ספרה של יעל משאלי מביא סיפורים שונים של נשים גרושות. בכל פרק סיפור אחר. עלילה במובן המקובל אין, אלא יותר מונולוגים באורכים משתנים. משאלי כותבת מידע אישי, מסיפור הגירושים שלה ומעשרות סיפורים אחרים ששמעה לפניו ולאחריו. נדרש מאמץ לעשות הפרדה בין משאלי האדם לסופרת.

בתחילת הספר שני סיפורים שנראים גנריים למדי. בעל מבוגר עוזב לאשה צעירה יותר, יפה יותר, אולי כזו שיותר מחייכת אליו או מקסימה אותו, או מעניקה לו מחסדיה, או הכל ביחד. נדוש מעט אבל צריך להתחיל ממקום כלשהו. בנקודה זו עלה בי החשש שמא כך גם שאר הספר, כל הנשים מסכנות ונזנחות, כל הגברים נבלות. חשד זה מתחזק מהקדמת הספר בה משאלי עצמה תוחמת את גבולות הגזרה: “לא גרושות שהתגרשו נהדר. לא של גרושות מאושרות. לא שבעצמן יזמו את הפרידה. לא צעירות שכל העתיד לפניהן. לא מאוהבות בזוגיות שנייה. לא מסוחררות מהחופש באמצע החיים. לא שעשות חגים כולם יחד כי נשאר משפחה”. מה נשאר בתור קהל היעד? גרושות “שבורות, מרוסקות ואומללות בגיל ה-60 והלאה”.

ייתכן שיהיו כמה שכבר בנקודה זו ירגישו רצון לנטוש את הספר ואפילו יתעצבנו עליו או על משאלי. אודה כי גם אצלי עברה כזו הרגשזה, אולם תהיה זו טעות. כדאי לגלות קצת יותר סבלנות ולהמשיך ולקרוא כי מהסיפור השלישי הדברים נהיים מעט מורכבים יותר, ומבהירים שלכל סיפור יש שני צדדים, ולפעמים הם גם סוג של מראה, ומי שיש לו מוח בקודקודו (רפרנס לדף היומי סמוך לכתיבת הסקירה) ידע שאפשר להפוך גבר לאשה ואשה לגבר, לפחות ברוב הסיפורים. לכן הספר מומלץ גם לגברים, והם בהחלט קהל יעד, אולם כזה שצריך לקרוא תוך הבנה שאמנם משאלי כתבה מפי נשים, אולם אפשר לכתוב ספר דומה, לא פחות כואב גם מפי גברים.

בסיפור השלישי, נועם, מספרת לנו שהיא חייתה במשך 25 שנה עם גבר הומו וילדה לו לא מעט ילדים והוא במשך שנים מטעה אותו תוך שהוא גורר את חברתה הטובה ביותר לנישואין עם בן זוגו המוטמן בארון כך שהם מתכננים במשך שנים את עתידם המשותף והנשים הן רק אמצעי. נועם מוצגת כפגועה מאד, ומעורערת למדי שמבכה את מר גורלה ומתגלה גם כאשה די נקמנית, כזו שתעשה הכל כדי לרוקן את בעלה לשעבר מכל מה שיש לו, כאילו הכסף זה מה שיעזור לה. אמנם היא תפיל את זה על עורכת הדין הכלבה, אבל זו השלכה שקופה מדי. אפילו יש מחשבה לפגוע בקשר של בן הזוג הבוגד עם הילדים, מחשבה שלמרבה המזל נזנחת. בכל אופן, זה סיפור מורכב למדי, רב צדדי, שבעצמו מציג גם אפשרות אחרת כי האשה של בן הזוג איכשהו מצליחה לחיות עם הסיפור, למרות שגם היא מן הסתם מרוסקת. אם הוא מעצבן, זה רק בגלל שהמציאות עצמה מעצבנת. אין להפיל אשמה זו על הסופרת, אלא לראות בסיפורים חומר למחשבה. בהמלך קריאת הספר וכתבית סקירה זו נתקלתי בכמה סיפורי גירושים שונים, ומכולם מצטיירת תמונה זהה של המציאות המעצבנת.

סיפור מעניין נוסף הוא סיפורה של שלומציון, שבעלה סיפר לה שהוא רוצה להתגרש וכשהיא אמרה לו שקודם כל יסתלק מהבית לכמה שעות, יצא לרחוב ונדרס, נהיה משותק ומת מזיהום לאחר כמה חודשים. חייה אינם חיים. היא אינה יודעת מי יודע ומי לא, ואיזה משחק היא צריכה לשחק. של האשה שסעדה את בעלה חצי שנה? של האלמנה העצובה? היא אמורה בכלל להיות עצובה? אולי לשמוח? יש לו אשה שנייה? אולי היא עוד תגלה ילדים שלו שיבואו לדרוש חלק בירושה? לכאורה מצבה פשוט, אולם למעשה אין לה כלל מנוח.

סיפורים אחרים הם על נישואי בוסר, על אמא שתלטנית והאשה שיוזמת את הגירושין, על קושי בזוגיות שנייה ואפילו על נישואים שקרסו בגלל מחלת נפש בזמנים שבהם לא היה ניתן כמעט לטפל במחלות אלו. וכך מסיפור שמאד ברור מי האשם, מגיעים למצבים הרבה יותר מורכבים, שהם כמו בחיים עצמם, ושבהם שום דבר לא ברור. בוודאי לא למתבונן מהחוץ. סיפורים שבהם ברור שחייבים להיות גירושים, אין בספר. אין פה שום סיפור אלימות וניצול, ואין שום זוגיות שהיא כל כך גרועה שחייבים לברוח ממנה.

ייתכן שמשאלי לא הייתה יכולה לכתוב ספר זה לולא סיפורה האישי וחוויותיה. היא מכניסה לתוכו דברים שהיא שומעת: “גירושים זה לא טראומה, מי עושה עניין מגירושים, כל זוג שני מתגרש, הלוואי בעלי היה נעלם והיה לי שקט ממנו, איזה כיף לך לבד, מי בכלל צריך בעל, תהני מהחיים הטובים שיש לך”. בעולם של ימינו דומה, שגישה זו רווחת, אולי דרך הרשתות החברתיות שבהן ממילא יש העמדת פנים ואולי כחלק מהתפרקות מוסד המשפחה, אולם משאלי מציגה תמונת מראה כואבת ועצובה של עולם הגירושים. לא רק לנשים אלא גם לגברים. העולם הזה של גרושים וגרושות אולי נשמע טוב אולי יש כאלו שממש נהנים בו, אבל הם החריגים. לפעמים אין ברירה אולם לפעמים יש תא משפחתי מתפקד בצורה סבירה שמתפרק לגורמים. מבחינה זו משאלי, בדרך ייחודית כלשהו, פעולת גם לעשות קצת תיקון בעולם. גם לגרושים ולגרושות בעצמם. גם לילדים שלהם. גם לנשואים באושר ואולי גם לכאלו שכבר לא ממש בטוחים. קריאה בספר משתפת חוויות שונות והדגשה שגירושים הם אכן אופציה, אבל לא תמיד טובה, ולא תמיד הראשונה ושאם הזוגיות היא טובה, ואולי אפילו בסדר, שווה להילחם בשבילה.

מותרות
יעל משאלי
כנרת זמורה ביתן
מגב הספר
רגע לפני שהיא נכנסת למקלחת, מפרסמת גיבורת מותרות פוסט בפייסבוק. וככה היא כותבת:

יאללה, גרושות, דברו איתי. אני שוקעת. מוכרחה לשמוע איך אחרות מתמודדות עם כל זה. כתבו לי. ניפגש. אני צריכה אוויר. מצופים. פרופורציות. גלגלי הצלה. סיפורים. לא של גרושות שהתגרשו נהדר. לא של גרושות מאושרות. לא שבעצמן יזמו את הפרידה. לא צעירות שכל העתיד לפניהן. לא מאוהבות בזוגיות שנייה. לא מסוחררות מהחופש באמצע החיים. לא שעושות חגים כולם יחד כי נשארו משפחה. מפרגנת לכן מכל הלב ומקנאה בכן משורשי השיער ועד קצות הבהונות, אבל עכשיו צריכה רק שבורות, מרוסקות ואומללות עם עדיפות ברורה לבנות גילי. אם אתן פה, אתן יודעות למה אני מתכוונת.

כשהיא יוצאת מהמקלחת מחכים לה אלפי לייקים ומאות נשים שרוצות לספר לה את הסיפור שלהן. היא בוחרת שבע, מאזינה לסיפור של כל אחת מהן ודרכו מספרת ברמזים ובשברי משפטים גם את הסיפור שלה.

יעל משאלי היתה שם ושרדה כדי לחשוב ולכתוב על זה כמו שרק היא יודעת לכתוב. היא לא עושה הנחות ולא מחפשת מה הלֶקח ואיפה הטעות ומה אפשר ללמוד מכל זה. היא שולחת את הגיבורה שלה, אריאלה, להקשיב בלב פתוח לנשים שפנו אליה בפייסבוק ולא לשפוט אותן, לא לחנך אותן, ולא להגיד להן שהכול לטובה. אה, ובסוף הספר יש גם מונולוג אחד של גבר.

הסיפורים האישיים מאוד האלה הם הסיפורים של כולנו, הנשים והאנשים, הנשואים והגרושים, הנשואות והגרושות. אלה טקסטים על אהבה ועל כאב ועל תשוקה ועל עייפות ועל שקרים ואמת, והם מבריקים וחפים מכל מניפולציה וקישוטים רומנטיים.