הרמן קוך לא עושה הנחות לאף אחד ובהרבה מודעות עצמית גם הוא נושא בעול חיציו. סופר שכותב על סופר הופך מיידית לחשוד בכך שהוא כותב על עצמו. גם קוך יודע את זה כמובן וכשכבר בתחילת הספר מתואר ספרו החדש של אותו סופר בדיוני כ:

“זה לא שלא יכולתי להניח את הספר שלך, או, יותר גרוע, שרציתי לדעת את הסוף. לא, זה היה משהו אחר. מה שקורה לך לפעמים במסעדה, הזמנת את המנה הלא נכונה, אבל מתוך בושה להשאיר כל כך הרבה על הצלחת, אתה אוכל יותר מדי… אתה לוקח ביס ומתחיל ללעוס, אין לזה הרבה טעם. קשה לבלוע את זה. קצוות לא עשויים נתקעים לך בין השיניים. מצד שני זה גם לא עד כדי כך נורא שתקרא למלצר ותדרוש ממנו בכעס להחזיר את המנה למטבח.” (עמ’ 30).

הרי שבמודע החליט הסופר האמתי שהקורא ישאל את עצמו את אותה שאלה בדיוק  על הספר שזה עתה התחיל לקרוא. השאלה תישאל גם בהמשך הקריאה כאשר תופיע הפיסקה הבאה:

“הקורא קורא ספר. כשהספר טוב הוא שוכח את עצמו. זה הדבר היחיד שספר צריך לעשות. כשהקורא לא יכול לשכוח את עצמו ובזמן הקריאה חושב כל הזמן על הסופר, הספר נכשל. אין לזה שום קשר להנאה. מי שרוצה ליהנות שיקנה כרטיס לרכבת הרים. ” (עמ’ 74).

וכמובן שאנו מיד חושבים על הספר, ועל רכבת ההרים האחרונה שהיינו בה (במקרה שלי זה היה בפארק וולאבי בהולנד!)אבל לפחות את הספר הזה לא כדאי לנטוש כל כך מהר. אולי רק לדלג מעט מפעם לפעם.

הספר מתחיל כמכתבים אל מר מ’, אבל לנו ברור שמר מ’ כלל אינו מקבל אותם. העניין של כותב המכתבים במר מ’ ובאשתו מטריד אותנו, ובראשנו עוברים ספרים משל סטיבן קינג. הסיפור מתקדם עם קפיצות קדימה ואחורה במרחב ובזמן ואנו מתחילים לקבל תמונה מעט טובה יותר על כותב המכתבים המסתורי וגם קצת על מר מ’. כבר מתחילתו הספר מוביל לשאלה “מה בדיוק קרה שם?” והתשובה המלאה תגיע רק בסוף, לא לפני שקוך “יסגור חשבון”, כשם הספר של מר מ’, עם בערך כל מה ומי שרק אפשר. הרבה דמויות יש בספר. הסופר, שהוא אולי קוך בעצמו, אותו שולח מכתבים מסתוריים, שגם הוא אולי הסופר בעצמו (ככה חשבתי בתחילת הקריאה, אולם אפשרות זו נזנחה בהמשך), סופרים אחרים, מול”ים, נשים, נערים ונערות.

סגירת החשבון הזו מבלבלת מעט את הקורא. יותר מדי דברים מוזכרים בספר וקשה לדעת למה קוך מתייחס בכל פעם. מערכת החינוך ההולנדית בוודאי סופגת מהלומות, הסופרים עצמם סופגים מהלומות וגם ההולנדים, כאומה שאוהבת לא לעשות כלום, סופגים מהלומות. אפילו מדינת ישראל מוזכרת, למה, לא ברור. נראה שפשוט אי אפשר בלי…. כל דמות מקבלת את ההזדמנות שלה בספר ובפרקים מנקודת המבט שלה. חלק מנקודות מבט אלו מיותרות (אשתו של מר מ’ למשל) וחלקן (של לאורה) ארוכות מדי. הרגישו חופשי לקרוא ברפרוף ולדלג מעט קדימה. מעט נקודות בספר נשארו לא ברורות לי גם בסיום הקריאה. כנראה ניסיון לטפל ביותר מדי נושאים השאיר חלק מהם בחוץ. היה עדיף לנפותם לחלוטין.

היה לי קושי למצוא נקודת אחיזה שתשמש משענת לספר ותאזן אותו בשיווי משקל. כולם מתוארים כאשמים במידה מסוימת. הוא לא בסדר, וגם היא לא בסדר ואצל ההוא יש פן מרושע, והיא סתם מגעילה. צריך איזה משהו טוב, שיתן את הקונטרה, ולא מצאתי מישהו כזה, פרט אולי לאשתו של הסופר, אך תרומתה לעלילה זניחה למדי ואנו גם לא יודעים עליה כמעט כלום. דמותה הקלושה אינה מספיקה לגרום לאיזון. אני מכיר כתיבת זעם זו ממספיק סופרים בישראל, שיוצאים עם חיצי זעם כנגד כל העולם (ואשתו) וכנראה גם בהולנד החיים השלווים בחראכטן של אמסטרדם אינם כפי שנדמה לנו.

וכך סיימתי את ספרו של קוך בהנאה, נהנה מחדות חיציו ואפילו מפתרון התעלומה והבלבול בין המציאות להזיות, בתוספת תמיהה על הטקסט בכריכה האחורית שמתאר ספר העוסק בחברות (לא מצאתי ולו חברות אמת כזו בספר) נאמנות (אם כבר בוגדנות), הערצה וקינאה (גם לא מוטיבים מרכזיים לדעתי). אם כך, ואם המסר של קוך לא לגמרי ברור (פרט למסר הפשטני שכולם לא בסדר), מאיפה ההנה בקריאה? כנראה איכות הכתיבה של קוך, איכות שהתוודעתי עליה ברומן הראשון שלו שתורגם “ארוחת הערב” היא המושכת את לב הקורא.

מר מ היקר

מר מ’ היקר
הרמן קוך
מהולנדית: ענבל זילברשטיין
כתר ספרים 2016 (במקור 2014)

מגב הספר

גירסת הדפסה