קראתי כבר כמה ספרים של שרון קריץ’ לפני הספר הזה, אני חושבת שהגעתי אליו בעיקר בגלל זה, והכריכה המינימלית שלו שפשוט קנתה אותי!!

גם הספר הוא לא רגיל, אם תדפדפו בו, הוא מורכב משורות קצרות קצרות. השורות הקצרות הן כמו המחשבות של אנני, כמו הריצה שלה, חדות, מהירות, יש להן מקצב קריאה, נכנסים לאווירה של הספר ורצים איתו.

אנני היא בת שתים-עשרה ואוהבת לרוץ. היא רצה עם מקס, ליד הבתים, במעלה השביל, קופצים מעל הנהר, ונחים על הספסל. החיים שלהם די רגילים. לאנני צריך להיוולד אח או אחות, סבא שלה מבוגר והיא חוששת שהוא לא יפגוש את התינוק הקטן, מקס מצטרף לנבחרת הריצה של בית-הספר, מציעים גם לאנני להצטרף, היא לא רוצה, מבחינתה המהות זה הריצה, לא התחרות.

בשיעור אמנות המורה נותנת לכיתה של אני משימה- כל אחד מקבל תפוח, והם צריכים לצייר את התפוח במשך מאה ימים. נשמע משעמם? אולי בהתחלה. אחרי כמה ימים אנני מתחילה לצייר מזוויות שונות, לחקור את התפוח, להתבונן בו, כשסבא שלה בטעות נוגס בתפוח, היא מבינה שהיא יכולה להמשיך לצייר ללא צורך בתפוח הפיזי. ההתקדמות בציורים שלה נוכחת לאורך כל הספר, עד לסופו, כשנשארים רק החרצנים.

יש בספר כל כך הרבה אנקדוטות קטנות, מחשבות מתוך ההסתכלות של אנני על הסובב אותה, על מה שחשוב לה, ההבנה מהם העקרונות שלה ולהצמד לדרך בה היא מאמינה.

“ואז אני מספרת לו שמקס אמר
שאני פחדנית
ועל זה שאני לא מרגישה פחדנית
ועל זה שאני אוהבת לרוץ
אבל אני לא רוצה לרוץ בעדר

ואני לא אוהבת לראות אנשים
מודאגים ממהר ומהר יותר והכי מהר
וגם
מלנצח ולהפסיד
וכשאני מדברת
סבא מהנהן, מהנהן
ובסוף אומר
תעמדי על שלך, חומד.”

ספר מצד אחד קליל וקצר ומצד שני עם עומק, לכל מי שאוהבים פשטות, שנהנים גם מספרים שהם לא רגילים ו’לפי הספר’, ולמבוגרים שרוצים לרגע לצלול לראש של נערה בת 12, ולמחשבות שרצות לה בראש.

פעימות הלב
שרון קריץ’
תרגום: מאירה פירון
ידיעות ספרים 2008
מגב הספר
אנני בת השתיים-עשרה אוהבת לרוץ. כשהיא רצה יחפה, היא שומעת את הלב שלה פועם…פאף-פאף, פאף-פאף. זה קצב קבוע ומרגיע בשנה שבה הכול משתנה: אמא שלה בהריון, סבא שלה סובל מבעיות זיכרון, ומקס, החבר הכי טוב שלה, כל הזמן מצוברח. הכול משתנה עם הזמן, בדיוק כמו התפוח שאנני צריכה לצייר. אבל היא מתבוננת ומקשיבה, ומתחילה להבין את המקצבים הרבים של החיים ואת האופן שבו היא משתלבת בהם.

גירסת הדפסה