לפני שנתחיל נעתיק את ההגדרה למושג הבלחה, מפני שזה מושג שהמחבר המציא וכך: הבלחה – “פרוייקט זנוח שלא מצפים ממנו לכלום ונושא הדגל שלו נחשב למטורלל”. הגדרות מפורטות יותר ושפע דוגמאות נמצאות בתוך הספר עצמו, שמנסה גם לתת כלים וכללים שיאפשרו יצירת הבלחות.

בספר נמצא דוגמאות להבלחות רבות, בעיקר אלו שהצליחו למרות הכל והפכו למכונות מזומנים. הדוגמאות מגוונות ומגיעות מענפי התרופות, קולנוע, תעופה, צילום מחשבים ועוד ולכל אחת מן סיפור משלה. ובעוד שבכל פרק יש התרכזות בסיפור אחד, הרי שמרובות בו הקפיצות, מה שיכול לגרום למעט הפרעה ברציפות הקריאה. גם כמות המונחים שמחבר הספר המציא לצורך הספר, גבוהה מהמקובל למרות שרובם מוסברים במקומם וגם במילון מונחים בסוף הספר. ספר שייך לקטגוריית ספרי הניהול והמנהיגות ולכן גם מנסה להביא תיאוריה כלשהי מאחורי ההבלחות ומאחורי ההצלחה והכישלון של חברות.

אני לא מנהל שום דבר ולכן בעיקר נהנתי מהסקירות ההיסטוריות של ההמצאות השונות, כאשר הפרק על ראשית התעופה, עלייתה של חפרת פאן-אמ וקריסתה (אירוע שאני זוכר בעצמי), עניין אותי במיוחד. אולם חלקו כמדריך ניהולי בוודאי אינו מספק. הרי במבט לאחור זו לא ממש חכמה לקחת כמה מקרים שהצליחו בגדול והפכו חברה על סף כישלון ופשיטת רגל להצלחת ענק ולהסביר מדוע זה היה חייב להיות ככה. גם לא חכמה לקחת בראייה לאחור השקעות עתק שנכשלו ולהסביר למה הכישלון היה מובטח מראש. בשני המקרים, חוכמת הבדיעבד היא חוכמה קלה.
חלקו הניהולי יותר של הספר מגיע רק בעמוד 240 וגם הוא ישים למנהלים בכירים בלבד. הוא עוסק במבנים פוליטיים של ארגונים, במוטת שליטה אידאלית ובניתוח מודלי מתי הפוליטיקה הפנימית בחברה תהיה גבוהה במיוחד ותפריע לפיתוחים, ואיך אפשר לנסות ולעצור זאת.
אם הייתי מנהל בכיר, הרי שהייתי צריך לצלוח די הרבה עמודים, שהם אולי מהנים לקריאה אך לא תורמים ישירות דבר לעסק, בכדי להגיע לפרק או שניים קצרים בעלי תועלת ניהולית. ייתכן שהשיוך שלו לקטגוריית ניהול מוטעה. כמי שאינו מנהל ובעיקר נהנה מהניתוחים ההיסטוריים, פרקים אלו (שבע ושמונה) היו למעשה די מיותרים עבורי, ורפרפתי בהם במהירות. לפעמים נראה שהכלל של more is less תופס בספר זה, והקפיצות קצת מוגזמות, גם בנושאים וגם בטווח השנים.

בסיכומו של דבר, למרות המונחים המומצאים, וההשאלה הלא לגמרי מדויקת של מונחים פיזיקליים לתחום ההתנהגות (שינוי פאזה ומעבר מצבי צבירה) מצאתי את הספר מעניין ומעשיר ואציין לטובה גם את הערות השוליים המעשירות בהן היה מידע נוסף ומעניין כמו עיסוק בשאלה האם צ’ארלס לינדנברג היה אנטישמי. הדעות על כך חלוקות, בקל (יהודי ובעל זיקה ואהדה לישראל) דווקא חולק על כך. הוויכוח בנושא עוד יימשך.

הבלחות – איך לטפח רעיונות פורצי דרך שמפראים מחלות, מנצחים במלחמות ומשנים תעשיות.
ספי בקל
מאנגלית: אסף כהן
מטר 2021
מגב הספר
ספרו הבלחות, הפיזיקאי והיזם ספי בּקל מציג צורת חשיבה חדשה ומפתיעה על ההתנהגות המסתורית של קבוצות גדולות, שקוראת תיגר על כל מה שחשבנו שאנחנו יודעים בנוגע לדרך הרצויה לטפח פריצות דרך חדשניות.

בהסתמך על העקרונות המדעיים של מעברי פאזה בין מצבי צבירה שונים מסביר בּקל את נטייתם של צוותים, חברות ושאר קבוצות עם משימה משותפת לשנות גישה בבת אחת, להפסיק לאמץ רעיונות חדשים ופרועים ובמקום זאת לדחות אותם מתוך קיבעון נוקשה – ממש כמו מים זורמים שהופכים בבת אחת לקרח. ובמילים אחרות, מדוע גם צוותים טובים יכולים להרוג רעיונות גדולים?

באמצעות מגוון רחב של דוגמאות, החל בהתפשטות שרפות ביערות וכלה במצוד מקוון אחר טרוריסטים, לצד סיפורים על גנבים, גאונים ומלכים, ממחיש המחבר כיצד התחום המדעי החדש שהוא מציג יכול לעזור לנו בהבנת התנהגותן של חברות ומדינות ובהבנת גורלן של אימפריות. הספר הבלחות, שזכה להמלצותיהם של ביל גייטס, מלקולם גלדוול ודניאל כהנמן, מזקק את התובנות האלה לכדי עצות מעשיות למנהלים, ליזמים, לבעלי מקצועות יצירתיים ולאנשי חזון. בספר מסביר ספי בקל כיצד ניתן לבנות ולנהל צוותים, קבוצות וחברות, בגודל ובאופן המדויק, בכדי לייצר את הניצוצות שיתלקחו להבלחות, אותם רעיונות חדשניים שמשנים את העולם.

מהו מעבר הפאזה? שם כולל לתופעות פיזיקליות רבות שבהן חומר עובר ממצב אחד לאחר כתוצאה משינוי של פרמטר פיזיקלי (דוגמה: מים לקרח או מים לגז). בעשור האחרון השתמשו חוקרים בכלים ובטכניקות של תחום מעברי הפאזה כדי להבין תופעות שונות כגון התקבצות ציפורים בלהקות, שחייתם של דגים, פעולתו של המוח, דפוסי הצבעה של בוחרים, התנהגות של פושעים, התפשטות של רעיונות, התפרצות מחלות וקריסת מערכות סביבתיות.