יחיד ומיוחד הוא ספר דברים מבין חומשי התורה, בכך שרובו הגדול, הוא דבריו של משה רבנו. הפסוק הידוע “וידבר ה’ אל משה לאמר” מופיע בו רק פעם אחת (בצורה שונה מעט להדגשת העובדה שזהו יום מותו של משה רבנו). ספרו של הרב גרנות מציע פירוש מעמיק ושיטתי לספר, ובעיקר הצגתו כספר בעל מבנה ברור, שאינו מהווה רק השלמות ופירוט נוסף של עניינים שהופיעו בחומשים הקודמים. בצורה כזו, נעשה ניסיון לפרש את החומש כולו ולא להתמקד בפרשייה בודדת בכל פעם ובהבדלים בינה לבין הופעה של עניין דומה בחומש קודם.

הספר יצא לפני כשנה, אולם עקב הקורונה “זכה” למעין השקה מחודשת השנה. קיוויתי להספיק לכתוב עליו בתחילת הקריאה בחומש דברים, אולם מבנה הספר אינו מאפשר זאת והתכונה אותה הקורא מגלה מיד היא אורכו, וכפועל יוצא מכך, משקלו של הספר. אריכות זו הופכת את צימוד הספר לקריאה השבועית בבית הכנסת לבלתי רלוונטית. לכל פרשה מוקדשים עשרות רבות של עמודים, יותר מהאפשרות לקריאה מעמיקה במהלך השבת, אלא אם מייחדים לכך זמן רב. לכן כבר ברור שהספר מיועד ללימוד מעמיק במשך זמן ארוך.

אולי אפתח דווקא בדבר שהפתיע אותי מעיון בתוכן, והוא שלא מופיע שום דבר על פרק ל”ג (ברכות משה בפרשת וזאת הברכה). בהערת שוליים, מובאת מעין התנצלות של המחבר על כך שפרק זה לא נכלל שכן הוא אינו מבין את משמעותו. יש להעריך את המחבר שלא רצה לכתוב דברים שאין הוא שלם עימם או שהוא מרגיש שהם חלקיים, שהרי מן הסתם היו לחצים שונים לכתוב “משהו” על הפרק, ויותר מסביר להניח שגם היה אפשר לכתוב משהו כזה ללא קשיים מיוחדים. אולי הערה זו תסביר במשהו את האריכות בשאר הספר, שנועדה על מנת שהדברים יהיו ברורים ומדוייקים ככל האפשר.

תוכן העניינים עוקב בצורה די מתואמת לפרשות החומש. שני השערים הראשונים, פרקי אמונה משולבים בהיסטוריה מייצגים את פרשות דברים ואתחנן ועקב, שלושה שערים, כל אחד לפרשה, מייצגים את פרשות המצוות – ראה, שופטים וכי תצא (עם גלישה לפרשיית ביכורים), שער המוקדש לפרשת כי תבוא וניצבים – פרשיות הברית והתשובה והשער האחרון – חתימת הספר, פרשיות וילך האזינו, וזאת הברכה, יומו האחרון של משה רבנו.

אין בתימצות הבא כדי לספק תיאור מספק והקורא מוזמן לעיין בדפים לדוגמה, אולם זה המעט שאני יכול לעשות וכיוון שאנו לקראת סוף השנה אתאר בקצרה ובקווים כלליים בלבד מהלך לכמה פסוקים מפרשת ניצבים : “יא כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. יב לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. יג וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. יד כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ.”

השאלה הנדונה היא מהי אותה מצווה. אנו בימי אלול ורגילים לומר שזו מצוות התשובה שהובאה קודם לכן, אולם יש לבדוק את הנושא בטרם נגיע למסקנה. באמצעות סקירה רחבה של מקומות בהם מופיע הביטוי בספר דברים, נראה דווקא שהמילה “המצווה”, על אף היותה בלשון יחיד היא עניין כללי הכולל את כל מה שהצטווה משה בסיני. אולם הופעות אלו הן בפרקי הספר שאינם פרקי מצוות. בפרקי מצוות בהם רוצים לדבר על מצוות רבות, הלשון היא לשון רבים, כך שייתכן שמצווה היא גם מצווה אחת וכפי הרמב”ן שמצטט שתי אפשרויות – או כלל מצוות התורה, או מצוות התשובה שהופיעה מיד קודם פרשייה זו. הרב גרנות מסביר את הקשיים בשתי אפשרויות אלו ומציע הצעה משלו שהמדובר במצווה של “אהבת ה'” ומביא לכך כמה נימוקים.

אם השתכנע הקורא שכך הוא, חלקו הבא של המאמר עוסק במובנה של מצווה זו ובעיון פילוסופי בה בעקבות “כוכב הגאולה” של רוזנצוויג. עיון זה חורג כמובן מהעיסוק המקובל בפשוטו של מקרא, אולם משמש להעמקה בנושא ולחיבור הפרשנות של הכתובים, לפילוסופיה דתית יהודית כללית.

בסיכומו של דבר הפרקים בספר מעניינים ומפורטים אבל נראה לי שאורכו יכול להיות בעוכריו. הרגשתי האישית הייתה שבעריכה נכונה היה אפשר לקצר את הספר בצורה משמעותית. האריכות לכשעצמה אינה יתרון ברוב המקרים שכן היא מרחיקה קוראים פוטנציאלים שפשוט יפחדו לגשת לספר. אולי ננסה להרגיעם עם נציין שבפרקים רבים יש העמקות בסיום שניתן לדגל עליהם כך שהקריאה יכולה להתקצר. בכל מקרה, הספר אינו מיועד ללימוד על סדר החומש, אלא אם מישהו יכול להקדיש לכך כמה שעות מדי שבת, אלא ללימוד רציף לאורך תקופה ארוכה. קוראים שיענו לאתגר יגלו פירוש מקיף ומחדש על ספר דברים ויגיעו להבנה טובה יותר שלו.

דברים – אמונה, אדם, עם.
הרב תמיר גרנות
מגיד 2020

מגב הספר
התורה הייתה כבר כמעט סגורה וחתומה, דבר ה’ למשה רבנו כבר פסק. והנה באותה שעה גורלית, כמה שבועות לפני מותו ולפני הכניסה לארץ ישראל, דיבר משה אל כל ישראל את כל אשר ציווה ה’, העמיד את יסודות האמונה, חזר על הסיפורים העיקריים שבתורה והניח את הבסיס הערכי לחיים בארץ ישראל. לכאורה חזרה וביאור, אך למעשה אין ולו מצווה אחת שחזר עליה משה כלשונה, ואף לא סיפור אחד שלא השתנו בו פרטים מהותיים.
נאומו זה של משה הוא הספר החמישי של התורה: ספר דברים, ומבחינה פרשנית הוא מציב אתגר עצום לחז”ל ולפרשני התורה מאז ועד היום. מדוע הפך נאומו של משה לחלק מהתורה? מדוע ספר דברים שונה כל כך מקודמיו? מדוע מצוות רבות ויסודות ערכיים, כגון: הלכות מדינה ומלחמה, מצוות אהבת ה’, פרשת התשובה ועוד, מופיעים לראשונה רק בספר דברים? ובעיקר, האם העובדה שמשה אמר את התורה בלשונו ובסגנונו, משפיעה על רעיונותיה ותכניה?
דברים: אמונה, אדם, עם מציע תשובה שיטתית לשאלת חידושו ומשמעותו של ספר דברים באמצעות קריאה חדשה על דרך הפשט של רוב רובן של פרשיותיו לכלליהן ולפרטיהן. יש בו פירוש וביאור מפורט של הספר כולו, בהשוואה קפדנית לספרי התורה האחרים, ויחד עם זאת, יש בו התייחסות נרחבת למשמעותם של הדברים, לממד ההגותי שלהם ולהשלכות האפשריות שלהם על אדם מישראל בן זמננו.