לפני שנעמיק בספרו של הרב מדן, נאמר לו תודה. איני מתלמידיו הישירים של הרב, אולם בהיותי בתיכון, נחשפתי לפולמוס בין הרב יעקב מדן לרב יואל בן נון שהתפרסם על פני הגיליונות הראשונים של ביטאון “מגדים” ועסק בשאלה מדוע לא הודיע יוסף ליעקב אביו שהוא חי? לאחר חידושו של הרב יואל. הדיון וההעמקה בטקסט פתחו לי שערים חדשים ועצומים לעולם התנ”ך שאף הובילו אותי למחקר ולימוד מעמיק בנושא ההפטרות והוצאת ספר העוסק בהן ובוודאי משהו מכך נובע מהרב מדן ותודתי נתונה לו.

ההפטרות כמוהן כאור ויש להן אופי דואלי. באור זו העובדה שהוא מתנהג גם כחלקיקים, פוטונים וגם כגל, ואצל ההפטרות זו העבודה שהן מצד אחד צמודות לפרשה ומצד שני הן חלק מהנביא שפרט למקרים נדירים, רובן הפטרות הקשורות לחגים, נכתב ללא שום התייחסות לאותה פרשה. 

דואליות זו מבוטאת גם בספר הן בקנקנו והן בתוכנו. מבחינת קנקן הספר, הרי ששמו זהה לסדרה של הרב מדן על חמישה חומשי תורה, שיוצאת בהוצאת ידיעות ספרים, אולם מבחינת עיצובו וסגנונו הוא משתייך לסדרת התנ”ך של הוצאת מגיד. ההבדל אינו רק סמנטי כי לספרים בסדרות השונות יש מאפיינים שונים, והרב מדן לעתים מדלג בין שניהם.

בספר עצמו הרב מדן מקדיש את הפסקה הראשונה בדיון, המגיעה לאחר הטקסט המלא של ההפטרה לעמידה על הקשר בין ההפטרה לפרשה, לעתים תוך הקדמת המאוחר שכן הקשר אינו מופיע תמיד בתחילת ההפטרה. בהמשך הפרק יש פסקאות הדנות בנושאים שונים בהפטרה ומתפצלות מהן הלאה לתתי סעיפים.

נקודה זו היא התלבטות לכותבים על הפטרה, שכן בכל הפטרה (ובכל פרק תנ”ך) יש הקשרים למקומות רבים אחרים בתנ”ך והבעייה העומדת בפני הכותב היא כמה מתוכם לכלול ועד להיכן להמשיך מכל הפטרה. לעתים נראה לי שהקישורים הולכים רחוק מדי. לדוגמה, בהפטרת פרשת במדבר בספר הושע, בדיון היוצא מהמילים “עמק עכור” (עמ’ 352). נראה לי די מתבקש להזכיר את עמק עכור ועכן מספר יהושע, אולם הרב מדן ממשיך משם ומאזכר את יריחו, את בנייתה בתקופת אחאב (שהשימוש שלו בביטוי “עוכר ישראל” דווקא לא מוזכר) ומשם דווקא בהופעות של יריחו בספר יהושע ואצל אלישע, למרות שהקישור הוא אסוציאטיבי בלבד ויריחו כלל אינה נזכרת במפורש בהפטרה. 

בצד השבח, דוגמה זו מדגימה את רוחו החופשיות ורוחב ידיעותיו של הרב מדן. לומדי שיעוריו מכירים זאת היטב. יש להקשיב לכל מילה ולעקוב בקפדנות אחר המעבר בין המקורות השונים. בהפטרות אחרות תמצאו היצמדות רבה יותר להפטרה כמו בהפטרת פרשת ויחי בה נצמדים לצוואת דוד וחוזרים אחורה בתנ”ך לאירועים המוזכרים בה במילים בודדות. פרקים אחדים יהיו קצרים ואחרים ארוכים, עד כדי כך שהרב ימליץ לא לקרוא את הפרק כולו בפעם אחת (הפרק על הפטרת זכור הוא דוגמה לכך והוא מרחיב הרבה מעבר למסגרת הסיפור בשמואל). בפרקים אחרים הרב כמעט מתנצל על כך שלא היה סיפק בידו לתת תשובות מלאות אם בגלל שהשאלות העולות קשות (בפרשת ויחי למשל) ואם בגלל קוצר היריעה וגם זו מעלה.

ייתכן שהרב מדן רצה לכול כמה שיותר בספר. בהקדמה מצויין שרוב הציבור מכיר את הנביאים מההפטרות ולא מלימוד מסודר של הנביא. כיום מתרבים מיזמי לימוד תנ”ך, אולם בוודאי פרקי ההפטרות הם המוכרים ביותר, כמו שבכתובים מוכרים במיוחד פרקי תהלים המופיעים בתפילה וחמש מגילות. כך שדרך ההפטרות אפשר להקיף הרבה יותר.

הערת ביקורת אחת יש לי והיא על התעלמות לעתים מחלוקת המסורה לפרשיות. הזכרנו שההפטרה היא קטע מהנביא, שלעתים הוצא ביודעין מהקשרו על ידי קובעי ההפטרות. פעמים רבות פסוק הפתיחה של ההפטרה מכיל מילה מתחילת הפרשה, כדוגמת פרשת שמות הקרובה למועד פרסום הסקירה ובה מדובר במילה “הבאים”. בהפטרה זהו הפסוק הראשון, אולם בנביא ישעיהו הוא האחרון בפרשייה שלו. בספר זה הפרשיות “נעלמו” מנוסח ההפטרה עם הערה שהדבר מכוון אולם ללא נימוק כלשהו, וככל שניסתי לחשוב על סיבה טובה לעשות זאת, לא הצלחתי למצוא אחת, והשינוי לדעתי פוגע במשהו בהבנת ההפטרה בהקשרה במקומה בנביא.

אוהבי תנ”ך ואלו האוהבים את שיעורי הרב מדן יהנו וישמחו מאד על הספר החדש. בעיני ההפטרות הן מעין “חלון ראווה” של ספרי הנביאים ועם ההרחבות של הרב מדן הן משמשות רק נקודת התחלה לעיסוק בחלקים רבים בתנ”ך. אולם מכך נובע  שהספר פחות מתאים לקריאה בבית הכנסת במרוצה. הפרקים אינם קצרים וההסתעפויות דרושות לעתים המשך לימוד וההעמקה של הקורא. תועלת מרבית תתקבל מקריאה בנחת בבית, כמובן עם ספר תנ”ך צמוד.
דפי דוגמה מהספר

כי קרוב אליך – הפטרות השבוע
יעקב מדן
מגיד ספרים 2023
מגב הספר
מדי שבת נפתח צוהר לדבר ה’ אלינו. התקנה הקדומה של קריאת ההפטרה מאפשרת לנו להמשיך לשמוע את קולו של הקב”ה באמצעות נביאיו: קול של תוכחה ונחמה, חיזוק רוחני והכוונה מוסרית. נביאי ישראל ניצבים בתוך סערת זמנם ומעניקים למציאות פשר אמוני: הם חושפים את יד ה’ המנהיגה את ההיסטוריה הלאומית בתוך מהלך ההיסטוריה העולמית. הם מראים כיצד מאורעות דרמטיים הם תגובה לקרבת העם אל ה’, או להתרחקותם ממנו. הם מקריבים את כל שאיפותיהם האישיות והציבוריות, למען מטרה אחת – הבאת דבר ה’ אל האומה בהווה.

בימים אלו, כשעם ישראל שב וניצב בלב אירועים היסטוריים מכריעים, לא פחות מבימי הנביאים – מתעוררת השאלה: מהו המוסר שיש ליישם היום, באין נביא המפרש את דבר ה’? כדי להשיב על כך, עלינו לעיין בדברי הנביאים בהקשרם ההיסטורי, המדיני, הצבאי, הכלכלי והחברתי, ולשאול מה היו אומרים לנו אילו עמדו לצידנו ברגע זה ממש.

בספרו כי קרוב אליך מציע הרב יעקב מדן עיון מקיף ומרתק בהפטרות, ומשיב להן את מקומן כפרשנות חיה להיסטוריה היהודית, למשמעות עבודת ה’ ולשאלות של חברה ומנהיגות. קריאה רגישה בהפטרות מדי שבוע מציידת את הקורא במבט אמוני־היסטורי רחב, ומעניקה לו כלים לגלות את עומק המוסר הנבואי – החיוני כיום יותר מתמיד.