אחרי הררי המילים שנכתבו בשבעים השנים האחרונות על “התפסן”, יהיה קשה לומר משהו חדש, אולם במחשבה שנייה, חידוש התרגום הוא פנייה נוספת למתבגרי הדור הצעיר (דור ה-Z נדמה לי) שאולי מכירים רפרנסים רבים לתפסן אבל לא את גרסת המקור. אבל האם אותם מתבגרים הם בכלל קהל היעד של היצירה שבפנינו?

איני מצליח להיזכר מתי נתקלתי ביצירה לראשונה, אבל נדמה לי שזה היה עוד בתרגום “הפירטי” בשם “אני ניו יורק וכל השאר”. היכרות עמוקה עם היצירה הייתה לי לפני כעשרים וחמש שנים בקורס “גיבור ואנטי גובר ברומן המודרני” באוניברסיטה הפתוחה. בסיום הקריאה וניתוח הספר, עת הייתי נשוי אבל הורה לעוללים ובעברי מתבגר שלא עשה יותר מדי צרות בגיל ההתבגרות תפסתי את הולדן כילד מעצבן במיוחד, סוג של לוזר נודניק עם מיליון ציפיות מכולם ואפס דרישות מעצמו. אם ניקח בחשבון את האופי הייקי שלי, הרי שקל להבין מדוע היה לי קשה לגלות אמפתיה להולדן.

ועדיין הולדן נתפס במשך דור או שניים כמייצג של הנוער, המתבגר, המורד וכעת כאשר אני בגיל העמידה ומן הסתם, שייך אותה קבוצה של המבוגרים הדפוקים והמזויפים וגם יצא לספר תרגום חדש, קראתי אותו לראות אם דעתי השתנתה.

ההוצאה משוכנעת שכולם מכירים היטב את הספר, ולא רק בשמו אלא גם בתוכנו שכן אפילו בגב הספר אין שום פרט ממנה אלא רק “קלאסיקה במיטבה” ובכל זאת, נדון בה. אפשר לסכם אותה כך: “הולדן מסולק (שוב) מבית הספר (פנימיה פרטית יוקרתית) לאחר שנכשל ב(כמעט) כל המקצועות. בהיותו מאוכזב מכל העולם ובעיקר מכל המבוגרים סביבו, במקום לחזור מיד הביתה הוא יוצא למסע של שלושה ימי הרס עצמי.”

לקורא הבוגר יותר ברור שהולדן זועק בכל עמוד לעזרה, רק שלא תמיד יש מי שיקשיב. המשפחה אמנם משפחת טובים אמידה שלכאורה יש לה הכל, אולם מאז שארע אסון במשפחה ואחד הילדים מת, האב שקוע בעבודה, האמא לא מתגברת על הצער, האח הגדול נשא רגליו וברח להוליווד, הכי רחוק שאפשר, ולהולדן אין שום משענת, פרט לאחותו הצעירה, פיבי. טיפש הוא בטוח לא, אבל הוא לא מצליח בשום דבר, הוא גם השלומיאל וגם השלימזל, הוא מחפש צרות, והצרות שמחות למצוא אותו. הוא לא יהסס להיכנס למריבה שהוא יודע שתיגמר בכך שהוא יחטוף מכות וידמם או ישבור עצם, וכמעט לא אכפת לו משום השלכה של המעשים שלו, גם כשהוא באמת עשה משהו לא  בסדר ולא עמד בציפיות בסיסיות ממנו.

הולדן אפילו מתריס זאת בפנינו. הוא מכריז בקול גדול שהוא שקרון נוראי וחרמן נוראי (ובאופן לא מפתיע בתול חסר כל ניסיון) ושמבחינתו כולם יתפוצצו. במהלך מסע ההרס שלו הוא נפגש עם אנשים ונשים רק מתוך שעמום כלשהו וניסיון ליצור קשר. אולם עם האנשים שעוד יש אפשרות לקשר סביר הוא לא מסוגל לתקשר וכל השאר רק מנצלים אותו בצורות שונות, כאשר הוא מנסה פחות או יותר “לקנות” רגשות אהדה וחיבה בכסף, ומגלה שזה בלתי אפשרי. אמנם רובם מנצלים אותו, כל אחד בדרכו, אבל כל אחד מהם מציב בפני הולדן מראה לדמותו ולחוסר יכולתו להתייצב מול העולם, והולדן די מסרב להביט בה.

אבל למרות החספוס החיצוני, מתחת למעטה קשיחות מזויף באופן אירוני, שכן הזיוף מפריע להולדן, מסתתר הנער שסובל מהזנחה רגשית חמורה ואף אחד לא ממסה בכלל להבין אותו, אלא רק להעמיד אותו בתלם. הרגישות מתבטאת למשל בשני המוטיבים הזכורים ביותר מהספר. האחד הוא הדאגה לברווזים באגם של הסנטרל פארק. המשפט “לאן הברווזים עפים כשהאגם קפוא?” נקבע לנצח בקאנון המוזיקלי הישראלי בשירו של דני סנדרסון יחד עם מזי כוהן, “זה הכל בשבילך”, אולם בתרגום החדש, כל הופעותיו של משפט זה שונות במעט מגרסה זו, ולמרות שאני בטוח שהן מדוייקות הרבה יותר ביחס למקור, קצת חבל לי שהוא לא הושאר כמות שהוא. דרך אגב כשיצא השיר, רבים לא היו מודעים למקורה של שורה וכעת כאשר גם השיר עצמו כבר נוסטלגיה, נראה שההחלטה לחדש את “התפסן”, מוצדקת.

המוטיב השני, הוא זה שנתן לספר את שמו, הולדן מדמה את עצמו לזה שיתפוס את כל הילדים שנמצאים קרוב מיד לתהום ונופלים אליו. הקורא כמובן מודע לכך שהולדן עצמו כבר נפל עמוק לתוך התהום ובעצמו צריך מישהו שירים אותו, אולם נראה שהולדן יודע זאת רק בתת מודע שלו.

אז מי יתפוס את הולדן? לדימוי זה אנו מגיעים רק בסופו של הספר במפגש עם פיבי שאוהבת את הולדן ללא שום תנאי, בתמימות נפלאה של ילדה בת 10, תמימות שהולדן רוצה לחזור עליה, אבל לא יכול. הוא כבר בגיל הנוער ועומד להיכנס כולו לעולם המבוגרים. ובכל זאת, דווקא פיבי, שאין לה כמעט שום משאב משלה יכולה לתפוס אותו לאחר שגם היא מציבה בפניו מראה שהוא לא מסוגל להתמודד איתה. כאשר הולדן מבין שהתנהגותו תפגע גם בפיבי עצמה, אז הוא פשוט נעצר, זה משהו שהוא כבר לא יכול לעשות. באותו רגע הוא מבין שלמעשים שלו יש השלכות, שהוא חלק במשפחה, או במילותיו של ג’ון דאן, שהוא “אינו אי” והבנה זו משנה משהו בהתנהגות שלו, ואז נגמר הספר ומסיומו  אנחנו מבינים שהוא בטיפול. כיום הולדן היה כנראה מאובחן בכל מיני תסמונות אולם לא בטוח שהיו יודעים לטפל בהן יותר טוב. בכל אופן בשנות החמישים הוא פשוט נחשב לטרבלמייקר.

התרגום החדש של גילי בר-הלל סמו, מעביר את השפה לשפת הצעירים של ימינו. המילים כזה וכאילו נמצאות בתדירות גבוהה, ולולא פרטי הרקע המסגירים את התקופה, היה אפשר למקם את העלילה גם בימינו. מוטיב המתבגר הנמצא לבדו מול כל העולם ידע מאז עוד אלפי ספרים, אבל לתפסן יש מקום של כבוד בסוגה זו. בשנות החמישים הכתיבה מלאת הוולגריזם וניבולי הפה נחשבה חריגה. הספר אפילו הוחרם בכל מיני מקומות ואילו כיום אף אחד לא יתרגש מכתיבה כזו. אולי הספר יוחרם מסיבות אחרות, היחס לנשים למשל, הוא לא בדיוק מה שמקובל כיום, אבל לא חריג בהתייחס לתקופה.

בסיום הקריאה דעתי על הולדן השתנתה מעט. כן, הוא עדיין די מעצבן, שום דבר מזה לא השתנה, אולם המצוקה בה הוא נמצא ברורה וזועקת מהעמודים הראשונים. העלילה דחוסה בזמן והקריסה מהירה ובלתי נמנעת, כמעין תגובת שרשרת שברגע שהחלה אין דרך לעצור אותה. קורא צעיר, ובוודאי קורא שהוא מתבגר בעצמו, יצליח להזדהות עם הספר, אך לא נראה שיפיק ממנו תועלת, או יראה בספר משהו שהוא צריך לשנות בעצמו, שהרי אין הבור מתמלא מחולייתו. אולם לקורא שהוא כבר בגיל שילדיו מתבגרים או עברו את גיל ההתבגרות צפויה חווית קריאה שונה לגמרי היכולה לכלול גם כמה תובנות, שאולי כיום מוכרות יותר והן שאסור לנו להשליך על ילדינו את ציפיותינו מעצמנו, שהילדים והנערים שלנו זקוקים אמנם לגבולות אבל גם לאהבה ללא תנאי, ואנחנו צריכים להיות שם תמיד בעת הצורך לתפוס אותם.

התפסן בשדה השיפון
ג’יי די סלינגר
מאנגלית: גילי בר-הלל סמו
עם עובד 2023