מי לא מקבל כל שבוע כמה אימיילים מאיזה עורך דין או בריסטר בטוגו המודיע לו על קרוב משפחה רחוק שנפטר והוריש לו כמה מיליוני אירו. למגי שיטס קורה משהו דומה, לייזה, מי שהעסיקה אותה לפני שנים כמנקה, מתה, והורישה לה בית בעיירה סאג הארבור וגם קצבה נחמדה. לכאורה תמו הצרות, אבל מסתר שהבית אינו ריק ומגיע עם אידית, אמא של לייזה הנמצאת בשלבים כלשהם של אלצהיימר.

לפני שנצלול לספר, נגיד משהו על סאג הארבור, אחת מעיירות הקיט והנופש בקצה לונג איילנד, במדינת ניו-יורק. זה מקום יחסית קטן, יש שם הרבה אנשים עם בית שני, כולם שם עם סירות גדולות וקטנות, יש גם אטרקציות לתיירים, והתושבים הקבועים, כולם מכירים את כולם. שינוי מהותי מהעיר ניו יורק על המוניותה ומיליוני תושביה.

כך שהמעבר עבור מגי, וביתה הצעירה לוסי בת השנתיים אינו פשוט. גם להיכנס לדירה שלפחות משפטית היא שלה, אבל גר בה מישהו אחר, שהוא עדיין רואה את עצמו כבעלים, וגם עצם החיבור המוזר הזה בין השתיים. מה לייזה חשבה לעצמה? כנראה הרצון לא להכניס את אמא שלה למוסד כלשהו, ואולי איזה חוב ישן כלפי מגי שנגיע אליו בהמשך. מגי לוקחת על עצמה את האתגר ואידית בסופו של דבר מתרצה, זה לא שיש לה הרבה ברירות.

מכאן מתחילה דרך ארוכה של עליות ונפילות, תרתי משמע, אולם נוצר קשר בין מגי לאידית ושתיהן מבינות שהן צריכות אחת את השנייה, במיוחד בשביל לסגור מעגלים פתוחים בחיים שלהן. אצל אידית זה ממש ברגע האחרון, וגם אצל מגי יש מעגל שצריך לסגור אחרי שלוסי מתחילה לשאול שאלות על המושג “אבא” שזרה.

הרומן למעשה מציד ארבע דורות של נשים (אידית, לייזה, מגי ולוסי). הנוכחות הגברית בו שולית וקצת חסרה, היה אפשר ואפילו רצוי לתת מעט מקום לדמויות גבריות. העולם לא מורכב רק מנשים, אין בספר אמירה פמיניסטית בולטת ולכן הדבר קצת מוזר. נושא אחר שמוזכר רק כאורח אגב או היהודיות של אידית ולייזה (וכנראה לא של מגי). יש כמה ביטויים יהודיים וגם הסופרת יהודייה, אבל העניין לא תופס נפח מעבר לכך בספר.

הספר מתקדם והדברים מסתדרים פחות או יותר אך חלק מהעתיד נשאר פתוח. כלומר בכל מה שקשור לאידית, אין לנו אשליות וכולם כולל הגיבורים יודעים לאן הדברים יתקדמו, אך הקורא מקבל מעט נחמה מכך שכמה מעגלים חשובים נסגרו, וטוב מאוחר מאף פעם. מגי הצליחה לסגור מעגל ולפרוק כמה משקולות ומטלות שיאפשרו לה להתקדם הלאה. מה ההלאה הזה עבור מגי ולוסי? את זה הקורא יצטרך לדמיין בעצמו

לרשת את אידית
זואי פישמן
מאנגלית: דנה טל
ידיעות ספרים
מגב הספר
מגי שִׁיטְס, אם חד־הורית מניו יורק, שימשה במשך שנים כממרקת הבלתי־נראית של בתי העשירים בעיר כדי לשרוד. היא קרצפה, צחצחה, איבקה והבריקה את בתיהם. כל זה משתנה כשמעסיקה לשעבר נפטרת ומשאירה למגי ירושה מדהימה: בית בסֶג הרבור. אז מה הקאץ’? הוא מגיע עם דיירת: אידית, אמה בת השמונים ושתיים של המנוחה.

לאידית יש אלצהיימר – או זה לפחות מה שהרופאים אומרים לה – אבל היא זוכרת היטב כיצד בתה לייזה היטיבה להאיר את החדר, או הותירה עננים שחורים בלכתה. כעת לייזה שמה קץ לחייה והשאירה את אידית כירושה, כמו ספה או שרשרת פנינים, לאישה צעירה הלבושה בבגדים זולים, אם לפעוטה.

גם מגי וגם אידית משוכנעות שלהסדר הזה אין כל סיכוי, אבל בעוד הקיץ גווע נרקם בין השתיים קשר אמיץ, ואידית, המבינה שזיכרונה הולך ומתעמעם, חשה צורך לחלוק את הסוד שנצרה בלבה קרוב לחמישה עשורים ומשגרת את מגי למשימה שאולי, רק אולי, תספק לשתי הנשים את מה שהן זקוקות לו.

לרשת את אידית הוא רב־מכר מרגש שבועט בבטן הרכה של הקורא, על הזדמנות שנייה ועל ההפתעות הגדולות שהחיים מזמנים לנו. זואי פישמן זכתה לשבחים על ספריה, שמגיעים תדיר לרשימות רבי־המכר ומתורגמים לשפות רבות ברחבי העולם.