הסקירה הופיעה לראשונה במוסף שבת במדבר בעיתון מקור ראשון במדור ספרים בעריכת ד”ר שמואל פאוסט ומובאת כאן בשינויים קלים

המשימה שלקחתי על עצמי בבואי לכתוב סקירה על ספרו של ד”ר אורי אהרון היא מאתגרת. כיצד אפשר לכתוב סקירה על ספר שאת רובו איני יודע לקרוא? גם לו ידעתי לקרוא תווים, בהם כתוב רוב רובו של הספר, הרי שלכאורה ניתן לסכמו במשפט האחד המופיע על הכריכה: ‘אנתולוגיה של שבעים ואחד ניגונים ל”שיר המעלות” ‘. אך מאחר וגישתי היא שמאמר סקירה על ספר חייב לספק תובנות נוספות על עניינים היוצאים מהספר ולא להיות תקציר מורחב של עלילתו אעשה את המאמץ ואנסה להסביר מדוע לספר זה חשיבות רבה בעיני, אתאר את החוויות והרגשות שהוא מעורר בי לי ואדון גם במנהגים ישנים ודרכים לשמרם.

אך לא מזמן חגגנו את חג הפסח ואבקש מכם הקוראים לחשוב, מה הרגע בו אתם הכי מרגישים את פסח בליל הסדר? אולי כבר בבית הכנסת בהלל, או בקידוש, בשירת מה נשתנה, באכילת המצה והמרור? כל אלו הם רגעים משמעותיים בערב, אבל איכשהו, אצלנו במשפחה ההבנה וההכרה שאנחנו ממש כבר בפסח מגיעה רק בשלב מאוחר הרבה יותר. אמירת ההגדה הסתיימה, הארוחה תמה, ואכלנו את האפיקומן על השובע. שעת חצות קרבה, אך הסדר עוד רחוק מסיום ואנו עוברים לסימן ברך ופוצחים בשירת “שיר המעלות”, במנגינה הייחודית של חג הפסח.

גם חג השבועות לפנינו ובניגוד לפסח וסוכות הוא כמעט נטול הכנות. יש את ימי הספירה ורבים מכינים שיעורים וחומרי לימוד, אולם שבועות הוא מעין חג שפתאום קורה, ללא הכנות רבות סביבו כשאר המועדים. בחג זה חשיבותה של המנגינה אפילו רבה יותר. אמנם הארוחה עצמה, ארוחה חלבית לרוב, כבר יוצרת שינוי כלשהו אבל הכניסה לחג תהיה תמיד דרך מנגינת “שיר המעלות” ברכת המזון. בחג השבועות, מנגינה זו זהה למנגינת סיומו של פיוט “אקדמות” הנאמר לפני קריאת התורה. בסיום הארוחה אנו כבר חושבים על קבלת התורה ובכך יוצרת המנגינה רצף אחד וישיר בין ארוחת החג הגשמית, דרך התיקון והלימוד לאורך כל הלילה ועד לקריאת התורה המהווה שיחזור של מעמד הר סיני.

כמי שגדל בבית יקי, היה ידוע וברור שלכל חג ומועד מנגינה משלו ואין לשנות ולשיר ניגונים אחרים. המנגינה מלווה את החג לכל אורכו, משירת לכה דודי, דרך ההלל ואפילו הקדיש מנוגן במנגינת החג. כל אלו נאמרים בבית הכנסת, אולם בבית, הביטוי לניגונים אלו בא בשירת “שיר המעלות”.

יסלח לי ר’ יוסף רוזנבלט, ענק החזנות, אבל את המנגינה הידועה שלו אותה נוהגים המוני בית ישראל לשיר, לא שרו אצלנו במשפחה אף פעם. לעומת זאת, כילד התפלאתי עד כמה המנגינות הייקיות שלנו אינן מוכרות בשום מקום אחר. גם כאשר נישאתי הייתה אשתי צריכה ללמוד את המנגינות ובהיותה עולה מאנגליה את חלקן הכירה אולם כשבאו אלינו אורחים מצאנו את עצמנו מעט במבוכה שרים את שיר המעלות לבד, למשל בשבתות ספירת העומר, שבמנגינתה עוד נרחיב בהמשך, בעוד האורחים מנסים לקלוט את המנגינה.

אירוע נוסף אחר שזכור לי ותיכף נקשרו לסקירה זו, הוא חגיגת הקפות שניות שהייתה בעירנו, והמארגן ביקש מחזנים ובעלי תפילה שיעלו לשיר את ניגוניהם אך הדגיש לא הניגונים המוכרים (וכוונתו הייתה – האשכנזיים), אלא מנהגים שונים ומנה רשימה ארוכה של קהילות ועדות: טריפוליטאים, ג’רבאים, טוניסאים, מרקשים, בגדדים, בצריים, צנענים ועדניים ומה לא. אך מבחינת אותו מארגן, כל האשכנזים חד הם. גם בדיבורים על אוכל נתקלים לעיתים בדעה קלוקלת זו. אין לי מושג מדוע רעיון עוועים זה כאילו יש עשרות עדות ספרד, וחס וחלילה לבלבל בין מרוקאי לטריפוליטאי או בין תימני מעדן לתימני מצנעא אבל האשכנזים כולם אשכנזים, מכה שורש. והרי אין דבר מגוחך מכך, שכן בין רוסיה ללונדון ישנן עשרות אם לא מאות עדות שונות, לכל אחת מנהגיה, מאכילה ומנגינותיה, אלא שהשואה הנוראה החריבה אותן, ונשאר אחד ממשפחה ושניים מעיר, שעלו ארצה, התאגדו, התאחדו וגם הנוסח והמנהגים הישנים נשכחו או נעזבו בכוונת תחילה ויקשה היום למצוא, בוודאי בציבור שאינו חרדי, קהילות האומרות יוצרות ומוספים בארבע השבתות המיוחדות למשל. לניגונים בעיה נוספת שכן לחנים חדשים באים לעולם וישן מפני חדש תוציאו ונוסח קרליבך לדוגמה, השתלט על קהילות רבות ודחק לתהום הנשייה את הניגונים הוותיקים.

המנהגים שאבדו אמנם מכונסים בספרים, ואם במנהגי אשכנז עסקינן נזכיר את מפעל “ירושתנו” היוצא לאור ביד מכון מורשת אשכנז שכבר הוציאו למעלה מעשרה כרכים גדושים ומלאים, אך המנגינות, מה יהא עליהן?

לאחר הקדמה ארוכה זו, ברור מדוע ששתי ועלץ ליבי בקרבי, בשומעי ובראותי כי יצא ספר המכנס למעלה משבעים ניגונים ייקיים לשיר המעלות. המונח ייקי הוא מורחב למדי, אך מתבסס על קהילת פרנקפורט דמיין וכולל גם את שאר יהדות גרמניה  (ואין כאן מקום לפרט על ההבדלים בין קהילות גרמניה השונות), דנמרק, הולנד ואף אנגליה.

מחבר הספר ד”ר אורי אהרן, מוזיקאי, חוקר ומנצח ליקט את כל המנגינות שהוא מכיר, ניתחן, ריכזן, רשם להן תווים, הוציאם בספר ואף הקליט כל אחת ואחת מהן והעלה את כל ההקלטות למרשתת, למען יוכלו הקוראים ההדיוטות, כמוני, שאינם יכולים להבין מהתווים את המנגינה, להקשיב לה.

לא רק תווים יש בספר אלא גם מבואות נרחבים בפתיחת הספר המתחילים בהצגה ופירוש קצר של פרק קכ”ו תוך דיון מדוע בכלל מוקדם פרק תהלים לברכת המזון ומדוע נבחר פרק זה דווקא לשבתות ולימים טובים. לאחר מכן מופיע הסבר מוסיקלי, שאודה שלא ירדתי לעומקו, המסביר מדוע פרק זה ומבנהו מאפשרים חיבור של לחנים רבים כל כך, עד שנדמה שכמעט כל מנגינה מתאימה למילותיו (דבר דומה מצאנו בפיוט לכה דודי שגם הוא מושר במאות מנגינות שונות). ניתוח צורני של המנגינה, שוב ליודעי חן המכירים את התיאוריה, מופיע לאחר כל מנגינה ומנגינה.

הנה הקלטה של מנגינה חגיגית במיוחד

מאמר נוסף, עוסק בחקר הניגונים עצמם, מאיפה הגיעו, האם אימצו ניגונים קודמים ואיך התגלגלו. חלק מהניגונים דומים ולחלקם מקורות משותפים. הדוגמה המנותחת בספר היא של מנגינת ימי ספירת העומר שכבר מילדות ידעתי שהוא דומה (ויש כאלו שיגידו מבוססת) על האריה Se voul ballare (אם תרצה לרקוד) מתוך “נישואי פיגארו” של מוצרט. “גיור” מנגינות הוא עניין נפוץ בימינו אולם בקהילות אשכנז השמרניות של המאה ה-18 הכנסת מוזיקת עגבים לבית הכנסת היא עניין שיש לתהות עליו. לפי אהרן, לאחר שרשם את התווים, הדמיון מתבטא בשלוש תיבות בלבד, ויכול להיות אקראי והמנגינות בכללותן שונות, אך אין לשלול אפשרות של חיקוי, או של שינויים נוספים שגרמו לדמיון. אציין, שדמיון והשפעות בין מנגינות הוא עניין ידוע ונזכיר את ההמנון הלאומי – “התקווה” אל מול המולדבה של סמטנה, דמיון שדשו בו רבים.

הקשבתי קשב רב למנגינות וכצפוי פרץ בי פרץ נוסטלגיה עז. מיד שלחתי הודעה למחבר הספר, כי מנגינות רבות אני מזהה, אחרות נשמעות מוכרות, אחרות חדשות לי אבל גם את אלו שאני מכיר אני שר אחרת. אשתי טוענת שאני פשוט מזייף, מה שבוודאי נכון באופן חלקי, אבל גם מעבר לזיוף יש הבדלים בתווים עצמם, ולא רק בסולמות.

ענה לי המחבר שהוא תיעד את מה שהוא מכיר מבית הוריו ושר בעצמו אך הוא מודע ויודע שיש וריאנטים ודיאלקטים רבים, וסובר שלא מדובר רק בזיוף, אלא בשינויים שעברו ממקום למקום. ואכן כמו במחקר גנטי, אפשר לראות שהדמיון בין הדרך בה אני שר מנגינה מסוימת, לפי מנהג ברלין, למנגינה המוקלטת, גבוה יותר מהדמיון בין הדרך בה שרים הוריה של אשתי (שכזכור, עלו מאנגליה) את אותה מנגינה.

עבורי, המנסה לשמור ככל האפשר על מסורת הניגונים, ואף ביקשתי מהקלידן באירועי בר המצווה של בניי לנגן מנגינות ייקיות לברכת המזון, ואני מודה לו מכאן על מאמציו, עצם חשיבותו של הספר היא קודם כל בקיומו. אכן את התווים אני לא יכול לקרוא ולנגן, אבל את המנגינות שאני מכיר אני יכול עכשיו לשתף בקלות עם אחרים, את אלו שאיני מכיר ללמוד, ואת אלו שבקושי זוכר, להיזכר בהם.

ככלל הספר ממעט לעסוק במקורות של. המחבר מתרץ זאת בכך שהמשימה קשה עד בלתי אפשרית, בכך שהניגונים גוירו, עובדו והשתנו מהמקור בצורה רבה. גם ההתאמה לעברית אותה אנו הוגים ולא לקריאה בהגייה האשכנזית בה הושרו במקור חוללה שינויים, וגם במקומות שיש דמיון כלשהו אין בהכרח לראות מקור כפי שראינו. אכן המשימה קשה אך יש עדיין לקוות שתפוצה רחבה יותר הניגונים תוביל גם למחקר נוסף על המקורות יהיו אשר יהיו.

חשיבותו של הספר היא מעבר לנוסטלגיה האישית. תיעוד ורישם זה חשוב למחקר, וכעת עבודה ראשונית זו נגישה ומתועדות במרשתת ללא צורך ללכת ולכתת רגליים לספריות מוזיקליות כגון זו שבבית התפוצות. כל הרוצה יקשיב ואולי גם כל הרוצה יעלה את גרסתו הוא, וכל הרוצה להמשיך ולחקור יוכל לעשות זאת.

מעלות השיר
אנתולוגיה של שבעים ואחד ניגונים לשיר המעלות
אורי (אוריאל) אהרון
ראובן מס 2021
מגב הספר

באנתולוגיה זו נאספו לראשונה שבעים ואחת נעימות שונות של ‘שיר המעלות’ (תהילים קכ”ו). הנעימות רשומות בתווים, בהרמוניה וברקוד להאזנה, והן הוקלטו ונרשמו כדי שהמסורת המוסיקלית תונצח ולא תאבד. מנגינות אלה נהגו בטריטוריית “אשכנז” בכלל ופפד”מ בפרט, כשירה בתום ארוחות לילות וצהרי שבת, חג ומועד (לפני ברכת המזון) – בנעימות שונות ומגוונות לכל שבת ולכל חג.

האנתולוגיה מצביעה על מספר טכניקות ששימשו את מכשירי הנעימות ב”אשכנז” פפד”מ, לצורך העשייה הליטורגית והפרה-ליטורגית. היה בטכניקות אלה מעין עשיית שינוי נעימות בכלל ובנעימות נוכריות בפרט, כדי ל”יהד” אותן, ולהכשירן לצורך אורח החיים היהודי. ‘שיר המעלות’ משך את מכשירי הנעימות ב”אשכנז” להיות “מבשר” מוסיקלי של שבת מיוחדת או חג מסוים, כפרק שה”עניינא דיומא” המוסיקלי של הנוסח הרלוונטי התאים לו והתרכז דווקא בו בעשייה הפרה-ליטורגית הביתית.

ספר זה יספק הנאה רבה ל”ייקים” ולצאצאיהם לדורות, למוסיקאים, לחוקרי מוסיקה יהודית ולמשפחות יהודיות רבות בסעודות שבת וחג.