סלמא מוצאת את בעלה ג’וואד בוכה מרות. זה מצב לא נורמלי והיא מודאגת מאד. מתברר שג’וואד מבכה אישה שהיה בקשרים עימה לפני זמן רב, הרבה לפני נישואיו, וכעת גילה, מעיון במודעות האבל, שמתה. דבר לא מסביר לקורא את פרץ הדמעות הזה, וסלמא, מודאגת מאוד, ובצדק.
מותה של תמאם מכחול, גורם לג’וואד, שבדיוק יצא לפנסיה, להתנתק מעצמו ומביתו ולצאת למסע בו לא ברור מה בכלל הוא מחפש, אולם מפגש מקרי (מקרי מדי ולא מוסבר), מקשר אותו לעברה של המנוחה, ולאירועים בולטים בחמישים השנים שחלפו מאז והדיהם ממשיכים להשפיע בדרכים שונות.

לכאורה, זהו סיפור גילוי וחיפוש אישי, אולם מוצאו של הסופר, כמו גם של גיבוריו, אינו מאפשר לסכסוך הישראלי-ערבי להישאר בשוליים. הוא משמש רקע לעלילה אך השימוש בו מעורר תהיות. אין לו חלק משמעותי בעלילה והכללתו נראית לעתים מלאכותית ומאולצת. אמנם ייתכן, שגם אי הכללתו, ובספר שנכתב במקורו בערבית, תיראה משונה, אולם מעוצמת ההכללה הנמוכה, בעיקר בתחילתו יכול להתקבל גם הרושם שהנושא, לא נמצא בראש מעיינה של החברה הערבית הישראלית, ויש להכניסו בכל דרך.

ומאחר שהוכנס, הוא מהווה הזדמנות להצצה לעיסוק בנושא זה. הספר מובא בנוסח עברי שנכתב על ידי המחבר. בחלקים מסוימים, ובעיקר באלו העוסקים במנהגים מקובלים בחברה הערבית, ניכרים בבירור תוספות על הספר המקורי, וייתכן ויש כאלו גם בחלקים העוסקים בסכסוך, כמו רצה המחבר להדגיש פן זה בכתיבתו לציבור קורא העברית. בכל אופן העיסוק בסכסוך מגיע למעין שיא בוויכוח בין ג’וואד לדני, יהודי שגם איתו הייתה תמאם בקשר, אולם ויכוח זה חושף בעיקר פער בנקודת ההתחלה, שכן בעוד דני מציג את עצמי כמכיר בסבל ובעוולות שנעשו לערביי ארץ ישראל, ג’וואד מבחינתו משוכנע שערבים מעולם לא גירשו אף אחד (עמ’ 179). ייתכן שככה הם חושבים, אבל דבר זה רחוק מלהיות אפילו קרוב למציאות. לא מדובר על הגירושים ההמוניים של יהודים מארצות ערב, אלא גם על גירושם מעשרות ערים בשטח ארץ ישראל, שלא לדבר על פרעות ורציחות חסרות אבחנה. גיבורי הסיפור נראים דווקא נוצרים, ולאו דווקא מוסלמים, דבר שרק מגביר את הבלבול שכן הוא רק מדגיש עיוורון לדחיקת האוכלוסייה הנוצרית על ידי המוסלמים לאורך השנים ועד ימינו אנו.

אמנם הדור הבא, הצעירים, ילדיהם של סלמא וג’וואד נראים מרוחקים מהסכסוך. הם למדו באוניברסיטה, הם עובדים במקצועות מבוקשים, ואחד עושה חיל מעבר לים. למעשה הם כמו היהודים. נראה בבירור שיש כאן פער דורות בין הוותיקים יותר, שלא מצליחים להזיז את עצמם הלאה (כך במילותיו של דני), לביו הצעירים, שמחפשים דרכים להשתלב ובעיקר להתקדם הלאה. דבר זה קיים גם בציבור היהודי, ואולי בזה יש תקווה מסוימת. למעשה גם ג’וואד חי במילכוד מסוים, והספר מדגיש את הקושי שלו להיות בתפקיד בכיר במוסד ישראלי מאד: המוסד לביטוח לאומי. אמנם הוא משכנע את עצמו שהוא שם על מנת לתת את השירות ולמצות את הזכויות גם לתושבים הערביים, אולם בסופו של דבר, הוא חלק מהמערכת. אין ספק שמצבם של ערביי ישראל מבחינה זו מורכב ביותר וכלל שאיפה מצד אחד להיות חלק ומצד שני להיות משהו מעט נפרד.

נראה לכן שאפשר למצוא קשר ואולי אפילו הקבלה בין מסעו של ג’וואד לבין כלל החברה הערבית. על הצורך שלה להישאר בעבר המסורתי, אולם גם על הצורך, ואפילו על הרצון, להתחבר לעתיד, והעתיד הוא מדינת ישראל היהודית. רצונות אלו נראים סותרים, אבל לפחות בספר הם דרים בכפיפה אחת, וזו דורשת להכיר במורכבות המציאות הזו. מאחר וספרות ערבית ישראלית אינה עניין מצוי במיוחד, כדאי בהחלט להכיר ולקרוא, ולהיחשף, ולו במעט, לחלק זה של החברה במדינת ישראל.

תמאם מכחול המנוחה
עודה בשאראת
עם עובד 2022
מגב הספר
מודעת אבל שראה באקראי בעיתון מטלטלת את חייו של ג’וואד, גבר נצרתי קשיש, שפרש זה לא כבר מעבודתו רבת-השנים במשרד ממשלתי וניהל עדכה על מי מנוחות חיי זוגיות ומשפחה רבי־שנים לא פחות. הוא יוצא אל הלוויית תמאם מַכְּחוּל המנוחה ואינו שב לביתו אלא יוצא למסע של תהייה וחיפוש במקומות שונים בארץ, המעלה נשכחות ומזמן לו גם לא מעט הפתעות בנוגע לעבר.

איך יוכל ג’וואד הנבוך להתמודד עם רגשותיו החדשים־ישנים, עם המידע הלא צפוי שהוא נחשף
לו, עם דמויות חדשות המפציעות בחייו? האם במעשהו האימפולסיבי המנוגד לאופיו שרף את הגשרים עם סלמא אשתו? האם יוכל לשוב למסלול הבטוח והרגוע שהנחה את קיומו עד כה? או שמא ימצא את עצמו פונה דווקא עכשיו לכיוון אחר?

אגב כך מזמין אותנו עודה בשאראת שוב, ברומן השלישי שלו הרואה אור בעברית בספרייה לעם, למבט מבפנים בחיי החברה הערבית במדינת ישראל בעשורים האחרונים.

גירסת הדפסה