ספר שאינו אמור להיכתב

ביקורת זו לא הייתה אמורה להיכתב  בגלל שהספר בו היא עוסקת, לא היה אמור להיכתב. הרב שטיינזלץ עצמו פתח בכך ש”התוועדות טובה היא התוועדות שאי אפשר לסכם אותה בכתב”. תלמידיו, עורכי הספר, הגדילו לעשות ולא רק שלא החביאו אמירה זו אלא הדגישו אותה בהקדמה לספר והיא חוזרת על עצמה בפעמים שונות. למעשה אין צורך להגיע להקדמה שכן חוסר האפשרות ניכר כבר בתמונת הכריכה, ציור של שחר גזונדהייט, המראה התוועדות טיפוסית וממנה ברור, שאת מה שקורה במפגש האינטימי בין הרב לתלמידיו, בישיבה או בעמידה סביב שולחן, עם קצת אוכל ובעיקר משקה שבשתייתו סיימו כל שיחה, אין אפשרות לשחזר בכתב. גם מי שנכח בהתוועדויות אלו ספק אם יצליח לשחזר ומי שלא היה בהן על אחת כמה וכמה.

למה הדבר דומה, לצפייה בהופעה מוזיקלית חיה לעומת שמיעת הדיסק. עיקר ההתוועדות הוא המפגש, החיבור שנוצר, השילוב של הדברים, טון הדיבור, רעשי הרקע, הניגונים ששרים וגם קצת היי”ש המוגר לגרון, ומפגש זה ספר אינו יכול לשחזר. מעבר לריחוק וההזרה שספר יוצר, הרי שאירוע של התוועדות, בדומה לדוגמה של הופעה, הוא אירוע חד-פעמי, וכל התוועדות תהיה שונה, אפילו אם השירים או הדברים הנאמרים זהים. הספר, הדיסק, או ההקלטה, תמיד יישארו אותו דבר.

ובכל זאת הספר נכתב בידי תלמידי הרב לציון יום השנה הראשון לפטירתו, והוא מכיל בדיוק את מה שכותרת המשנה אומרת, אוסף של התוועדויות משנים וימים שונים. טווח השנים רחב למדי, משנת תשנ”ב ועד שנת תשע”ו, והתאריכים סובבים סביב תאריכי חסידות חב”ד, וגם סביב יום הולדתו של הרב שטיינזלץ עצמו. הבחירה בחסידות חב”ד אינה מפתיעה שכן כידוע הרב שטיינזלץ היה חסיד של הרבי מלובביץ, אם כי לא ראה את עצמו כחלק מתנועת חב”ד.

דברי אמת ויושר

בכל כתיבתו על אדמורי חב”ד מדגיש הרב את הממד השכלתני המאפיין חסידות זו, מה שגם בא לידי ביטוי בנוטריקון שמה – חכמה בינה ודעת, וזאת לעומת חסידיות הפעולות יותר בממד הרגשי (כדוגמת ברסלב). בשנים האחרונות נראה שהממד השכלתני בחב”ד נזנח. איני מדבר רק על הפלג המשיחי, אלא על מנהגי חב”ד נוספים, כדוגמת השאילה באיגרות ומנהג הפתקאות בציון האדמורים, שבלשון המעטה נאמר עליהם שהם מנהגים תמוהים. מאד.

לגבי מנהג השאלה באגרות מצאתי בספר התייחסות אליו בהתוועדות לג’ בתמוז יום פטירתו של הרבי. הרבי השאיר כתבים רבים ובלימוד מעמיק בהם אפשר למצוא הוראות והנחיות כמעט בכל תחום, אולם שאלה אקראית באגרות אינה התשובה וכך כותב הרב שטיינזלץ (עמ’ 333) בעניין מנהג טעות שראה ונאמר לו שכך התקבל באגרות: “הבעיה האמיתית בספר האיגרות היא שאין בו מפתח. אם רוצים לשאול שאלה בענייני פרנסה – יש אינספור תשובות שאפשר להיעזר בהן. במקום זאת פותחים דף באקראי… הרי ייתכן שבדף הקודם הרב גילה דעתו בשאלה שמעסיקה אותי באופן ברור ומפורש. אני משער שהיהודי הזה, שהייתה לו שאלה בעניין ברכת כהנים, פתח את האגרות ובוודאי מצא שם מכתב שכתוב בו “ונכון לעשות כך”. מצוין – הרבי הורה; עם רבי כזה קל מאד להסתדר”.

הנה, אמנם באופן מעודן, ביקורת של הרב שטיינזלץ, על החסידים שלא שמעו לאחת ההנחיות האחרונות של הרבי עצמו והיא הייתה לעשות להם רב. לא יהיה אדמו”ר נוסף, וכל אחד צריך לבחור לו רב ולשמוע בקולו. כשהשמש שוקעת, אין ברירה אלא להדליק פנס וללכת לאורו, אולם החסידים, חלקם, מעדיפים את הרבי המת, שניתן לתלות בו כל דבר שרוצים. תשובות מהשמיים או שאינן מתקבלות, או שאינן בהירות, או שמקבלים בדיוק את מה שרוצים לשמוע. תועלת גדולה אין בהן ויש לחפש את התשובה בארץ. על צורת ההיקשרות וההידבקות בצדיק גם לאחר פטירתו כותב הרב שטיינזלץ במקומות אחרים בספר.

דוגמה זו היא רק אחת לסגנונו הבהיר של הרב שטיינזלץ וגם לדברי האמת והיושר שלו. במקומות אחרים (עמ’ 116) הוא כותב בגילוי לב, שלדעתו אליהו הנביא לא כל כך אוהב אותנו, עם ישראל, בניגוד גמור לדימוי של הסבא החביב שמגיע בפסח ובברית מילה, אך בהתאמה מוחלטת לפשט הפסוקים. לא רגיל למצוא דברים אלו כתובים בידי רבנים חשובים כל כך.

חוויה אינטימית לקורא

אבל סקירה על ספר זה אינה יכולה להסתפק בהבאת קצת מתוכנו. המטרה היא להעביר את החוויה של הקריאה ודרכה את זו של ההתוועדות. התוועדות מטרתה היא לשנות דברים. לפעול משהו. ולא רק בשעת ההתוועדות, אלא אחריה, אחת היא דברים בטלים. לכן, לא תהיה לי ברירה אלא לכתוב על החוויה שלי מקריאת הספר, אך בצורה פנימית ואינטימית בהרבה מהמקובל, מתוך תקווה שאולי סקירה זו תפעל עליכם ותרצו גם אתם לקרוא, ומי יודע כיצד יפעלו עליכם הדברים.

התקשיתי מאד בכתיבת סקירה זו ואחת הסיבות היא שלא הצלחתי לסיים את הספר. לא מפני שהוא ארוך מדי או משעמם, אלא להיפך, מפני שהייתי צריך לקוראו פעם אחר פעם, ופרקים שלמים שוב ושוב. היה נדמה לי שמיד כאשר סיימתי לקרוא פרק שכחתי את כל תוכנו. אולי יש בכך רמז לשמו של הספר “עד בלי די”, המכוון כמובן לברכות הנביא מלאכי אך גם לכך שיש להמשיך ולתקן ולפעול תמיד.

אין אני כותב דברים אלו כמביט מן הצד מאחר ובמהלך הקריאה הרגשתי שהרב מדבר אלי, עלי ואף איתי ולעתים דמיינתי גם את קולו. כל דברי המוסר שנאמרו הרגשתי כמכוונים אלי, אולם לא נעלבתי מהם ולא נפגעתי מהם, עקב ההבנה כי ייתכן והם נכונים וגם כי טון העברת הדברים, אינו טון מטיף וכועס, אלא טון רך ואוהב.

הייתי שמח לספר לכם שדברי הרב פעלו עלי פעולה נמרצת, דברי אש משברי סלעים ששינו והפכו את עולמי כליל, אולם זה יהיה שקר וגם הרב עצמו יודע שאין זה אפשרי. אמנם דברי הרב הם אכן נחל שוטף מלא כל טוב, אולם מדרך הטבע, ובפרט שהאופי האישי של ההתוועדות נעלם ונשאר רק ספר, מה שהגיע אלי, ללב (בהשאלה), הוא רק זרזיף קטן ואולי אפילו טיפות אחדות. וטיפות אלו כאשר הן נופלות על אבן (בהשאלה), אינן חורצות ומחליקות אותה, אולי רק שטפו ממנה מעט גרגרי אבק.

אבל בפעם השנייה והשלישית, האבן כבר נקייה יותר, והטיפה אולי הצליחה למוסס מעט מהקשיות ולחדור פנימה. התהליך ארוך ואיטי, כמו נטיפים במערה הנבנים במשך עשרות ומאות שנים, טיפה אחר טיפה, מיליגרם משקע ועוד מיליגרם, כך בקריאות נוספות, יהיה לספר אפקט מצטבר.

נושא שהרב חוזר עליו פעמים רבות הוא נושא הרצינות. או יותר נכון חוסר הרצינות, ובכל בוודאי הרב פונה לכולנו. אין הדברים נאמרים כהטפה, אלא כהסברה שהיא כמעט בקשה ותחינה. הדוגמאות הן מגוונות, החל מהרצינות בצבא, שכיום אינה אפשרית (עמ’ 36): “היום לכל חייל יש פלאפון, ועם כל דבר שהוא שומע הוא הולך ישר לאמא שלו. לכן הסמל לא יכול להגיד לו דברים כאלה, והחייל באמת לא לומד שום דבר”. הנה שוב הפתעה למצוא מעין הצדקה לשפה הקשה שנאמרת בטירונות, אבל הרב מביא לה את הסיבה. היא גורמת לקחת דברים ברצינות. לא רק זאת, אלא שבכך מסביר הרב את לשונו הקשה של הנביא יחזקאל, בפרקים שאפילו נקבע שאין להפטיר בהם (קביעה שלא התקבלה להלכה). מעבר לכך אותה הרצינות היא לשיטתו עיקר גדול בחסידות (עמ’ 35): “הבעל שם טוב לא חידש כלום חוץ מדבר אחד: צריך ללמוד ולעשת את הדברים האלה ברצינות”.

דברים אלו מפתיעים דווקא בכך שהם נאמרים בהתוועדות, שיש בה מן השמחה והאווירה הכללית הטובה וגם קצת משקה, אולם גם לכך יש התייחסות בספר, בתור כך שהמשקה, במידה המועטה, פותח את המחיצות, נכנס יין יצא סוד, ואפשר להגיע לפנימיות, ולקוות שמשהו מהתוכן גם יישאר בפנים. אכן בקריאה אחת אין אפשרות להפנים ולהתייחס לכל הדברים ברצינות, אולם בקריאות חוזרות ההתייחסות תהיה יותר ויותר רצינית.

אין צורך להרחיב בגדלותו של הרב שטיינזלץ, אדם נדיר, פלא בדור עם שליטה מוחלטת במרחבי ארון הספרים היהודי שהוא במו ידיו פתח למיליוני אנשים ובעל השכלה בכל אחד מתחומי הדעת. אך מעבר לכל זה בספר זה אנו נחשפים להגות המעמיקה שלו ודרכה, אמנם אך ורק במרומז, כדרכו של הרב, לשאלת מה ייעודו ודרכו של האדם בעולם, תשובה שהיא ממילא שונה לכל אדם ואדם. מטרת ההתוועדות אינה לפעול בזמן אמת, זמן ההתוועדות עצמה, אלא מעט אחריה בתקווה שזוכרים ממנה משהו. כך גם בנוגע לספר. ההתפעלות והרושם בזמן הקריאה הם מטעים, מה שחשוב הוא מה נשאר בסיום הקריאה. נכונים הדברים גם לסקירה זו. אולי תשכחו אותה כליל, אולי היא תגרום לכם לקרוא את הספר, אבל אפילו אם כל מה שתזכרו ממנה הוא את ארבעת המילים “לעשות את הדברים ברצינות”, דיינו. לחיים!

הסקירה פורסמה לראשונה במוסף שבת לפרשת שמות בעיתון מקור ראשון

דפים לדוגמא

עד בלי די
הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ
בעריכת אלחנן ישראלי יחד עם עשרות מתלמידי הרב
הוצאת מגיד 2021

מגב הספר
ספר זה מכיל 21 התוועדויות מאת הרב עדין אבן־ישראל שטיינזלץ.הקורא בספר יכול ‘להשתתף’ בהתוועדות חסידית עם הרב עדין, להיפגש באופן אישי עם הדברים שנאמרים ולתת להם לפעול על נפשו ועל חייו. במילים פשוטות ומעוררות ובסגנון חופשי ומלא חן נוגע הרב בשאלות היסוד של דרך החיים החסידית תוך שהוא מצייר את דמותם של צדיקי החסידות, מקלף את שכבות האדישות ומעורר את התביעה החסידית לחיים שיש בהם אמת, דבקות והתמסרות.בין ההתוועדויות שבספר נסלל נתיב צר וחמקמק לעתים, שבו יכול יהודי בן זמננו לצעוד מעלה, לא להסתפק במה שכבר הושג ולרצות תמיד להתקדם עד בלי די.הרב עדין אבן־ישראל שטיינזלץ היה סופר ומחנך, רב חסידי וגדול מפרשי התורה בדורנו. ביאוריו לתלמוד, לתנ”ך, לרמב”ם ולתניא התפרסמו ברחבי העולם, כמו גם עשרות ספרי הגות שכתב לאורך השנים. הרב הקדיש את חייו לפעילות חינוכית חובקת עולם במטרה לחזק ולהעמיק את הקשר של העם היהודי עם מורשתו ותרבותו.