדרים עצמם.

בסופו של דבר עזבתי את הספר עם רגשות מעורבים. לכל אורך הספר, נשארתי עם הבעיה בדמותה של שירה האמורה להניע את העלילה, ואולי את הסדרה כפי שרומזים לנו. ההנעה מגיעה דרך מאפיינים שאינם קשורים לכך ששירה היא דתייה בוגרת אולפנה אלא לאופי הסוער שלה. קל לנו מאד לחבב את שירה, למרות שברור לנו איפה היא טועה ואיפה היא עושה שטויות, ואנו מצרים על כך הצרות שבאות עליה, גם אם הן באשמתה. אבל את הקונפליקט שלה עם העולם הדתי יהיה צריך לפתור. בכל מה שקשור לכך יש בספר יותר מדי סתירות ופסיחה על שתי הסעיפים. מאחר וזה ספר ביכורים, אפשר (ואפילו רצוי) להיות סבלניים וסלחניים יותר, אך אם הספר יתפתח לסדרה, שירה תצטרך להחליט (כלומר קוגלר יצטרך להחליט בשבילה), באיזו דרך לבחור, על כל המשתמע מכך.
אם ננטרל את ההפרעה הזו, שאר עלילת הספר מהנה ומעניינת. הסיפור המשטרתי והעיסוק בתיקי נעדרים, לא בטוח שהייתי מגדיר אותו כעיסוק בלשי, נותן אור על מקרים עגומים, שפרט לכמה בודדים הנמצאים עדיין במודעות הציבור, נשכחו כולם בתהום הנשייה ונשארו רק המשפחות עצמן הסובלות מדי יום ביומו.

נעדרים קרים
אסף קוגלר
עם עובד 2020

מגב הספר
בלשית כזאת עוד לא הכרתם – שירה, רק בת 19, בוגרת אולפנה סקרנית וסוערת, שהחליטה להתגייס לצבא בניגוד לכל חברותיה ומתעקשת לשרת בירושלים, הרחק מביתה, ודווקא במחלקת “נעדרים קרים” – המחלקה שחוקרת מחדש תיקי נעדרים שלא פוענחו. אדם יצא מביתו כבכל בוקר, ולא חזר. למה? לאן נעלם? למה הוא לא נותן שום אות חיים?
בסופי השבוע היא עוד חוזרת אל ההורים, אבל בין שבת לשבת, באכסניית חיילים מתקלפת, נפתח לפניה עולם פרוע שלא הכירה, וחבריה שם שומעים על עלילותיה בהשתאות ובחרדה – כי שירה אינה מהססת להתעמת עם מפקדים, מתחצפת, מתעלמת מהנחיות ונענשת על עקשנותה, אבל נחושה כל כולה לפענח את התיקים הישנים. ואולי, לראשונה בחייה, גם תתאהב.

בשפה דיבורית קולחת להפליא יוצר אסף קוגלר דמות שובת לב, שאי אפשר שלא להצטרף אליה במסעה אל האמת ואל העולם הגדול שמחוץ לגבולות האולפנה. האם תצטרף אל עמיתיה הבוגרים, גיבוריהם של שולמית לפיד, בתיה גור, דרור משעני? אנחנו מאמינים שספר זה הוא רק הראשון בעלילותיה.

גירסת הדפסה