יחסי ישראל-ארה”ב ידעו עליות ומורדות אולם היה נדמה שלפחות בעבר יהודי ארה”ב תמכו בישראל. כיום לא ניתן להתעלם מהקרע רק הולך ומתרחב, בין יהודי ישראל לבין יהודי ארצות הברית ובקרע זו עוסק ספרו של דניאל גורדיס.

לפני שנתחיל את הדיון בספר כדאי להדגיש שהקרע אינו עם כלל יהדות ארצות הברית, ולשמעשה יש יותר מקרע אחד וכל קרע וסיבתו הוא. הציבור החרדי קיצוני התנגד למדינה ולציונות מזה שנים, ושם לא נראה שיש בכלל אפשרות לקשר כלשהו וגם הספר אינו עוסק בהם. הציבור האורתודוכסי הרגיל מחוייב עמוקות ומזדהה כמעט לחלוטין עם מדינת ישראל. הם אלו שצועדים בכל יום העצמאות עם עשרות דגלי ישראל בשדרה החמישית בניו יורק ובמקומות נוספים. עם ציבור זה אין קרע כלל אך חלקם באוכלוסייה היהודית הוא קטן למדי. יש חלקים אחרים שהם יחסית אדישים לנושא וגם איתם אין קרע אך אין גם יחסי קירבה מיוחדים. הקרע המשמעותי הוא עם שתי קבוצות נפרדות אולם כאלו שיש ביניהן חפיפה מסוימת. הקבוצה הראשונה היא יהודי השמאל בארה”ב. גם שם מדובר בעיקר בקצה הפרוגרסיבי, לרוב צעירים, שהם כבר בפירוש אנטי-ישראליים כמעט לגמרי. הקבוצה השנייה הן הקהילות הקונסרבטיביות והרפורמיות שלהן דרישות משלהן ותרעומת על היחס שהן זוכות אליו ממדינת ישראל.

בספר לפעמים דנים בפערים אלו בנפרד ולפעמים כמיקשה, אולם ישנם הבדלים. בעוד שנראה שאת הקרע עם האגף הפרוגרסיבי אין כמעט אפשרות לתיקון באשר הללו למעשה שוללים את זכותה של מדינת ישראל להתקיים כמדינה יהודית, ולמעשה הם מתנתקים ממנה לחלוטין, הסיבה לנתק עם הקהילות הרפורמיות הוא פוליטי בעיקרו. למעשה, “הסחורה” אותן משווקות הקהילות האלו אינה מבוקשת בישראל כמעט כליל. הם אינם מסורתיים במובן המקובל, אינם דתיים לשעבר, ובישראל גם ממילא חילונים רבים נוקטים שמירה על מנהגים כלשהם בפסח ובחגים למשל. החשש מפני קהילות אלו מוגזם, שהרי ממילא בישראל חילונים גמורים רבים ואיש אינו מונע מבעדם להיות כאלו, או להקים לעצמם בתי תפילה ככל שירצו. לכן אם יש קרע שכדאי להשקיע בו משאבים לצמצום הפער, הרי הדבר נוגע לקהילות אלו.

ועדיין, נושא זה נמצא בקונצנזוס התנגדות בגופים חרדיים, אולם בגופים דתיים ציוניים, יש יחס מורכב יותר ומקבל יותר כפי שאפשר למצוא בדבריו של הרב אליעזר מלמד למשל, הקורא לפחות לנהל דו שיח של קירבה עם כל יהודי באשר הוא, ובעיקר לא להרחיק אותם עוד יותר, הרחקה שתגרום נזק לנו ולהם כאחד. לגבי היהודים מהשמאל הקיצוני, שם לדעתי, המצב כבר אבוד. הם כבר חרגו מגבולות ההסכמה של מחנה השמאל שלהם, וממילא אין דבר שישראל תעשה שירצה אותם, אלא אם תחדל להתקיים.

גורדיס מנתח את הסיבות לכך ובעיקר את חוסר הנכונות לשלם מחיר כלשהו על הצורך להחזיק בנשק, ולשיטתם אם “על חרבך תחיה”, עדיף לוותר על כל המדינה היהדוית באשר היא. כנראה שלא סיפרו להם שגם אם נוותר על המדינה היהודית, את החרב עדיין נצטרך.

להבנת חלק מהפער נעשה עכשיו ניסוי קטן. השלימו את המשפט: “יהודים ו…”. אם אתם ישראלים, כנראה אמרתם ערבים. אם אתם אמריקאיים ייתכן ואמרתם נוצרים או גויים, או מילה אחת בעלת הקשר דתי, לעומת הקשר לאומי. הדואליות של העם היהודי כדת ולאום, דואליות שאינה ניתנת להפרדה, אף כי יהיו כאלו שישייכו את עצמם רק לדת או רק ללאום, היא אחת מהסיבות מאחורי הפער.

הספר מעניין לקריאה , לפחות להבנה בסיסית של כמה מהסיבות לפער. יש דקויות רבות בין קהילות שונות וגם הקהילות בארה”ב רחוקות מלהיות מיקשה אחת, אולם הוא נותן בסיס טוב לדיון ולהעמקה, ובסוף הספר גם כמה רעיונות לשיפור המצב. כמו בפעמים רבות בספרים מסוג זה, הבעיות מוצגות בצורה יסודית, ואילו ההצעות לפתרון נראות כמעט הבאת שלא לסיים את הספר בנימה פסימית מדי, אלא להשאיר סיכוי כלשהו. העולם היהודי חווה שינוי עצום, כאשר אירופה כמרכז הרוב היהודי חדלה להתקיים, וגם יהודי ארצות ערב וצפון אפריקה עברו לישראל ברובם. למעשה קהילות אלו של יהודי ישראל ויהודי ארה”ב הן צעירות במונחי החיים היהודיים, בנות כ-150 שנה לכל היותר, וככאלו שתיהן מחפשות את עצמן, ולשתיהן כיוונים נפרדים ומאפיינים שונים לגמרי, אולם למרות זאת חשוב לשמור על דו-שיח קשרים והפריה הדדית בין שתיהן, לפחות עם אלו שלא איבדנו עדיין לגמרי.

קרובים רחוקים
דניאל גורדיס
מאנגלית: יוסי מילוא
כתר 2022

מגב הספר
מאז ומתמיד היו יחסי ישראל עם הקהילה היהודית בארה”ב מורכבים ועתירי עליות ומורדות, אך דומה כי בשנים האחרונות הם מצויים בשפל חסר תקדים. הקרע בין הקהילות הולך ומתרחב, הפערים והמחלוקות מתרבים בהתמדה, וקולות רבים, בשני הצדדים, רק מקצינים את עמדותיהם ומתבצרים בהן. בנקודה קריטית זו בזמן מתבקש לבחון מדוע. פרשנים ומומחים רבים העוסקים בסוגיה מציעים שללהסברים – האופן שבו ישראל מנהלת את הסכסוך הישראלי־פלסטיני, חוסר הסובלנות של ישראל כלפי זרמים ביהדות שאינם אורתודוקסיים, הזלזול ביהודים שלא בחרו בישראל כמקום מושבם. מנגד, יש המפנים אצבע מאשימה אל הקהילה היהודית בארה”ב וטוענים כי יהודים אמריקאים רבים מפנים עורף לישראל ולישראליות ומעדיפים להזדהות עם אויביה. כך או כך, שעון החול הולך ואוזל, והיחסים מוסיפים להתערער. האם ייתכן כי כל ההסברים הללו, מספקים ככל שיהיו, רחוקים מן האמת? שהסיבה האמיתית לקרע אינה מדוברת? ששני הצדדים ניצבים על שפת התהום ואינם יודעים מדוע ואיך הגיעו לשם?

דניאל גורדיס מציע מבט חדש ומהפכני בספרו החדש על יחסי יהדות ארה”ב וישראל. שורשי הקרע, הוא טוען, טמונים עוד בשחר התגבשותן של שתי הקהילות, טרם הקמת המדינה. יהודי ארה”ב מחד, והישראלים מנגד, בנו ועיצבו את חזונם על ערכים ואמונות שונים, לעיתים מנוגדים. מתוך כך נולדו שתי תפיסות עולם שונות בתכלית לגבי המדינה היהודית, הערכים היהודיים, והשאיפות לעתיד. כשם שלא ניתן לטפל במחלה מבלי לקבל דיאגנוזה, לא ניתן לאחות את הקרע מבלי להבין את הסיבות האמיתיות להיווצרותו. על מנת לרפא את היחסים בין שתי הקהילות, עליהן להכיר בראש וראשונה בפערים האידיאולוגיים ביניהן, ובסיבת הסיבות להתרחקותן. רק מתוך כך תתאפשר ההחלמה והחתירה לקראת עתיד משותף .

גירסת הדפסה