לרוב איני מתרשם מסופרלטיבים הנכתבים על הספר אולם הכיתוב על כריכת הספר שלפנינו – “הופתעתי מעוצמת הרגש שהקריאה הציפה בי”, מתאר בצורה הולמת למדי את מחשבותיי בסיום הקריאה. במקרים כאלו, בעוד בראש מתגבש הרצון לכתוב על הספר, נעשה גם ניסיון חשיבה בראייה לאחור, מה הגורם לרגשות אלו ולכן שהספר, לפחות בעיני, מוצלח ומומלץ.

ייתכן שהתשובה, היא בכך שהספר, למרות שאינו ארוך במיוחד, מצליח לעסוק בסוגיות ונושאים שמשותפים כמעט לכל בני אנוש: חרטות על מעשים שנעשו בדבר, השאלה האם לבחור בבריחה והתחבאות או נטילת אחריות והודאה באשמה, הרצון להתפרסם מול החשש להיחשף ועוד. נתאר בקצרה את הספר, שנפתח מיד בתיאור קצרצר של האירוע המכונן, ובכך מכניס את הקורא למתח וערנות כבר בעמוד הראשון.

פרנקי (פרנסס)  באדג’, סופרת ילדים מצליחה, נשואה ואם לפעוטה חיה חיים נוחים מתוך מחשבה שסוד נוראי מהעבר קבור לנצח, אבל עיתונאית נמרצת הצליחה לעלות על עקבותיה והיא יוצרת קשר ומשמיעה לאוזניה את המשפט הסתום הבא: “הקצה הוא שכונת אשפתות שורצת מחפשי זהב. אנחנו פושעים נמלטים, והחוק הכחוש רעב לאוכלנו”. מילים אלו גורמות לפרנקי להבין כי אין לה דרך לשמור יותר את הסוד, ואולי אפילו זו ההזדמנות שלה להתוודות, להיטהר ולבקש מחילה, על “הבהלה הגדולה של קאולפילד” שהיא גרמה לה שנים קודם.

בפרק פתיחה קצר זה וילסון מצליח לבנות מתח שיישאר לאורך כל הספר. ברור לנו שפרנקי אכן גרמה לאירוע שלפחות משמו “הבהלה הגדולה” נראה חמור למדי, אולם לא ברור לנו כלל מה בדיוק קרה ואיך, ושאלות אלו יתבררו במהלך הקריאה. מנקודה זו הספר מתקדם בשני מרחבי זמן שהראשון מביניהם הוא בימי ההתבגרות של פרנקי בשנת 1996.

במרחב זמן זה, העלילה מתרחשת בעיירה הנידחת קאולפילד בטנסי. פרנקי וזיק, שני מתבגרים בני 16, ממשפחות בהם האבא בגד או נטש, מוצאים זה את זה, במעין ברית של דחויים. השניים, מנסים ליצור משהו, ולא סתם משהו אלא משהו שיעורר עניין בעיר ולפחות מבחינתם יהיה מעשה אומנות. לאחר מחשבות ומספר ניסויים, פרנקי מחברת את המשפט המסתורי שהבאתי, והיא רושמת אותו בכתב יד על כרזה. זיק מוסיף לו איורים כלשהם, והשניים משכפלים כרזה זו במאות עותקים ותולים אותה בלילה בכל רחבי העיירה. לא ברור מה בדיוק חשבו השניים שיקרה, ובימים הראשונים, הכרזה נתקלת בעיקר באדישות מצד הסובבים.

גם לקורא נראה שהכרזה הזו היא עניין של מה בכך, ואיך מגיעים ממנה לבהלה ועוד גדולה. אנו רגילים לכל מיני מסעות פרסום עם מסרים לא ברורים שמתבהרים לאחר כמה ימים. במקרה הזה, הכרזה, כיצירת אומנות הזכירה לי את עבודותיו של האמן הבריטי האלמוני הידע בכינויו “בנקסי” שיצירותיו צצות להן במקומות ציבוריים שונים, וזכה להצלחה מרובה, שלדעתי חלקה אם לא רובה נובע מהמסתוריות סביב זהותו, וייתכן שהוא היווה השראה כלשהי לספר.

בכל אופן לרוב אנו נהנים מיצירות אלו, לעתים מסתקרנים מהן או שפוטרים אותן בלא כלום. אולם בספר העניינים מתגלגלים בצורה לא צפויה. זוג מתבגרים אחר, שרוצה לתרץ את היעלמותו להורים הכועסים, טוען שפגש את אותם פושעים נמלטים ושאלו כלאו אותם, ולמרות שגם טענות אלו הן קשקוש, כדור השלג מתחיל להתגלגל. בימי טרום האינטרנט  התפשטות השמועות לוקחת זמן רב יותר, אבל בסופו של דבר אנשים רואים את הפושעים הלא קיימים בכל מקום, מפחדים מהם וגם מנסים למצוא אותם ולטפל בהם.

הנושא של עיירה שלווה שאירוע מסוים גורם בה לשגעת, אינו חדש בספרות. בתור דוגמה אחת נביא את הספר “דברים שצריך” מאת סטיבן קינג, כדוגמה לכך שכמה צעדים קטנים למדי, תמימים אפילו, יכולים להפוך עיירה רגילה ושקטה לתוהו ובהו. אמנם שם הדבר נעשה בכוונת זדון, ואילו אצלנו מדובר במעשה תמים. כך או אך בעיירות בהן יש הרבה אנשים עם יותר אבק שריפה בידיים מאשר שכל בקודקוד התוצאה של אירוע המחריף מרגע לרגע ולא ניתן לעצירה, דומה.

גם בקאולפילד העניינים ממשיכים לצאת משליטה ופרנקי וזיק מוצאים את עצמם בהתלבטות מה צריך להיות הצעד הבא שלהם. להפסיק עם הכרזות כבר אי אפשר, וממילא חיקויים צצים בכל מקום בנוסף מוצעים למכירה גם פריטי מרצ’נדייז בידי סוחרים ממולחים. פרנקי וזיק שמחים שיצירתם הצליחה ואף תוהים  למה הם אינם אלו שעושים ממנה כסף. ייתכן שלהיחשף בתור האחראים יהיה המעשה הנכון אולם הם חוששים מכך. קרו דברים וחלקם עם תוצאות קשות ונפגעים. שום דבר אמנם לא ממש באשמתם, אבל הם עדיין בסך הכל ילדים וכפי שידוע גם אין אשמה, אחריות יש ויש. ככל שהעניינים מסלימים, ויוצאים מהעיירה לכל רחבי ארצות הברית, האפשרות להיחשף הופכת להיות מפחידה יותר ושני הצעירים שלנו מתקשים למצוא מרגוע. בסופו של דבר מסיבות כאלו ואחרות שאי אפשר לפרט בסקירה מחמת חשש קלקלנים, זיק צריך לעזוב את העיירה, עושה טעות קשה, פרנקי מנסה בכל כוחה להגן עליו ונפגעת בעצמה.

כל זה היה בשנת 1996. שנים אחר כך מתקבלת שיחת הטלפון בה נפתח הספר ואיתה מגיעה ההתלבטות של פרנקי האם לפגוש את הכתבת או לא. זהו סיפור המסגרת המתרחש בהווה ובו  אנו מקבלים נקודת מבט נוספת על הסיפור, בוגרת יותר. בנקודה זו נדגיש כי למרות שרוב נפח הספר עוסק בפרנקי וזיק המתבגרים, הספר אינו ספר נוער. אין בו את הקלישאתיות האופיינית לספרים אלו, בין פרנקי לזיק לא פוצח רומן נעורים של קיץ, ואין בו גם את דרמטיזציית היתר האופיינית לספרי נוער. נקודת המבט הבוגרת המביטה על הדברים במבט מפוכח לאחור, היא הדומיננטית בספר והיא זו המעלה את רוב השאלות והתהיות שעוררו בי הרבה רגשות ומחשבות, וגרמו להנאתי ממנו.

בסיפור המסגרת מתברר לנו שפרנקי לעולם לא זנחה את הכרזה. היא זוכרת אותה תמיד, היא אפילו מקריאה את המשפט הזה לתינוקת שלה פעמים רבות, והיא גם ממשיכה מפעם לפעם לתלות כרזות חדשות. היא לא רוצה שידעו שהיא אחראית לכרזה אולם מצד שני היא גאה בה. זו היצירה שלה, והיא יודעת שזו האומנות הגדולה ביותר שהיא תעשה אי פעם, בוודאי מבחינת השפעה על אנשים. ולמרות כל זאת היא לא מרגישה בשלה להיחשף, ויש לזכור שהיא לא אחראית לבדה לכרזה ועם זיק הקשר ניתק כבר לפני שנים. וכך בסיפור המסגרת אנו עם פרנקי החוששת מצד אחד, אבל יודעת שכבר מאוחר מדי, והסיפור, עם ראיון איתה או בלעדיו, יתפרסם בכל מקרה.

הספר הציף אותי ברגשות ומחשבות, לא רק בגלל הטקסט שהוא סיפור מרתק, אלא בגלל נושאי העומק שלו, שלרוב מפרנסים רומנים ארוכים בהרבה וכאן הם מוגשים בקצרה, אך נוגעים בנימי נפשו של הקורא. כמעט כל קורא יחשוב על מאורע בילדותו שהוא מצטער עליו, שגם שנים אחרי לא היה רוצה שאף אחד ידע עליו, ושלמרות שלא היו לו תוצאות קשות, או שאם היו הן כלל אינן באשמתו, הוא מתייסר בגללו.

אבל בעוד זה הנושא העיקרי בספר, מופיעים בו גם נושאי משנה רבים, שכולם נוגעים לא פחות. הנה שניים מהם. פרנקי בניסיונה להגן על זיק נפגעת ממנו והחברות העמוקה של הקיץ, הופכת כמעט לבגידה. גם מערכות יחסים כאלו קרו ויקרו. רבים האנשים שהתאכזבו מאד ממישהו שהם חשבו לחבר, או חלילה יודעים שאכזבו קשות חבר ואינם מצליחים לאחות את הקשר ומעדיפים להתרחק. נושא חשוב נוסף הוא הסתרת סוד כזה בתא משפחתי, מהאיש הקרוב ביותר אליכם, בן או בת הזוג במשך שנים רבות. בעלה של  פרנקי די משתגע כאשר היא מתוודה בפניו ופתאום גם כל הקשר הזוגי שהיה יציב עד אותו רגע נמצא בסכנה.

ואמנם כל הנושאים האלו היו יכולים בקלות לפרנס רומן עב מכר שהיה יכול להיות מוצלח יותר או פחות, אולם כאן, וילסון מצליח להכניס אותם במנות קטנות, ולתת להם לצוף לבד במוחו של הקורא, בלי תיאורים ארכניים ובלי נפח מיותר. התוצאה הסופית היא ספר מקסים ונוגע ללב, על תמימות נעורים והתלהבות שנהפכה לחששות גדולים, על מערכת יחסים שהייתה בה תקווה והזדמנות והתנפצה, על מטענים שאנו סוחבים איתנו בלי יכולות להיפטר מהם ועל האפשרות לאחר שנים רבות לקבל אפשרות לספר את הגרסה שלך ואולי לתת לעבר סופסוף להפוך לעבר.

זה לא הזמן לפאניקה
קווין וילסון
עם עובד 2024
מאנגלית: שירי שפירא

מגב הספר
שאלה אחת מעיתונאית נמרצת מערערת את עולמה השלו של פרנקי מן היסוד; היא סופרת ילדים מצליחה, אם אוהבת ואישה למופת, אך כל אלו לא יכפרו על פשע נעוריה, על מעורבותה במהומה הנוראה של “הבהלה הגדולה בקואלפילד”. “האם את יצרת אותה?” שואלת הכתבת.

פרנקי ידעה שהשאלה תישאל ביום מן הימים והיא תיאלץ להודות באמת: היא יצרה את הכרזה שעוררה מהומת אלוהים אשר ארצות הברית לא ידעה כמותה, אותה כרזה שעוררה אין־ספור שמועות ואגדות עירוניות והייתה השראה ללהקות, לספרים ולכתות סודיות ועודה מודפסת על טי שירטס בכל רחבי העולם. בכל זאת היא קיוותה שהשאלה לא תישאל לעולם.

זה לא הזמן לפאניקה הוא סיפור אהבתם הצעירה של פרנקי וזיק, צייר מבטיח וכותבת מוכשרת, והניסיונות הראשונים שלהם ביצירה. הוא סיפור על אמנות שיוצאת משליטה, חורצת גורלות ומשנה סדרי עולם. זהו סיפור על הרצון הפשוט ליצור משהו יפה, להציג אותו בגאווה ולהרגיש שיש לו, ולך, מקום.