אהבתי ספרים קודמים של מאיה ערד, על כתיבתם הצינית מעט, לעתים נוקבת, מתובלת בהומור ועם מודעות עצמית, ולכן לא התפלאתי מהפתיח לספר, שנכתב כביכול בידי עורכת הספר, והוא כולו מניפסט פמיניסטי פרוגרסיבי ברוח עידן ה #METOO ובקיצור ערמת שטויות מודעת לעצמה, ולא נכחיש, קורעת מצחוק.

אולם אותה הקדמה כבר התריעה על תוכן הספר: מכתבים בנאליים של אשה רגילה לגמרי שכותבת לחברותיה המתעלמות ממנה, מסמך חסר כל ערך ספרותי. ההקדמה לא משקרת, ולכן אצטרך גם לענות על השאלה למה המשכתי לקרוא את הספר עד תומו, ולמה גם ערד ידעה שהקוראים כנראה ימשיכו, ולא היססה לקטול את ספרה שלה עצמה עוד לפני תחילתו.

נרחיב על העיקרון המארגן של הספר. לאה, בוגרת טרייה של סמינר מורות בשנות השישים, מוצבת בעיירת פיתוח משמימה בדרום. כדי לשמור על קשר עם חברותיה לסמינר היא מחליטה לשלוח להן מדי שנה מכתב עדכון לקראת השנה החדשה. אמנם כבר במכתב הראשון היא מתוודה שהיא יודעת שאף אחת מהן לא באמת חברה שלה, רובן לועגות לה, שונאות אותה ולא סובלות אותה ובכל זאת במעין חיוך מעושה היא ממשיכה לכתוב.

מה הסיבות לדחיות שלה, לא נדע בוודאות, לאה עצמה כותבת שהיא הגיעה כעולה חדשה ולא צברית, היא מאד יפה חיצונית ומקנאים בה, והיא גם שונה, למשל עם חורים לעגילים באוזניים (רפרנס ברור לספר “המצחיקה עם העגילים”, ויש עוד הרבה אחרים, ערד אוהבת רמזים קטנים כגון אלו). מצב נפוץ אצל נערות שעלו מרומניה ופחות אצל צבריות בשנות השישים בארץ. החברות, אולי לא חברות, אבל לרכל, לקנא וגם לרחם, יודעות.

מעיירת הפיתוח שכמו במערכון של לול, לאה צולבת אותה ומתעלמת מכך שהצברים צלבו אותה רק עשור קודם, לאה מגיעה לארץ האפשרויות הבלתי נגמרות, ארצות הברית, ושם נראה שמתחיל סיפור הצלחה מקצועי ואישי כאשר בכל מכתב מפורטים כמה אירועים מרכזיים מהשנה האחרונה.

או שלא. בסוף כל מכתב, יש מעין מכתב נוסף, פרטי שנשלח רק לאחת מבנות החבורה, מירה, והוא כבר יותר קרוב לאמת ובו לאה מתוודה על המון דברים וגם נותנת המון תירוצים לכל מה שקרה. נוצר מצב בו יש את המציאות הראשונה המוצגת לכלל החברות, מציאות אחרת המוצגות למירה, ומה האמת? אף אחד לא באמת יודע. האם לאה סובלת מתמימות יתר, האם עושים עליה מניפולציות, או שמא היא מתמרנת אחרים לצרכיה? קשה להכריע. בסופו של דבר הכול מגיע מלאה ואת מכתבי התשובה, אם היו בכלל, אין לנו. רק בסוף נקבל סיכום קצרצר מצד בנה של לאה וגם הוא ישנה כמה דברים שחשבנו.

סודו של הספר הזה הוא בדיוק הפער בין הרצוי למצוי. באיך אנחנו מסתכלים על עצמנו לבין איך אחרים, וגם יש עיסוק נרחב בהתייחסות לכאלו שירדו מישראל לארצות הברית, ולא נתעלם שזהו, בערך ולהבדיל, גם מצבה של הסופרת, שהצליחה להכניס את עצמה לספר בצורה חיננית למדי.

אז מי שיראה בספר רק אסופת מכתבים של עקרת בית, כנראה שלא יצטרך להמשיך את הקריאה עד הסוף, אבל מי שירצה לנתח בסכין את ההבדל בין מה שאנחנו מספרים לעצמנו לבין המציאות, את העובדה שמקריאה על אנשים ברשתות חברתיות אין לך דרך לדעת מה באמת המצב שלהם, ובוודא שאין לכם סיבה לקנא בהם כי לך תדע איזה צרות הם מחביאים, וגם כמה סוגיות גלובליות יותר, על החלום ושיברו, על ההכחשה, על התמודדויות קשות שלא חושפים לאחרים, ימצא בספר הרבה עניין.

שנים טובות
מאיה ערד
חרגול 2023
מגב הספר
בקיץ 1967 נוסעת לאה, אישה צעירה בוגרת סמינר למורות, לנסות את מזלה באמריקה. עד מהרה מתמסד הנוהג: מדי שנה, לקראת ראש השנה, כותבת לאה לחברותיה מן הסמינר ומספרת להן על קורותיה בשנה שחלפה.

החיפוש אחר האושר והעושר מתגלה כמתעתע. לאה היא אישה יפה. יפה מאוד. גברים מחזרים אחריה – ושוברים את ליבה. גם החלומות על התבססות כלכלית נתקלים, שוב ושוב, באותה מציאות: רחובות אמריקה אינם מרוצפים זהב.

שנים טובות הוא רומן מכתבים ייחודי: לא חליפת מכתבים, כי אם רצף איגרות “שנה טובה” הנפרש על פני חיים שלמים, מנעורים עד זקנה, במרווחים קבועים של שנה אחת. זוהי יצירה מלאה שנינות ואירוניה, המזמינה את הקוראים למעין משחק בלשי ופסיכולוגי של קריאה בין השורות: לפענח את הנאמר, ולהסיק מתוך כך על מה שלא נאמר. תוך כדי קריאה אנחנו מוצאים את עצמנו מרותקים לעלילת החיים הנפרשת בפנינו בהדרגה: שנה אחר שנה, מהמורה אחר מהמורה, לאה מתגלה לעינינו כאישה מלאה אופטימיות, תושייה ושמחת חיים.

זהו ספר על הגירה, על התבגרות, על תקוות גדולות ואכזבות גדולות לא פחות. אבל יותר מכל, זהו ספר על אהבת אדם, אהבת החיים ואהבת הכתיבה. בזכות כל אלה היו ללאה, למרות הכל, שנים טובות.