סקירה זו התפרסמה במוסף שבת של מקור ראשון לפרשת פנחס תשפ”א.

כמו כל סוקר ספרים שמקבל לביתו חבילות רבות, אין דרך לדעת מראש מה הן יכילו. וכאשר החבילה מהוצאת מגיד הגיעה ובתוכה הספר מאת הרב זקס הרגשתי כמי שקיבל מכתב מאליהו. כיום הביטוי מוכר כשם ספריו של הרב אליהו דסלר, אולם משמעותו המקורית (מתוך דברי הימים ב כ”א יב) היא מסר המגיע לאחר הסתלקותו של אדם (נעיר שגם ספרי “מכתב מאליהו” הוצאו לאחר פטירת הרב דסלר). כבר מקבלת הספר הרגשתי שלפני מסר מעולם האמת, מסר מאת אדם גדול שהסתלק מעמנו טרם זמן, מסר שרק הלך והתחזק במהלך הקריאה. אמנם הספר נכתב לפני כעשור ורק התרגום הוא לאחר מותו של הרב, אלא שהתהליכים המתוארים החריפו והחמירו, וקריאתו של הרב נדרשת אף יותר.

בהיותי נשוי לעולה מאנגליה, שמו של הרב זקס היה לי מוכר עוד בטרם יצא שמעו בארץ. היה נראה שלרב זקס קשה “להיתפס” בארץ, ולמעשה פער זה קיים עד היום עם השאלה שכבר לא תקבל מענה: “מדוע הרב זקס לא עלה לארץ”.

הייתי בכמה הרצאות של הרב ושאלה זו נשאלת תמיד ונראה שהיא גרמה אי נוחות רבה לרב שכמעט תמיד יש מילים בפיו, אך נאלץ להתפתל בתשובה. לא מפני שאין לו תשובה, אלא מפני שזו תשובה שייתכן וקשה לאומרה בצורה שלא תיפגע בשומעים. אולם הדברים מופיעים בכתביו, רמוזים יותר או רמוזים פחות ואניח כאן שורה מתוך הספר שיש בה משום הסבר ולו חלקי: “אני סבור כי מגיעה לפלסטינים מדינה… גורלם של הפלסטינים טרגי וכל מי שיש בו שמץ של אנושיות אינו חפץ בהימשכו”.

אני עושה כאן מעשה מעט בעייתי, הבאת שורה זו מחוץ להקשרה בספר, אולם היא מראה משהו על אישיותו של הרב, אישיות שלרבים בציבור הדתי, יהיה קשה להכיל אותה, ואילו אלו שיכילו אותה בקלות רבה מדי, יכונו בכינויים שהפכו להיות כינויי גנאי. לציבור החרדי טענות מסוג אחר, גם הן מופרכות, אבל עדיין קיימות. הרב זקס אוהב ותומך גדול של מדינת ישראל ותמיד דיבר עליה רק טובות. יחד עם זאת, בהכירו היטב את המציאות בישראל, הבין הרב כי את פועלו, שחלקו הגדול הוא כלפי אלו שאינם יהודים הוא יכול לעשות בעיקר מחוץ לארץ מאחר ובאווירה הפוליטית/דתית בארץ החלוקה לימין-שמאל ולדתי-חילוני באופן דיכוטומי לא תאפשר אותו.

מנקודה זו ניכנס לתורף הספר והיא חזונו של הרב זקס ליהדות. חזון שהוא פשוט להבנה אך מורכב וערטילאי למימוש. כריכת הספר מבטאת חזון זה: אותה מנורה דולקת, אינה יכולה להפיץ את אורה רק בפנים והיא חייבת לבקוע החוצה, כמעין מגדלור שאורו נראה למרחוק ותפקידו להראות לכל מי שרוצה את הדרך הנכונה.

שאלת המפתח של הספר היא “מה מתבקש מהיהודים כיום”. העולם השתנה והיהודים, לא היהדות, צריכים להשתנות ביחד איתו. התשובה לספר זוקקת הקדמות היסטוריות לא קצרות שעליהן לא ארחיב. יש בפרקים אלו תובנות מעניינות אך למרות חשיבות ההיסטוריה, שנועדה להסביר איך הגענו למצב בו אנו היום, שמו של הספר כמו גם מהותו מדברים על העתיד.

נפתח לכן בהווה המתמשך מכתיבת הספר ועד היום: מדינת היהודים, מדינת ישראל, מדינה מאוימת שעתידה בסכנה, ומצד שני גם עתידו של העם היהודי בסכנה עקב התבוללות ושסעים פנימיים. הספר מכוון לכלל היהודים – בארץ ישראל ובחוץ לארץ, דתיים וחילונים. גם אלו המאמינים כי אפשר לחיות ולשלב בין חיי דת יהודיים אמוניים לחיים מערביים מודרניים, קבוצה שבהכללה מכונה בארץ “הציונות הדתית” ומחוצה לה “האורתודוכסיה המודרנית”, וגם אלו שוויתרו על אחד המרכיבים: ויתור על הזהות היהודית ובמקומו התערות עם העולם או התבדלות מהעולם על מנת לשמור על הזהות היהודית.

התופעה אליה מתייחס הרב זקס ביחסו לקבוצות הרואות ביהדות מעין מעמסה התעצמה מאד בעשור האחרון בוודאי אצל יהודים בחו”ל אך גם בארץ, והיא תפיסה הנעה בין צדקנות יתר לשנאה עצמית:
“שורשיה של האנטישמיות נטועים בתודעתו של האנטישמי, לא במיהותו של היהודי. משום כך, התגובה הראויה לה היא מלחמה, ובשום אופן לא הפנמה שלה או של איזה ממונחיה… כך נולדה אותה פסיכולוגיה מיוסרת הידועה כשנאה עצמית יהודית: הפסיכולוגיה של יהודים שחדלו לראות עצמם כבני אומה שאלוהים אוהב, והחלו לראות עצמם כאנשים שהגויים שונאים. זו הייתה שגיאה טרגית. האנטישמיות אינה נגרמת בידי יהודים; היהודים הם רק המטרות שהיא בחרה לה.” (98-99). בכך שולל הרב לחלוטין את הגישה ההיסטורית שהתנערות מהיהדות, מתוך מחשבה שאם שונאים אותנו, הרי שבנו האשם, וממשיך עוד לתאר את נזקיה.

אולם התפיסה הנוספת ההרסנית היא להפטיר כנגד האנטישמיות את הביטוי “העולם כולו נגדנו”, ביטוי שרווח אצל חוגים ימניים יותר ומהווה מעין תירוץ על להתבדל מהעולם. ביטוי זה שנאמר כבר לפני השואה, נראה נכון כיום כמו אז, אך הוא מוביל להיצמדות לרעיון של “עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב”. בנושא זה של ברכת בלעם, ומדוע היא למעשה קללה דן פרק שלם ומסקנתו שעל היהודים לא להסתגר בתוך עצמם מבחירה, אלא לדעת שכמו שיש להם אויבים יש להם ידידים שלהם, ויחד עם ידידים אלו לדרוש מלחמה בלתי פושרת באנטישמיות ואיתה גם באנטי-ציונות.

בנקודה זו אעלה את השאלה שכל קורא, הן של הספר והן של סקירה זו ישאל את עצמו: “על איזה ידידים בדיוק הרב זקס מדבר? עד כמה אפשר להיות נאיבי? הוא לא ראה מה קורה בעולם בשנים האחרונות? ברור שלרב זקס יש ידידים, ולא סתם אלא הנסיך צ’רלס והאפיפיור, אבל זה בגלל שנוח להם לשמוע את דעותיו, הוא שמאלני כמוהם והוא גם ממילא לא ישראלי, לא חי כאן ולא מבין את המציאות וכו'”. העשור החולף מאז צאת הספר במקור החריף שאלות אלו. התשובה מופיעה מעט במעומעם, אולם עיקרה הוא שהיצמדות לגישת “העולם כולו נגדנו” וממנו לחפש אחרים שגם העולם כולו נגדם (למשל דרום אפריקה בשנות האפרטהייד ויש גם דוגמאות בימינו) ודווקא אותם להפוך לידידנו היא גישה שתוביל אך ורק לכישלון, ואילו עם חברים על בסיס ערכים משותפים שבהיותם ערכים יהודיים אין בינם לבין ימין/שמאל דבר, יכולה להוביל לשינוי.

נושא משמעותי נוסף הוא הסכסוכים הפנים יהודיים. עורך עיתון זה, כתב לפני כמה שבועות שאנו למעשה במעין מלחמת אזרחים. מניפסט נלהב בזכות הרעיון נישא בערב הבחירות האחרונות, אמנם בתוכנית סאטירה, ועצם העלאת האפשרות כלגטימית בלי שכמעט נשמעה כלפיה ביקורת, מראה שאכן בעצימות מסוימת זה המצב כרגע. אם כאשר הספר נכתב, הסכסוך היה, בהכללה, בין דתיים לחילוניים, ימין לשמאל, חרדים לרפורמים, הרי שבחודש האחרון נוכחנו כי הסכסוך הרבה יותר עמוק, כאשר גם אנשים שלכאורה שייכים לאותו מחנה בדיוק, זה המכונה “הציונות הדתית”, אינם בני שיח. במילותיו של הרב: “אי יכולתם של היהודים להכיל את המתחים ביניהם היא טרגדיה חוזרת ונשנית, המוסיפה להכותנו גם כיום” (עמ’ 190). וכאן דרישתו העיקרית של הרב זקס היא להפסיק עם עוינות זו ואם אי היכולת לשמוע דעות אחרות. נעיר כי הרב אינו מדבר על פלורליזם במובנו הנוכחי שהוא מאפשר להשמיע מגוון דעות, אך רק אם הן הדעות הנכונות, אלא על יכולת אמתית של מחלוקת לשם שמיים, שנראה שכבר לא קיימת בעולם.

כמי שעסק בשנים האחרונות בהוצאת ספר על דברי הנביאים, תפקידו העיקרי של הנביא אינו חיזוי עתידות או עשיית ניסים, אלא במילותיו של שמואל (שמואל א יב כג) “וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם בְּדֶרֶךְ הַטּוֹבָה וְהַיְשָׁרָה”. הנבואה איננה איתנו, וגם הרב זקס איננו איתנו אולם דבריו עוד כאן והם נקראים ולוואי שיהיו גם נשמעים ושנדע לפעול לפיהם. יכולתו לצפות למרחוק, תוך היכרות מעמיקה של הנפש האנושית, לזהות את החולשות בחברה, להצביע על מה שדורש תיקון, ואפילו להציג דרך לכך מחייבות אותנו להיענות לקריאה.

לסיום דברנו נסכם מה היא אותה הדרך. כפי שכתבתי בתחילת דברי החזון ברור אך אין הוראות פעולה ואין רשימת מטלות שכל אחד צריך לבצע. הלוואי שהדבר היה כל כך פשוט אך מה שנדרש הוא מעין שינוי פרדיגמה כולל ואלו תמיד לוקחים זמן ומתבצעים באיטיות. המשימה היא של כלל העם היהודי כאחד וייקח זמן עד שהדברים יישמעו ויופנמו אצל מספיק אנשים ולו הצלחתי להעביר משהו מהם ולשכנע אתכם לקרוא את הספר, כבר עשיתי משהו. קודם כל נדרש תיקון גדול ביננו לבין עצמנו. לשמוע לשמוע ושוב לשמוע. לדעת להכיל דעות שונות, לחזור לשיחה ולהקשבה, לא לדיאלוג המוכתב מראש הגורר ויכוח חסר תועלת אלא לשיחה היוצרת הפרייה הדדית אמיתית. כפי שכתבתי, ישנם גם כאלו שאת דעותיו של הרב זקס עצמו מתקשים לשמוע, והדבר עצמו מעיד על עומק החוסר בהקשבה. גם את אלו מתוכנו שבעטו בזהות היהודית עלינו לנסות ולהחזיר, או לקוות שיקראו ספר זה וגם אצלם תשתנה הפרדיגמה ואין לוותר על יהדות זו, ואין לדחותה. פשוט ומובן אך מסובך לביצוע. נראה כי תפקיד זה מוטל על אלו שאוחזים בזהות שלהם ובמעורבות עם העולם, או כדברי אורי אורבך ז”ל “מהווים את המקף בין היהודית לדמוקרטית”, אולם כפי שהערנו גם הציונות הדתית כיום מסוכסכת בתוך עצמה, ובמקום לחבר בין זרמים שונים, היא מעצימה את הפיצול.

לאחר חיבור טוב יותר בפנים אפשר גם לפרוץ החוצה ולהשפיע על העולם. הגישה של הסתגרות בדלת אמותינו פסולה, עלינו להחזיק בתוקף בזהותנו היהודית ולשאתה בגאווה ולהביא את המסר שלה לעולם. גם גישה ייחודית זו של הרב זקס הייתה בעוכריו בהתקבלותו בחלק מהחוגים בישראל, שהרי הרב זקס מנסה לפרוץ את האמירה “מיום שחרב בית המקדש אין לקב”ה אלא ארבע אמות של הלכה”‘. אין מדובר חלילה בלפרוץ את ההלכה, אלא שבניגוד לנקיטת עמדה פרטיקולרית בלבד של היהודית, אך ורק כרלוונטית ליהודים ורק ליהודים שומרי הלכה, הרב זקס מדגיש את הממד האוניברסלי שלה שחסר כל כך. הדגשה זו היא קריטית, שכן אומות העולם אינם יכולים להתחבר להוויה ההלכתית, אולי רק כעניין אינטלקטואלי גרידא, אבל המסרים שהם מעל ההלכה, יפרצו לליבותם. נחזור לתמונת הכריכה ונבין שהמנורה מייצגת את המקדש על הפן האוניברסלי שבו, לא כמבנה פיזי בו מוקרבים קורבנות, אלא כמבנה רוחני מטאפיזי שיכול וצריך להיות קיים בעולמנו אנו.

ומהו מסר אוניברסלי זה? הרב חוזר על כך פעמים רבות. זהו מסר של חופש וחירות, מסר שבבסיסו כונן למעשה את הברית הגדולה של ארצות הברית. ידידיו של הרב זקס מבין אומות העולם, אינם כאלו כי הוא מספר לכל אחד מהם את מה שירצה לשמוע, ואינם כאלו כי הרב זקס שמאלני, אלא כי הוא מביא להם מסר איתו הם מזדהים, ועם הזדהות זו אפשר גם להעביר מסרים בזכות ולהגנת מדינת ישראל עצמה, כפי שהרב עשה ללא לאות בחייו.

לאור כך שבעשור מאז כתיבת הספר המצב החמיר, אפשר לשאול האם בכלל יש סיכוי לחזון זה, או שהוא אינו אלא נאיבי ואוטופי. הרב זקס בעצמו ער לבעייה ושואל “האם הכל אבוד?” באחרית הדבר. ועונה שלכאורה כן, “המלחמה היהודית היא קרב אבוד” (עמ’ 250) ובכל זאת יש להילחם בו. הרב ממשיך לענות אך אתמצת במילותיי בצורה דומה לאחד מנאומיו של הנשיא ג’ון קנדי, למה עלינו לקום כל בוקר ולהילחם אותו מחדש. אנו בוחרים את הקרבות שלנו, לא בגלל שהם קלים ויתנו לנו ניצחון ונחמה חסרי משמעות, אלא בגלל שהם קשים ואפילו אבודים, בגלל שכל קרב כזה מקרב אותנו למטרה שלנו, בגלל שזה אתגר שאנו לוקחים על עצמנו ומסרבים לדחות אותו, כי איננו יכולים לאבד את התקווה ולהיכנע לייאוש, כי זה הקרב היחידי החשוב ובסופו גם ננצח.

בלשון עתיד – חזון ליהודים וליהדות בתרבות גלובלית
הרב יונתן זקס
מאנגלית: צור ארליך
הוצאת מגיד 2021 (במקור 2010 In the future tense )
275 עמודים
דפי דוגמה מהספר

מגב הספר
“אירוניה מרה תהיה אם דווקא כאשר היהודים והיהדות עומדים על במת ההיסטוריה כשווים, הם יאבדו את הייעוד אשר כונן אותם כאומה”.
בלשון עתיד הוא משאו הגדול של הרב יונתן זקס לעם היהודי בעת הזאת. אנו חיים בתקופה מזהירה בתולדות עם ישראל: יש לו מדינה ריבונית בארצו, שהיא מעצמה אזורית. אך דווקא עתה עומד העם הזה בפני סכנות חריפות. האנטישמיות חזרה להכות בכל עוז, במוטציה חדשה המתחזה לביקורתיות על ישראל, ועל רקע זה גוברת בחלק מהעם היהודי מגמת הבדלנות וההסתגרות. מנגד, בחלקים אחרים בעם, אוכלות בכל פה ההתבוללות וההתנכרות למסורת.
המפתח לפתרון נוגע בשתי המגמות הללו. עלינו לגלות מחדש את חזונה המיוחד של היהדות, לאמצו, ולהקרין אותו כלפי חוץ – בהעמדת מופת לעולם שמחוצה לה, ובכריתת בריתות עם שוחרי הטוב והחופש בדתות אחרות ובקרב הומניסטים. ליהדות, אומר הרב זקס, יש מסר לאנושות כולה, ואם מסר זה ימשול בכיפה במאה ה-21 פניה ייראו אחרת לגמרי מכפי שייראו בלעדיו. היהדות היא הסוכנת של התקווה, של קריאת-התיגר על הגורל. כי זה ייחודה של האמונה היהודית: היא כתובה בלשון עתיד.

גירסת הדפסה