יצחק בר יוסף לוקח אותנו למסע משפחתי על פני דורות רבים המחבר בין העולמות העליונים לתחתונים, אלו שהיו ואינם ואלו שעוד יהיו, מערבות רומניה והישוב הישן ועד תל-אביב של ימינו ומה שיהיה אחר כך, מי יודע.

לאחר הפתיחה בה הוא מתנצל על מה שהוא הולך לעשות, ובהמשך הקורא גם יבין למה, מגיע הסיפור הראשון והמשעשע איך הוא רוכש מתנה איי-רובוט לבהו וסבתו במאה שערים. החיבור הבלתי אפשרי בין אותם אנשים מפעם לבין ההמצאה החדשה יוצר מצבים קומיים, שעצם הכתיבה הרצינית עליהם תצחיק עוד יותר את הקורא.

וכך סיפור אחר סיפור נתקלים בעוד דמות ובעוד סיפור משעשע ובעיקר בחיבורים הנעשים בין העולמות העליונים, המלאכים ואלו שמתו מזמן, ואפילו ריבונו של עולם מציץ לו לאלו שלמטה. ההתיחסות לכך נעשית בטוב טעם ובאהבה, כך שגם כקורא דתי לא מצאתי בהתייחסויות והאנשות אלו בעיה או פגיעה. ההומור לא עוזב לרגע, וכאשר אחד ששיחק שחמט ותמיד השוויץ ליריבו שאפילו אליוכין (אלכסנדר אלכין, אלוף העולם בשנים 1927-1935) לא היה עוזר לו במצב זה , מגיע מיד אלכין, מסדר את הלוח ומכה את המתרברב הגאוותן שוק על ירך בכל אותם מצבים אבודים לכאורה.

אבל לא לצחוק באנו, ובספר משפחתי ועוד של בר יוסף, הרי ברור שאנו מחכים לדובדבן והוא סיפורים על האבא, יהושע בר יוסף, אולי האפיקורס המפורסם ביותר בספרות הישראלית מאז אלישע בן אבויה (להבדיל). סיפורים אלו מגיעים בערך במחצית הספר אבל הם משאירים את הקורא עם טעם חמוץ מתוק. ביטרסוויט כמו שאומרים. את המתוק והמצחיק כבר הזכרתי, אולם בר יוסף כותב למעשה על השכחתו של אביו מהזיכרון הספרותי. זה מתחיל בפינוי הארצי של הארכיון שלו וחדר עבודתו בצפת, מחוסר התעניינות ציבוריות, וממשיך למעשה במחיקת כל כתביו כאילו לא היה קיים כלל אי פעם.

האם זה המצב לגבי יצירתו של בר יוסף? בוודאי שבעולמנו, סיפורים של חזרה בשאלה ועזיבת מאה שערים, כבר נפוצים יותר אולם מעבר ליצירתו הספרותית יהושע בר יוסף השאיר אחריו שלושה ילדים שפרט לכך שכולם עוסקים וכותבים ספרות גם עסקו רבות ביצירות אביהם (ושניהם, יוסף בר יוסף ובלהה רובינשטיין מופיעים בהבלחה בספר, אולם רק במקצת, ויזכו כולם לחיים ארוכים וטובים). ייתכן שבר יוסף צודק, אולם לאו דווקא אביו נשכח, אלא הספרות עצמה כולה הולכת ונשכחת, והביטוי מות הספרות מרמז בדיוק על כך.

בדרכו המיוחדת והמקורית, בר-יוסף מציב יד למשפחתו, לאביו וגם לאמו והסבים בספר יפהפה ומהנה לקריאה שכמעט לכל אורכו תצחקו, אולם בסופו של דבר, תשתרר עליכם מעט חמצמצות אותה רצה הסופר להעביר, מעין מכה בבטן לאחר ריכוך. ולו ספר זה, יצליח להביא קוראים חדשים ליצירתו של בר יוסף האבא, דיינו.

הי אתם שם למעלה
יצחק בר יוסף
עם עובד 2021
מגב הספר

“ראיתי באינטרנט: כלבה לאימוץ. ‘פרחחית,’ אמרה האישה, ‘קופצת. נובחת, מגרגרת.’ התברר, המוניטין הפרחחי מוצדק – קופצת על כלבים ואנשים, מתהפכת באוויר מרוב התרגשות. קוראים לה סילי, טיפשונת. בגינת הכלבים בתל אביב מהומת אלוהים מאז הגיעה לשטח, ואני כמוה, משתטה, נובח, קופץ באוויר […] ומצטרפים לחגיגה אבא ואמא וסבא וסבתא והדודים, במקום לנוח על זרי הדפנה שם למעלה”.
שם במרומים נמצאים מי שכבר עלו לשם, אבל בפרקי הספר הזה – רומן בסיפורים שמשתרע על פני מאה שנה ונע בין צפת לירושלים ולתל אביב – הם מופיעים שוב מול עינינו במלוא חיותם: הדוד שברח מהחופה אל מרומי ארון הבגדים, הסבתא שפיטמה עד מוות את האיי־רובוט שלה, מנהל תחנת הרכבת האוסטרו־הונגרי שגם בחלוף מאה מסרב לשכוח את אהובתו משכבר, הדודה שהפליגה לקוטב הצפוני כדי להביא את לוחות הברית שנקברו בשלג.

בספר מפתיע שב יצחק בר־יוסף לפגוש את מי שלא פגש שנים רבות, מאביו ועד לאחרון הדודים, ובהינף געגוע מפיח בכולם רוח חיים – רוח תוזזת, עולצת, מבודחת ושובת לב.