ספרים מומלצים - המלצות ספרים, סקירות וביקורות

העיסוק בספרות האגדה זוכה לעדנה מרובה בדורות האחרונים. בעוד שדורות קודמים, הזניחו או אף התעלמו מחלקים אלו בתלמוד הבבלי, כיום העיסוק בהם פורח. אפשר למנות כמה וכמה סיבות לפריחה זו וביניהן: פנייה לקהלים חדשים, גיוון הלימוד, גישות אקדמאיות, בעיקר מתחום הספרות המוצאות בסיפורים אלו כר נרחב למחקר ועוד. ספרו המהנה ומרחיב הדעת של יונתן פיינטוך, “פנים אל פנים”, מצטרף לספרים רבים העוסקים בתחום ובעיקרו גם הוא מציע דיון וניתוח מפורט של שנים עשר קטעים, בשמונה פרקים, שלכל אחד מהם תפקיד ההולך ומוסיף על קודמיו. פרק הפתיחה עוסק בכך שהסיפורים, גם אלו שמופעים בהם אנשים ואירועים היסטוריים, אינם בהכרח באים לשקף מציאות היסטורית כלשהי, אלא שאופיים הוא אכן סיפורי. לאחר מכן במספר פרקים, נעשה ניסיון לבחון כל אגדה וסיפור במסגרת ההקשר שלה. לפעמים נראה שדי באזכור של תנא או אמורא בשביל להביא את הסיפורים, מעין שיבוץ אקראי, ובמקומות אלו, מפעיל פיינטוך קריאה צמודה וזהירה ומנסה להראות, כי האגדה משתלבת היטב גם בהקשר ההלכתי של הסוגייה, כפי שמרמזת כותרת המשנה של הספר. זו שאלה מעניינת מאחר ופעמים רבות במבט ראשון אכן נדמה כי האגדות משולבות בהתאם לשמות תנאים, מקומות או מילות מפתח דומות. אם נזכור שמדובר בתורה שבעל פה, ושילוב כזה מקל על השינון והזיכרון, הרי שלא בהכרח נחפש קשרים עמוקים יותר…

הכלכלה סובבת את כולנו ואת כל חיינו ואין מישהו שלא מושפע ממנה. לכן קשה להבין איך זה שכמעט אף אחד לא מבין אותה, אי הבנה שהובילה לכמה בדיחות כגון: “מה איכפת לי ממחירי הדלק, אני ממלא תמיד במאתיים שקלים”, או הבדיחה על המורה למתימטיקה שפוגש את התלמיד הכי גרוע שלו נוהג ברכב יוקרה ושואל אותו איך דווקא הוא נהיה מיליונר. תשובת התלמיד: “עשיתי מה שלימדת אותנו. אני קונה במאה ומוכר במאתיים. החמש אחוז רווח, מזה אני חי”. הבדיחות האלו אולי מצחיקות (לא ממש), אבל הן מראות שההבנה הכלכלית שלנו נמוכה. ואלו שמבינים כלכלה? הם בעיקר מתיימרים להבין כלכלה ולדבר גבוהה גבוהה ולבלבל את כל היתר. גם מייקל גודווין ראה שהוא לא מבין כלכלה החליט ללמוד מעט את הנושא וכתב ספר נחמד זה, בצורת קומיקס, ששומר על הטון הקליל והמשעשע, ובעיקר מאפשר כניסה לתחום ללא חשש מפני עמודים ארוכים עם מספרים, גרפים ומילים לא מובנות. כדאי לזכור כמה דברים לפני שבכלל מתחילים לקרוא את הספר. גודווין אינו כלכלן, הוא מודה שהוא לא מבין בתחום, והספר אינו ספר כלכלה. לא תלמדו ממנו כלכלה, לא מיקרו, לא מאקרו ולא מחירים. לא תדעו לנהל יותר טוב את חשבון משק הבית שלכם, או להשקיע בבורסה. כלומר, מעט מאוד מידע מעשי שיכוון אתכם לקבל החלטות ביום…

לא קראתי מספיק פוקנר. הסיבה הפשוטה היא כי קשה להשיג את הספרים. גם בספריות אין כמעט בנמצא ספרים משנות השישים. בשל כך יש בהחלט לשבח את הוצאת  פן, על פרוייקט התרגום החדש של פוקנר והספר “הבוזזים” הוא הספר השלישי בסדרת פוקנר בתרגומה של שרון פרמינגר. פוקנר הוא אולי הסופר הדרומי האחרון של ארצות הברית. הדרום של היום, כבר לא הדרום של פעם, וגם הדרום של שנות השישים אינו הדרום של תחילת המאה הקודמת וגם לא של תחילת המאה הזו. ובתווך הזה שבין המאה התשע-עשרה למאה העשרים, שבין הקידמה המתועשת לעולם הישן ושבין ביטול העבדות אבל עדיין החברה בכללה גזענית ולא מעורבת, נכנס ספר זה של פוקנר, שהוא שונה משהו מהמעט שכן קראתי. תחילתו אפשר לומר, אפילו קומית ומבדחת, סיפורים של ילד, שעכשיו הוא סבא המספר לנכדו על ילדותו בדרום. מאבקי כבוד, קרבות אקדחים ברחוב, הגעתה של המכונית הראשונה לעיירה. אין בספר סיפור מסגרת, וההווה נוכח בו רק במשפטים ספורים, אולם מדרך הדיבור של הסבא, מבין הקורא, כי נכדיו, שאפשר להניח שהם בגילו בשעת הסיפור, אחד עשר, כבר חיים בעולם אחר. אנחנו התקדמנו עוד חצי מאה מאז וגם אנו בעולם אחר, אולם עדיין אפשר למצוא מאפיינים דומים. זהו רומן חניכה, בשלב שאני כלל לא בטוח שקראו כך לרומנים מסוג זה. המספר…

כבר כשקראתי את הטקסט על הכריכה היה נראה לי שהספר, “הטירה היא שלי” הוא גירסה כלשהי לגאווה ודעה קדומה (גד”ק) של ג’ין אוסטן. בהמשך הסתבר שזה ספר ישן למדי, משנת 1948, כך שמדובר באחת מהיצירות הראשונות שנסמכות על אוסטן, ועוד קצת אחר כך הסתבר שדודי סמית היא זו שכתבה את 101 דלמטים האהוב. כנראה שיש ספרים, שזוכרים יותר אותם מאשר את מי שכתב אותם, וזאת למרות שקראתי את הספר עשרות פעמים בילדותי. בכל אופן, הספר לא מאכזב, קליל וחביב מאוד. הספר אינו גד”ק, אבל האזכורים של אוסטן גלויים, גלויים מאוד או מפורשים וכל מה שצריך להחליט הוא מתי מזכירים את גד”ק, מתי את אמה ומתי ספרים אחרים של אוסטן, או של אחרים, כדוגמת שייקספיר שגם הוא מבליח פה ושם. אוהבי אוסטן יעשו את זה טוב ממני. קסנדרה היא נערה בת 17 שחיה בטירה מטה ליפול עם אביה, אשתו השנייה של אביה, שלא מבוגרת ממנה בהרבה, אחותה הגדולה ואחיה הצעיר. המשפחה על סף חרפת רעב. האבא שהיה סופר מצליח לא כותב כבר שנים, אף אחד אחר לא ממש עובד שם, את כל מה שאפשר למכור כבר מכרו מזמן, אפילו רהיטים לשבת אין, ואת שכר הדירה הם כלל לא משלמים.  הנסיך מגיע על סוס לבן, במקרה הזה, שני נסיכים ובמכונית, והשיגעון המשעשע מתחיל. התאהבויות,…

אני לוקח על עצמי סיכון בסקירה הזו. אני סולד משלל הסופרלטיבים המופיעים על כריכותיהם של ספרים רבים, ולכן אני מקמץ בהם ובוררם אחד אחד. לכן, כאשר אני צריך להוציא ממקלדתי את המילים: “ספר זה הוא מלאכת מחשבת של יצירה מופלאה ומעשה אומנות.”, הדבר אינו פשוט לי ודורש שיקול דעת רב, ותעוזה. אולם המבקר אינו יכול להסתתר מאחורי הבינוניות, ועליו מוטל הצורך גם לרומם ספרים, פנינים מתוך החול, ובמקרה שלנו “איידהו” מאת אמילי רסקוביץ. הסיכון גדול שבעתיים מאחר ובעטיו של חשש קלקלן, איני יכול לספק כמעט פרטים על הספר ואת הנימוקים המלאים, אולי אפרסם בעתיד, וכאן נדבר מעט במעורפל. בתחילת הרומן שלי עם סנדיק, התנהגתי כמו בחורה קשה להשגה. מקמפיין המימון הראשוני שלו על “תבונה ורגישות” התעלמתי לחלוטין. גם ככה יש לי יותר מדי ספרים, למה אני צריך לזרוק את הכסף שלי על כל אחד שקם בבוקר עם שיגעון, ומה פתאום אוסטן. אבל שי, מחזר עקשן, לא התייאש ולאחר שהספר יצא, פנה אלי ושאל אם אפשר לשלוח לי עותק לסקירה ואלי אמצא לנכון לכתוב עליו. הקשחתי עמדות: אני עסוק, יש הרבה ספרים, לא יכול להתחייב לכתוב, אפילו לא לקרוא, ככה אמרתי לו, ולעצמי אמרתי, שיבין את הרמז ויעזוב אותי בשקט, אבל הוא לא נואש ושלח, וככה התרככתי מעט. ואז הגיע “שקשוק המפתחות”…

“כשזה מגיע לסיפור הקצר הוא תמיד יהיה הראשון. יבואו הקארברים ונכבדם, נרכין ראש מול הגוגולים, אבל מה שהוא עושה בעמודים ספורים, סופרים גדולים לא עשו בחייהם.” כך כתב תום בייקון-אוחיון כתגובה לפוסט שהעלתי בפיססבוק ובו רק צילמתי את כריכת הספר, עם השמחה על כך שאו הנרי, וילאי סידני פורטר, מתורגם מחדש. כי או. הנרי הוא אכן אומן המילה וסיפוריו, קצרים ככל שיהיו, מקפלים בתוכם כל התנהגות אנושית, מזו הנכבדת והנשגבת ביותר ועד לאלו הנלוזות והראויות לכל גנאי, וכך סיפור אחד יצחיק וישעשע, אחר יעציב והשלישי יכמיר לב, וכל תגובה אנושית אפשרית אחרת. פורטר, שהיה בנקאי, הורשע במעילה בכספי הלקוחות. על מנת שלא לעמוד למשפט הוא ברח מארצות הברית, בריחה שגם תופיע בצורה כלשהי באחד מהסיפורים בקובץ, אולם חזר לארצות הברית על מנת להיות עם אשתו שגססה ממחלה. לאחר מכן נשפט, נכלא ושוחרר לאחר ארבע שנים, כאשר הוא כבר נושא את השם או. הנרי, שכנראה בחר משם של סוהר. הנרי עצמו סיפר שבכלא קיבל מבחר עצום של רעיונות, מכל האסירים, ולמעשה טען שגם ספסל בפארק הציבורי יכול לתת רעיון לסיפור, ובפרט לסיפור קצר. הסיפורים ישנים, בני יותר ממאה, ניו יורק והעולם כולו השתנו עד מאוד, שתי מלחמות עולם קשות עברו, אך סיפוריו של הנרי נשארים טריים ורעננים. רובם מוכרים עד מוכרים מאוד, אם…

אני אפתח בהצהרה שאני מאד אוהב את הרב אמנון בזק. אני אוהב לשמוע את ההרצאות שלו, אוהב לקרוא את הספרים שלו (למשל עד היום הזה), אוהב לקרוא את הפוסטים שלו בפייסבוק, ואפילו להגיב, להוסיף ולפעמים גם להציע פירושים שונים. בשל כך שמחתי מאד שפירושיו שנכתבו בעלון השבת הוותיק “שבת בשבתו” וכנוסו בער לשני כרכים בהוצאת מכון צומת, שכבר אזלו מזמן מהשוק, יצאו שוב במהדורה מורחבת ויפה, ואפילו עם תוספת של עיון חדש לכל פרשה. העיונים קצרים ותמציתיים. נקודת פתיחה היה שם המדור בעלון והוא אכן הופיע בעמוד הראשון. בעלון אין מקום רב, ולכל פרשה אפשר היה לתת רק נקודה קטנה, אבל בספר יש יותר מקום, ונקודת הפתיחה אינה רק שם טכני המציין מיקום בעלון, אלא כל עיון מזמן וזוקק המשך של הדיון. בשל כך, התוספת שהייתי רוצה לראות, היא לא בהכרח את המשך הדיון, הקורא בהחלט צריך להמשיך את המלאכה בכוחות עצמו, אולם יש להקל על הקוראים ולספק עזרים. לדוגמה, שאלות נוספות לחשיבה ולהעמקה ומקורות שאפשר לעיין בהם לפיתוח הנושא, בצורה דומה מעט למה שעשתה נחמה לייבוביץ’ הדגולה בעיוניה. לשם דוגמה מהספר נציג מה מחכה לנו בפרשת בשלח, פרשת השבוע במועד כתיבת הסקירה: העיון הראשון עוסק בפרשת התלונות של בני ישראל, בביטוי “ביד רמה”, במשמעותה של קריעת ים סוף, בהשוואה…

מה קורה כאשר יש בעייה, חמורה, וצריך לקבל החלטה מהירה. החלטה מהירה כי אין זמן, אולם כזו שיש לה השלכות לטווח ארוך. ושאחריה יתקבלו החלטות נוספות שרק יחמירו את הנושא, שקר ראשון גורר שקר שני וכך הלאה עד שהשקר נהיה טבע החיים. את השאלה הזו מנסים לברר בספר “השופט” ויש שם לא מעט החלטות כאלו. חלקן מופיעות באקראי, כמו אותו בנקאי שהימר בשוק המניות והפסיד כספים רבים, ובלי לחשוב יותר מדי, החל למעול בכספי לקוחותיו והפסיד גם אותם. כאשר שואל אותו השופט, גיבור ספרנו שבעצמו קיבל החלטה באירוע שסביבו סובב הספר, מדוע לא חתך את ההפסד והמשיך בחייו, ענה אותו בנקאי שהיום הוא היה חותך יד להגיע לאותו מצב, אבל בזמנו היה בטוח שיוכל לכסות את ההפסדים ולהרוויח שוב, וממילא הבושה הגדולה לרדת ברמת החיים שהורגלו אליה, והוויתור על החופשות בחו”ל וחופשת הסקי. אריאל, גדל ללא אב, אצל אימו המגוננת, הוא בן יחיד, לא התחתן וגם לא יתחתן, אבל הקריירה שלו נוסקת למעלה, הוא מתמנה לשופט בבית משפט השלום, והדרך למחוזי סלולה, ובעוד כמה שנים, מי יודע, אולי גם לעליון. זו המטרה וכל הדרכים מובילות רק לשם, ואסור שיקרה משהו שיכול לחבל בתוכנית. ברגע קריטי, כאשר בהחלט יש משהו שיכול לחבל בתוכנית הוא מקבל החלטה, שנראית לו הטובה ביותר האפשרית,…

לפני כארבע שנים מת רובין קרטר, שלי מוכר רק בזכות שיר המחאה של בוב דילן, הנושא את כינויו של קרטר – הוריקן, מתאגרף מוביל ומועמד להיות אלוף העולם. תקשיבו לדילן שר. Here come the story of the Hurricane. הסיפור הוא משנת 1966, השיר הגיע כעשור אחר כך ועוד עשר נדרש עד שקרטר זוכה. קרטר השתחרר בשנת 1985 סיים לימודי משפטים ועבר לקנדה. 19 שנים בכלא. זה לא ספר ולא שיר. זה מקרה אמתי, ושנות השישים לא הלכו לשום מקום בארה”ב. ביטוי ספרותי לכך מגיע בספר “ברית עולם” מאת טיארי ג’ונס. שם הספר במקור הוא An American Marriage, נישואים אמריקאיים, וכך גם היה צריך להישאר. ברית עולם מזוהה מדי עם שירו של מתי כספי, ולמרות שאני מסוגל להבין את החיבור שרצו לעשות לשיר, זהו חיבור שבעיני אינו נכון. כפי שאתם רואים, אני דווקא התחברתי לשירו של דילן. באמריקה, לוקח זמן לדברים להשתנות, ולנו קשה להאמין שהגזענות כלפי שחורים לא נעלמה לשום מקום. להאשים את טראמפ יהיה קל מדי. גם תוקפת אובמה, שמונה שנים של נשיא שחור, לא עזרו כלל. לנער שחור יש סיוכי סביר להיכלא בבית סוהר עוד לפני סיום התיכון, ולנערה שחורה, סיכוי סביר לההיפך לאם. וזה עוד טוב יחסית לאפשרות להיפגש עם כדור אקדח מהיר מדי. Black Live Matter היא התנועה…

הִלֵּל אוֹמֵר, הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה (אבות א י”ב) –  פירשו באבות דרבי נתן, כיצד היה אהרן אוהב שלום, כשהיה רואה שני בני אדם מתקוטטים היה הולך לכל אחד מהם שלא מדעת חברו ואומר לו, ראה חברך איך הוא מתחרט ומכה את עצמו על שחטא לך והוא אמר לי שאבא אליך שתמחול לו, ומתוך כך כשהיי פוגעים זה בזה היו מנשקים זה את זה. נזכרתי במדרש זה בקריאת ספרו של הרב ליאור אנגלמן “קשורה בנפשו”. בנקודת הרתיחה של הספר, כאשר יש נתק בין אב לבנו מחליטה הסבתא שנקרעת בין בנה יחידה לנכדה יחידה לעשות מעשה. היא תתקשר לנכד ותגיד לו שלאביו יש כשל בכליות ושהוא צריך תרומה, אותו דבר היא תגיד גם לבנה, האב וכמובן ששניהם יסכימו לתרום אחד לשני, וכך כמעשה אהרון תשלים ביניהם, אלא שמה שעבד במדרש לא תמיד יעבוד בספר. אני מקדים את המאוחר. אמנון לב ארי, איש השמאל, אפשר גם בקלות להגיד קיצוני, חי את חייו המסומנים מתחילתם, במסלול הבטוח של ד”ר באוניברסיטה ופעיל בעמותות זכויות אדם ללא מיצרים. את הקו הירוק, לא חשב לחצות מימיו, עבורו הוא קו אדום. הוא מקבל בהשלמה את העובדה שבניו נאלצים לשרת שם. זה מחיר הדמוקרטיה. המחיר נהיה כבד בהרבה ומשפחתו נקשרת…