לקורא הישראלי אין יותר מדי הזדמנויות לשמוע מכלי ראשון וללא תרגום קולות מערביי ישראל ולכן הספר “מַרְיָם” הוא הזדמנות מצויינת לעשות זאת. הספר אינו פרוזה, אלא סוג של ממואר, כאשר חלקו הראשון הוא אוניברסלי במהותו ומדבר על דמות האם גם בתפיסתו של המחבר, סעיד אבו שוקרה, וגם כממואר של זיכרונותיה שלה. חלקו השני הוא הזיכרונות של אבו שקרה עצמה מילדותו ועד עתה, והחלק השלישי הוא החלק האומנותי, תרתי משמע, תמונות רבות שצייר, צילומים מתיעוד וידאו של אימו החולה נפרדת מחברים וממשפחה, פרידות בהן נאספו עוד סיפורים רבים ואף התייחסות כללית לאומנות בתרבות הערבית.

זה המקום לציין שאבו שקרה הוא מייסדה של הגלריה לאומנות באום אל פחם, שאני צריך להודות שטרם ביקרתי בה, ושהיה בה מעין תקווה לעתיד טוב יותר, שנגוז במהומות אוקטובר 2000, רק זמן מועט אחרי שנפתחה. אבו שקרה שימש באותה עת קצין משטרה, ואת הדילמות האישיות שלו הוא מביא אל דפי הספר, אולי בחלקו המעניין ביותר, שכן הספר משתדל להתרחק מהפוליטיקה כמה שאפשר, למרות שדודו היה בכיר בחד”ש ובן דודו הוא השייח ראאד סאלח שכיום ידוע בדעותיו הקיצוניות . אולם אין אפשרות להתרחק מהפוליטיקה לגמרי ואבו שקרה מתאר את עצמו כקרוע בין שני העולמות. למי הוא שייך? והוא מוסר בצדק שהוא לא הצליח ולא מצליח למצוא תשובה.

אך אבו שקרה לא מוכן לוותר. לא על הזהות הערבית שלו, לא על השירות המשמעותי והארוך במשטרה, לא על הישארות במרחב המסורתי המוכר וגם לא על האפשרות להשתלב במרחב גדול יותר ולנצל אפשרויות שיש לערביי ישראל. למעשה סיפורו היה יכול להיות סיפור הצלחה, והוא אולי כזה, אבל הוא בודד יחסית, וזאת בשעה שמהלכים חשובים נעשו, שילוב מפלגה ערבית בקואליציה (בערך), אולם נכון לכתיבת שורות אלו (מרץ 2023), הנסיגה ברורה.

פרק מעניין דן ביחס לאומנות בעולם הערבי. החברה הערבית מסורתית מאד ופסלים וציורים ובוודאי עירום לא מתקבלים תמיד בעין יפה, כך שהגלריה מראש מוגבלת במצאי שלה, אולם עדיין יש מספיק אפשרויות. הנה, הלובר פתח סניף, תמורת מאות רבות של מיליוני אירו, באבו-דאבי. בוודאי שחשיפה לאומנות יכולה, לרוב, לעשות רק טוב לכולם, אולם הגלריה נתקלת בקשיים מרובים. הערבים חשדנים כלפיה, היהודים מפחדים שיום אחד, בעתיד, היא תציג מיצגים אנטי-ישראליים בעיקר ומהססים לתרום, והחלום להפוך אותה למוזיאון של ממש, עודנו רחוק.

אסכם, שבימים אלו, כשהקיטוב בחברה היהודית מגיע לעומקים ושברים קשים, החברה הערבית נשארת בצד, כמו לא רואה בסכסוך זה עניין שלה, או כמו מבינה שהיא בכל מקרה בדרג הנמוך ביותר, ישראל התשיעית או משהו כזה, אפילו שאני לא מחסידי השיטה. מאחר והחברה הישראלית קשורה בטבורה גם למיעוט הערבי, כל ביקור בבית חולים יוכיח, הרי שאין כאן עניין כלל של ימין ושמאל, אלא אינטרס של כולנו, יהודים וערבים, לשילוב טוב ומוצלח יותר של ערביי ישראל בחברה, בכלכלה, בפוליטיקה, בשירות לאומי, ובמשטרה. סיפורו של אבו שקרה, למרות אזכורי הנכבה, והגירוש מהכפר שעליו נבנתה מגידו ועניינים נוספים שיצרמו לקורא היהודי, צריך להיות ההזדמנות והדגם לכך.

מַרְיָם
סעיד אבו שקרה
שוקן 2023
מגב הספר
“עד היום אני מתרגש כשאני שומע בלילה את הגשם הניתך ואת קול הרעמים. זה מזכיר לי את לילות החורף שבהם התעוררתי וחשתי בידה של אמי מרפרפת מעלינו ובודקת אם כולנו מכוסים, או שמא ניער מישהו בטעות את השמיכה מעליו. היא עברה עם ידה בין כולנו, הידקה את השמיכה המשותפת סביב צווארינו והוסיפה ליטוף על הלחי. אני לא יודע אם ישנה אי פעם. את הרעמים המאיימים בחוץ ניצחה הידיעה שאני מוגן בממלכתי, בין אחיי, תחת ידה המלטפת של אמי. לא ידענו אפילו אם יהיה לנו מה לאכול מחר, אבל ידענו שתמיד תהיה לנו אהבה.”

הספר נע בין זיכרונותיה של מרים – הילדה היתומה שגדלה עם אם חורגת שהתעמרה בה, שבגיל 12 חותנה עם גבר המבוגר ממנה בשנים רבות ושגידלה שבעה ילדים בתנאי עוני ומחסור – לזיכרונותיו של בנה סעיד. הזיכרונות והסיפורים מתערבבים אלו באלו: חוויות ילדות בחמולה גדולה ומחבקת בסמטאות אום אל-פחם ולצדן סיפורים על אהבה, מלחמות, נטישה וגעגועים. מתוך כל אלה עולה דמותה הגדולה של האם – אישה שלא ידעה קרוא וכתוב, אבל הצמיחה משפחת אמנים פורצי דרך – מיום לידתה עד יום מותה, מחובקת ועטופה באהבת ילדיה. ממנה יוצאים הסיפורים ואליה הם חוזרים.

זהו ספר על אם פלסטינית המגלמת את דמותן של האמהות כולן, ועל בנה סעיד, שבכוח אהבת האדם וההשראה שנטעה בו הקים גלריה לאמנות שמגשרת בין עולמות.

***

סעיד אבו שקרה, יליד 1956, הוא בוגר מכון אבני והמדרשה לאמנות ברמת השרון. שנים רבות שירת כקצין נוער במשטרת ישראל. בשנת 1996 הקים את הגלריה לאמנות באום אל-פחם בשאיפה שתהפוך לבמה רב-תרבותית רחבה ותהווה פלטפורמה לשיח שוויוני בין עמים. למרות כל הקשיים שבדרך הלכה הגלריה והתבססה, בנתה לה קהל אוהדים נאמן, זכתה למקום של כבוד בנוף האמנות הישראלי ואירחה תערוכות חשובות, ביניהן תערוכה של יוקו אונו. כיום משתרעת הגלריה על פני ארבע קומות של חללי תצוגה נרחבים. בספר משולבים טקסטים שכתב סעיד לתערוכות בגלריה וציורים שצייר בד בבד עם כתיבת הספר.