לא צריך להיות אנגלי מלידה בשביל להנות מבית טרלוני. מספיק לראות כמה עונות של הכתר או אחוזת דאונטאון, או את הסדרות הישנות יותר כדי להנות מהפרודיה על משפחת אצילים שנתקעה לגמרי בתפיסתה המיושנת שהשמש זורחת להם מה… ולא הבינה שהעולם השתנה. מילא אם זה קורה למשפחות האצילים העשירות שיכולות להרשות זאת לעצמן, אבל כמה החלטות גרועות, ובנים יורשים כסילים שבזבזו את כל הנכסים, גרמו למשפחה להגיע לכדי פשיטת רגל, כאשר האחוזה הצטמצמה בשטחה, והטירה עצמה מתפוררת ואפילו כסף לאוכל אין. ובכל זאת, אנגלים המכירים היטב את כל נושא האצילות ובית המלוכה יבחינו בעוד דקויות שונות, ולהערכתי אף בהקבלות מרובות לאישים ולמשפחות אצלוה קיימות, ואולי אף למשפחת המלוכה.

עוד טרם נתחיל את הסקירה כדאי לשים קצת מוזיקת רקע ואין מתאים יותר מהשיר Common People של Pulp. אצילי טרלוני מפחדים עד אימה מהאנשים הפשוטים. הם כמובן מתנשאים מעליהם ורואים את עצמם טובים יותר, מנופחים מחשיבות עצמית שטופחה במשך דורות רבים. בעברית של ימינו נקרא להם פשוט פוצים.

הספר עצמו, הזכיר לי לא מעט ספרים אחרים. את בית בודנברוק כמודל לשקיעת הדורות, את גטסבי הגדול כמודל של כסף ישן מול כסף חדש וראוותנות חסרת מעצורים, את הרוזן ממונטה כריסטו על סיפורי הנקמה שבו ואפילו את הארי פוטר עם דמותו של אמברוז שהיא ללא ספק גירסה כלשהי של דאדלי, ויש גם פאם פטאל.

בקצרה, משפחת טרלוני חיה כאילו עוד יש להם טונות של כסף אבל הם עמוק בבוץ, תרתי משמע, הרוזן הזקן ואשתו מסרבים להכיר במציאות החדשה, היורש לא עושה כלום לשפר את המצב, והילדים, דור ההמשך, שלישיית מתבגרים מעצבנת במיוחד, ובפרט הבכור היורש העתידי אמברוז, תקוות המשפחה, אך למעשה לא יוצלח גמור. דווקא בשני אחיו הצעירים יותר אנו מוצאים סימנים כלו של נורמליות בהמשך הספר. למשפחה מסורות ארוכות שנים ועיקרן נישול כל הילדים שאינם יורשים מהמשפחה. הימים הם ימי משבר 2008 ואתם כבר יכולים לשער איפה מעט הכססים שנשארו מושקעים ומה יקרה להם, וברקע אנשים שמחפשים נקמה מכל מיני סיבות.

מול כל אלו מנסה להתמודד אשה אחת אמיצה ג’יין, אשתו של קיטו היורש שמבינה שהיא די חסרת סיכוי, ואליה מצטרפת בלייז, גיסתה, האחות שנושלה, ושוב נושלה, במאמצים אחרונים להציל את הבית מתוך מחוביות היסטורית שהן אפילו לא מסוגלות להסביר לעצמן. כמו בכל משפחה יש עוד סודות אפלים, כאלו שבעבר הכסף אפשר לטאטא מתחת לשטיח, אולם כולם מחכים לצוץ.

בגב הספר הוא מתואר כסאטירה אבל לדעתי הוא הרבה יותר פרודיה, על גבול הגרוטסקה. ולא שאין בה סאטירה אלא שהיא נעטפת בכתיבה מוגזמת בצורה מכוונת ויש לזכור שמישהי עם שם המשפחה רוטשילד, היא בעצמה חלק מהעניין אלא חלק שיהיה תמיד חיצוני, גם מבחינת הכסף, שאמנם כיום הוא ישן, אבל אז היה חדש, וגם כמובן בגלל המוצא היהודי, שאינו מאפשר שום כניסה לאצולה. גם השימוש שהסופרת עושה ביצירת מצבים כל כך צפויים, אבל רק הגיבורים לא שמים לב אליהם, וגם בקלישאות כדוגמת עאישה הפאם-פטאל, מראים שלפנינו פרודיה, ובעברית טרלוני עוד מזכיר טרלול. איך הסירו דאגה מלבכם, אין כל רע בפרודיה כל עוד היא כתובה היטב כמו זו וכל עוד הקורא לא לוקח אותה יותר מדי ברצינות, אלא פשוט נהנה ממנה.

בית טרלוני
האנה רוטשליד
מאנגלית: רחל פן
ידיעות ספרים

מגב הספר

“משפחה זה משהו שאתה צריך להשלים איתו. אתה מקווה לכבד אותם, אפילו לחבב אותם, אבל מוטב לא להציב את הרף גבוה מדי.”

כבר יותר משמונה מאות שנה משמשת טירת טרלוני, בעבר היהלום של חופי קורנוול, כמקום מושבה של משפחת טרלוני. כל רוזן בתורו שפך כספים בלי חשבון והפך את המבנה והאדמות שסביבו לערב-רב ראוותני של אגפים, צריחים ושיגיונות.

אלא שהדורות האחרונים הצליחו לבזבז יותר ממון מכפי שהרוויחו וכתוצאה מכך המשפחה חיה עתה בבדידות מזהרת ובדלות, כשאפשרויות הפעולה העומדות לרשותה הולכות ומצטמצמות. שלושה אירועים בלתי-צפויים עומדים להחיש את הקץ: הופעתה הפתאומית של קרובת משפחה חדשה, בת בלתי-חוקית יפהפייה ועיקשת; מנהל קרנות גידור אמריקאי חסר עכבות המחפש נקמה; והמשבר הכלכלי של 2008.

בית טרלוני הוא סאטירה חברתית המתרחשת בעולמות המקבילים והבלתי-תלויים לכאורה של האצולה הבריטית ושוקי הכספים. זהו גם סיפורה של חברות רבת-תהפוכות בין שלוש נשים: אחת מהן תמות; האחרת תגלה את ייעודה; והשלישית תמצא אהבה.