ונלטיין הוא חג האהבה הנוצרי, אבל הרבה אהבה לא הייתה שם בלילה ההוא באודסה טקסס, מקום שכוח אל בצורה מיוחדת אפילו בפרמטרים של ארצות הברית. גלוריה רמירז, בת 14 בסך הכל, אולי חיפשה מעט אקשן, כי באמת שאין מה לעשות בחור הנידח הזה, אבל את התוצאות – אונס אכזרי, אלימות וכמעט מוות היא לא צפתה. כבר מהשם שלה אתם מבינים שהיא מקסיקנית, ואמנם נולדה בארצות הברית, אבל בוודאי לא שוות זכויות, בטח לא בתור נערה בת 14 באודסה טקסס.

לאחר הסיפור המזעזע הזה בו גלוריה מצליחה לברוח בשארית כוחותיה וניצלת רק בזכות התייצבותה של אשה צעירה אחרת לצידה, אנו מקבלים תמונה רחבה יותר על אותו מקום, שכמה שנשמע לנו מוזר משקף מציאות של נשים ובחלק מהעולם גם בימינו והיא שבמקרה הטוב מתחתנים עם הנער שבגיל 15 הכניס אותך להריון, ואפילו מצליחים לייצר מזה משפחה מתפקדת. זה כמעט לא קורה. הנישואים מתרחשים בגלל שמרנות, מדובר בקהילות נוצריות וזה המעשה המקובל. גם גירושים כמעט שאין, אולי חלקם קתוליים, כנראה גם אמצעי מניעה לא, וככה נוצרים להם זוגות שאין בהם כמעט כלום. האישה תמשיך לדאוג ולטפל בילדים, לעבוד לא בא בחשבון, והבעל ימשיך לעבוד בחוות הגוססות או בקידוחי הנפט המסוכנים. זו שגרת החיים שם.

הנשים המוזכרות מנסות להתמודד עם המציאות בדרכים שונות. אחת, מרי רוז, מרדה את המרד שלה באמצעות הצלתה של גלוריה, וגם בביצוע הפלה (ללא ידיעת הבעל כמובן) מה שלא עוזר לה הרבה בהמשך, שכן בעלה כועס עליה שבכלל הצליה את גלוריה והריחוק ביניהם לא מפאשר חיי נישואים תקינים. שנייה, ג’יני, בחרה פשוט לברוח. מבעלה שהוא כמו זר בחייה, אבל גם להשאיר את ביתה הצעירה מאחור, דבר שמקשה מאד על שתיהן. הבת רק חולמת על היום שבו אמא תחזור. יש גם מישהי שאכן נישאה מתוך אהבה, אולם היא מהווה מעין חריג וגם שם הנישואים לא היו מושלמים, אשה אחרת דווקא בעלת קריירה, אבל יודעת שתמיד צריך לשמור כסף במקום סודי לעת צרה, הרחק מעיני הבעל, ויש כאלו שבוחרות לעשות מעשה.

בעיירה מתנהל משפטו של התוקף והאונס. רוב תושבי העיירה מצדדים בו. הגברים כמובן, הרי היא זו שחיפשה צרות, והיא בכלל מכסיקנית. הצדק באודסה רחוק מלהיעשות ורחוק מלהיראות, ואנו עוקבים אחר כל הנשים האלו במשך כשנה כשהעיירה ממשיכה לחנוק עליהן.

עלילת הספר חוזרת אחורה לשנת 1976, ומדגישה גם את בעיית ההגירה ממקסיקו (עם הרבה התייחסות לאקטואליה, אבל כזו שלקרוא הישראלי תהיה פחות רלוונטית) וגם התייחסות להלומי קרב, בהקשר של מלחמת וייטנאם. סופסוף קצת התייחסות חיובית לגבר בסיפור אבל הוא נמצא בשולי החברה, בהיותו נחשב למתבודד מוזר ואולי אף למשוגע באותן שנים. אלו שני נושאים שנמצאים בשולי הספר, אולם הם בהחלט חלק ממנו.

זהו עוד ספר על החיים בחצר האחורית של אמריקה, זו שאינה נראית בפרוספקטים ובטיולים (וראו גם את הסקירה על הספר “קר עד העצם“). הספר הולך עשרות שנים אחורה, אולם זה רק על מנת ליצור ריחוק למראית ונראה שטענתו שמציאות זו לא נפסקה בשנת 1976 אלא נמשכת עד היום. ייתכן, אולם כיום בוודאי שלנשים פרושות הרבה יותר אפשריות. אחד החלומות של הנערות הוא ללכת ללמוד משהו בקולג’, אולי למיצער, להשלים תעודת בגרות. ניסיתי לבדוק נתונים עכשווים ואכן האחוזים מאד תלויי איזור (ויש גם חלוקות למגדר/מוצא ומה לא, מרוב עצים לא רואים את היער).

הסתייגותי היחידה מהספר היא שמופיעים בו רק קולות נשיים. אני מכיר את המגמות ויודע שכך באופנה הפרוגרסיבית בארה”ב. לקרוא ספרות שכתבו נשים ורצוי גם לא לבנות. משהו שכתב גבר לבן (ותמיד צריך להוסיף את המילה פריביליגי) – הס מלהזכיר. אופנה זו מחלחלת גם לארץ. לצערי גם בספר זה ברירת המחדל לגבר בספר, היא טיפוס שלילי, או אלים מכה ומדכא נשים או כולם ביחד, פרט לחריגים. המציאות כנראה גם באודסה הייתה מורכבת יותר. כנראה גם לנערים הצעירים היו חלומות ולא להיתקע עם הנערה שאותה הכניסו להריון וגם הם נאלצים להיחנק באותה עיירה משמימה, בעבודות חקלאיות קשות או להסתכן באתרי הנפט.

למרות הסתייגות זו, מצאתי עניין והנאה בספר ובצורה בה כל אישה מתמודדת עם המצב ובתיאור היחסים, הגרועים לרוב, בין הורים לילדיהם, שבמקומות כאלו הם לרוב יחסים של ריחוק וחוסר הבנה כמו גם בני הזוג עצמם. כמו כן נהניתי מהתרגום עצמו, שהתמודד בהצלחה עם שמות של צמחים ובעלי חיים לא מוכרים מהאזור (קתרטס – הייתי צריך לבדוק מה זה וגיליתי שצילמתי כאלו והכרתי אותם בשם אחר) והצליחה לשלב גם שפה גבוהה בספר שגיבוריו רחוקים ממנה (כגון “מלמד הבקר”) .

ונלטיין
אליזבת וטמור
מאנגלית: קטיה בנוביץ’

מגב הספר
למחרת יום ולנטיין, בשעת בוקר מוקדמת, מופיעה גלוריה רמירס בת הארבע-עשרה על מרפסת בית החווה של מרי רוז וייטהד. היא חבולה, בקושי חיה, אחרי שהותקפה באכזריות בשדה נפט סמוך. משפט השדה מתחיל להתנהל בכנסיות ובברים, וכשהצדק חמקמק כל כך, להכרעה עלולות להיות השלכות הרסניות.

ולנטיין הוא סיפור שמעמיק אל תהומות האופל והפחד. הוא עוסק בנקודות המפגש בין אלימות, גזע, מעמד ודת, אבל גם משאיר פתח ליופי ולתקווה. הוא מסופר מפי שורת דמויות בלתי נשכחות, שנחקקות עמוק בליבם של הקוראים. הרומן הנוקב, האמיץ והעדין הזה שופך אור על פגיעותן ועל עוצמתן של נשים, ומזכיר לנו שהסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו הם שמחזיקים אותנו בחיים.