ספרים מומלצים - המלצות ספרים, סקירות וביקורות

לא הכרתי את סדרת הספרים הצרפתית על פקד אדמסברג וזה כבר הספר החמישי בסדרה הצרפתית של ספרי מתח. מה שעזר לקבל את ההחלטה לקרוא אותו היה האזכור של האי גריסמי באיסלנד, וערפל כבד. בגרימסי אמנם לא הייתי (זה שיט של די הרבה שעות מהוסאוויק) אבל בערפלים של איסלנד יש לי קצת מושג. כמו שמתואר בספר לא רואים בהם כלום. שני מטר קדימה וזהו. האי הקטנטן שמוזכר “אי השועל” לא קיים ליד גרימסי, יש אי בשם זה אי שם בים בין הפיורדים המערביים לחצי האי סנייפלנאס, וצריך להיות די משוגע בכלל להתקרב למקומות האלו בנובמבר, אבל ניחא. בכל מקרה, אין יותר מדי תיאורים של איסלנד, אבל היה נחמד להיזכר.בספר עצמו, מכתב שנשלח ואחריו מוות שנראה כמו התאבדות, אבל הוא בעצם מקרה רצח. מקרה שני, מסיר ספק שיש כאן רוצח סדרתי, אבל מה בדיוק הקשר. האם זה הקשר האיסלנדי, הוא קשר דרך חוג מסתורי ומוזר העוסק במהפכה הצרפתית? השוטרים נעים בין שתי האפשרויות כל הזמן, רציחות נוספות קורות, רמזים והטעיות לאורך כל הדרך, ובסופו של דבר, רב הפקד אדמסברג מפענח את התעלומה.חוץ מתפקידו של רב הפקד, התקשתי מעט לעקוב אחרי שאר חברי הצוות, מה הם עושים בדיוק, ואיך כולם תורמים לעלילה, לרוב עלילות בלש הם עלילות סולו, מקסימום יש עוזר או שניים,…

השם גידי קורן צלצל לי טיפה מוכר וגם משהו בדמות על הכריכה סטייל שנות השבעים, אבל לא ממש הצלחתי לשייך למשהו עד שראיתי שהוא מלהקת האחים והאחיות וחתום על כמה לחנים שהם מנכסי צאן הברזל של הזמר הישראלי, הנה למשל השיר כמו בלדה, מילים נתן יונתן. רגע, הוא גם רופא? ילדים? מעניין, את זה לא ידעתי. לפעמים יוצא שקוראים ספרים דומים אחד אחרי השני. גם הספר: “זה הולך לכאוב“, מכיל קטעים מיומניו של רופא צעיר, ולפחות לפי תמונת הכריכה, גם הסיפורים כאן הם מתקופת העבר (וכך גם מוזכר אחר כך בחלקם). סיפורים אמתיים מבית החולים, עצובים ושמחים, תערובת שכל רופא עובר ומרגיש, וביניהם סיפורים קצרים מדומיינים, המנסים ללכת בדרכו של או הנרי (שגם ספר שלו סקרנו לאחרונה), חלקם מעלים חיוך, חלקם היו וולגריים מדי עבורי, ובחלקם הרגשתי חזרה על סיפורים קודמים, כל שבעיני סיפורים אלו אינם העיקר והמעניין והמיוחד בספר הוא השילוב של הסיפורים אחד בתוך השני, כאשר לא תמיד ברור איפה עובר הקו בין המציאות לדמיון.לצערי, הסיפור האחרון, הרגיז אותי. קורן מתנדב בטיפול בילדי פליטים/מהגרי עבודה, עד כאן טוב ויפה, אבל בסיפור זה קורן זונח את תפקיד המספר, ועובר להיות מטיף, ועוד לערוך השוואה מקוממת לתקופות אפלות, אמנם בין מדינת ישראל לבין מדינות העולם שסירבו לקבל פליטים, ועדיין אני…

במאמר הבא סקירות קצרות, על ספרים חדשים מהוצאת יד ושם ליום השואה התשע”ט. הוצאת יד ושם מוציאה ספרים במשך כל השנה, אולם באופן טביע, תשומת הלב הציבורית מופנה אליהם לקראת יום השואה. הספרים הם שילוב של יומנים אישיים שנכתבו בזמן המאורעות, סיפורי חיים, מחקרים אקדמאיים ואסופות חומרים. לצערי לא הספקתי לקרוא את הספרים שנשלחו אמנם כחודש לפני, אולם קריתם דורשת זמן רב. ובכל זאת, רפרפתי בהם מעט ואציג את כולם בצורה מרוכזת. חשיבות ניכרת יש לכל סיפור. בוודאי ליומנים שנכתבו בזמן האירועים עצמם (אמנם נר רוחני דולק בי) ויכולים לתת פרטים בנקודות בודדות בזמן אולם גם לסיפורי החיים (סיפור שלא סיפרתי, לא אמות כי אחיה ואספר) של הנספים ושל הניצולים, סיפורים שמהווים פרט חשוב במורשת המשפחתית המוצמצמת ושל כלל עם ישראל. מחקרה המקיף של חוי דרייפוס על גטו ורשה, מצטרף לספרים אחרים בנושא, ספרו של ישראל גוטמן מרד הנצורים, סיפרו של משה ארנס שהדגיש את פעילותו של ארגון האצ”ל שהושכחה במכוון במשך שנים, ספרו של מארק אדלמן שהדגיש את חלקם של הבונדיסטים, שהושתק במדינת ישראל הצעירה לא פחות מחלקם של הרייויזוניטסים, ספרם של שלומית לן ואיתמר לוין, שניסו להציג סינתזה משלבת בין כלל הסיפורים, ועוד עשרות ומאות מקורות. פרופסור דרייפוס, מחפשת נתיב שונה, ומנסה לתאר את האנשים הפשוטים בגטו ולאו…

את ספרו האחרון של קלודל, קראתי בטיסה לבודפשט. תיכף תבינו למה זה חשוב. ארכיפלג הכלב – קבוצת איים קטנה בים התיכון סמוך לאפריקה, השייכים לאיטליה, או אולי לצרפת, זה לא ממש משנה כפי שקלודל כותב בהתחלה, איים שאין בהם כמעט כלום, מעטים גרים שם ומעטים עוד יותר מבקרים שם, והחלום של ראש האי, הוא להקים אתר מרחצאות גדול (כמו בבודפשט אולי), שינצל את הר הגעש שבאי ואת הפעילות הגיאותרמית (או שמא דווקא כמו באיסלנד) ויביא משקיעים, תיירים וערימות של מזומנים. אבל כל התוכנית החלומית נמצאת בסכנה, כאשר בוקר אחד מתגלות שלוש גופות של מהגרים אפריקאים, חסרי שם, תעודות וסימני זיהוי כלשהם בחופי האי. ראש האי מחליט להעלים את האירוע כאילו לא היה, ומשם נפתחת תיבת פנדורה שאחריה כלום לא יהיה כפי שהיה. הזכרתי את עובדת קריאת הספר במטוס, כי במהלך הקריאה הייתה לי הרגשה שכבר קראתי את הספר הזה, או ספרים דומים. זר מסתורי המגיע לקהילה סגורה ושקטה, ומה סגור יותר מאי, ותוך זמן קצר, כל מה שמסתתר מתחת לפני השטח צץ ועולה. שני ספרים עלו בראשי מייד, רביזור של גוגול וביקור הגברת הזקנה של דירנמאט, בתוספת קמצוץ מסיפור התקלה שלו. מאחר ואין שום דבר קומי בסיפור ניתן גם להוסיף שיש מעין השפעה של סטיבן קינג, במיוחד טרילוגיית קאסל-רוק ובפרט…

כמו בספרה הראשון, “כל מה שלא סיפרתי“, גם בספרה השני סלסט עוסקת בנושאים של סודות ואי תקשורות בין הורים למתבגרים במשפחה האמריקאית הטיפוסית, בשילוב עם יחסים בין-גזעיים. הפעם, העלילה בפרבר הבית של אינג, שייקר-הייטס, פרבר של קליבלנד אוהיו, אי שם בשנות התשעים המאוחרות. כמו בכל מה שלא סיפרתי, הספר מתחיל מהסוף. איזי “המשוגעת” שרפה את הבית, אבל אנו שסקרנים לדעת קצת יותר על איזי, ובעיקר למה היא משוגעת, לא נגלה כמעט אזכור שלה עד רבע הספר, אלא נתמקד דווקא ביתר בני משפחת ריצ’רדסון. משפחה קלאסית לאותו מקום. אבא עורך דין מצליח, אם כתבת במקומון חסר חשיבות, ארבעה ילדים בתיכון, שנה אחרי שנה – לקסי, טריפ, מודי ואיזי שמסיבות שאנחנו עדיין לא יודעים נחשבת חריגה. במקביל מוזכרות מיה – אם אמנית ותמהונית מעט עם בת, פרל, בגיל של מודי, ואזכור בהתחלה לאיזה משפט בנושא תינוקת מריבה, נושא שישמש כדלק ומניע לספר כולו. בעוד שמשפחת ריצ’רדסון היא משפחה יציבה, הכל שם ברור, קבוע ולא משתנה, כפי שמתוארת שיגרת הצהריים (הרדודה עד מאוד) של ילדי המשפחה, שמסתכמת ברביצה על הספה מול תוכניות טראש אמריקאיות, מיה ופרל תמיד בתנועה, לעולם לא נשארות במקום אחד. מיה יוצרת משהו, שולחת לסוכנת שלה בניו יורק, שתנסה למכור והן עוברות הלאה, חיות מהפה ליד ומגרדות את השאריות של…

במוזיאון ת”א מוצגת (עד 8.6.19) תערוכת צילומים של הצלם היפני הירושי סוגימוטו (נולד 1948). התערוכה מוצגת בחלל התת קרקעי הגדול שהוא בעצמו מוצג ומסודרת בצורה קשתית-מעגלית בהתאם לחמישה נושאים שונים: תאטראות, דיורמות, נופי ים, דיוקנאות ואדריכלות. הנושאים השונים מציגים בחינה של המדיום הצילומי ושל המשמעויות שלו תוך משחק עם ההגדרות של זמן ומקום, לכל נושא שלט הסבר קצר בו האומן מספר מעט על הנושא ומה הוא ניסה לעשות.בחלק תיאטראות, מצולם אולם קולנוע (או דרייבאין) בחשיפה ארוכה כאשר האורות כבויים, התוצאה היא רקע כהה ומסך שרוף ודחיסה של סרט שלם לפריים בודד דיורמות מתייחס למוזיאון הטבע בניו יורק, בו מוצגים שונים, לרוב פוחלצים, בתאי תצוגה בהם משולבים ציורים, אולם בצורה הנראית רציפה ותלת ממדית. סוגימוטו דווקא רוצה לשטח את הנושא ומציג סדרת צילומים של הדיורמות, ובשחור לבן. בנקודה זו אני שואל את עצמי מהי בכלל האומנות. הרי היצירה האמתית היא של יוצר הדיורמות היפות, הצילום הוא רק תיעוד שלהן, ולמעשה הצילום שלי של הצילום אינו שונה מהותית. מאז ביקרתי במוזיאון הטבע בניו יורק ואכן דעתי לא השתנתה. חלק זה של התערוכה אינו מוצלח ולמעשה חסר ייחוד כלל והצילומים שלי או של כל אחד אחר לא יהיו שונים. אין שום אמריה בצילום, אפילו לא הקפאת הזווית. האומנות האמתית היא של מי שיצר…

אדם קיי, מפרסם את היומנים שרשם כאשר היה מתמחה ברפואה. אחרי 6 שנות התמחות בגניקולוגיה ויולדות, אדם התפטר מהמקצוע והפך לקומיקאי, למגינת ליבם של הוריו. ביומנים מתוארים כל שלבי ההתמחות, שבבריטניה כוללים מעבר בין בתי חולים כל חצי שנה, ורובם כפי שנכתבו באותו זמן עם מעט מאד עריכות. הספר התחיל בצורה עם בדיחת שואה לא ממש מצחיקה, מה שהבהיה מייד כי הכותב הוא יהודי, אחר כך הסתבר שהוא גם הומו, ולאט לאט הסתבר שלהיות רופא סטאז’ר או מתמחה זה גיהנום. אחנו מכירים את הנושא גם בארץ. משמרות ארוכות, תנאים לא תנאים, עד קבלת התואר מומחה. משהו לא ברור במערכת הרפואה. הספר בהחלט משעשע, מי שפוגש אנשים רבים בכל יום, בוודאי שיהיו לו סיפורים מצחיקים ורוב הספר הוא אנקדוטות שונות שעיקרן: כמה מטומטים המטופלים יכולים להיות, כמה אטומה המערכת יכולה להיות, וכמה קשה לחיות בתור מתמחה. יש גם מידע רפואי מפעם לפעם. על ספרים מעטים אפשר להגיד שהעמוד האחרון משנה הכול, אבל זה המקרה בספר הזה. את העובדה שאדם התפטר הוא מוסר לנו כבר בהתחלה, אבל מה הסיבה המדוייקת אנחנו לא יודעים. הוא מתקדם, בביטחה שלב אחר שלב בדרך למומחיות המובטחת ונראה שלא שעות העבודה הארוכות, לא השכר הנמוך, לא ההקפצות הרבות שגורמות לו לפספס את האירוסין, מסיבת הרווקים, החתונה של…

חתיכת פאזל קטנה, כפפה, תליון וכפתור, חפצים קטנים, לכאורה זניחים וחסרי חשיבות, אולם מאחורי כל חפץ יש סיפור, ואנתוני פרידיו, שלא הצליח להתגבר במשך שנים על אובדנה של ארוסתו, ועל אובדן התליון שנתנה לו, מקדיש את חייו לאיסוף חפצים קטנים שאבדו, קיטלוגם, ונסיונות כושלים למצוא את בעליהם. בערוב ימיו, לאחר שלא הצליח להשיב אפילו חפץ אחד לבעליו הוא מוריש את המלאכה ללורה, מנהלת משק הבית שלו, שבעצמה לא הצליחה להתאושש מנישואיה הכושלים, אולם היא תגלה שהיא מצליחה לפתח גישות חדשות למציאת הבעלים של הרכוש האבוד. במקביל נמצא בספר סיפור נוסף המתרחש שנים רבות בעבר ומתקדם לאט לאט לזמן ההווה של הספר, וכמו חפצים השבים לבעליהם, כך העלילות יתחברו וישתלבו. אמנם לא בצורה מפתיעה במיוחד, מאחר והספר אינו ספר מתח, והוא רצוף רמזים עבים שיספקו הבנה די מהירה של העניין, וגם לא בצורה הגיונית במיוחד, אבל הקורא יכול להיות סלחן לעניין זה. אפשר לטעון שהספר רגשני מדי ונוטה לקיטש וזה כנראה נכון. ומי שלא מסוגל לעמוד בכך, מן הסתם ינטוש את הספר, אולם ישנן כמה נקודות נוספות בספר הנותנות לו מעט יותר עומק וערך ונזכיר כמה מהן. קודם כל העניין הרומנטי כמעט ואינו קיים. שתי מערכות היחסים העיקריות הן אמנם בין גבר לאשה, אולם הן אינן מערכות מיניות, ודבר זה בפני…

לקראת חג הפסח התקבלו אצלי ארבע הגדות חדשות מהוצאת קורן ונכתוב מעט על כל אחת מהן הגדת מסורת הרב הגדה זו מביאה מבחר מפירושי הרב סולוביצ’יק על ההגדה. הרב לא כתב פירוש להגדה, והדברים נאספו מתוך שלל מקורות שונים בידי הרב מנחם דוב גנק, חלקם מתוך ספרים שיצאו, חלקם מקלטות וחלקם מתוך סיכומים של הרב גנק עצמו, מתלמידיו של הרב. מאחר וכבר שנים רבות אני נוהג לקרוא, שוב ושוב, פרקים בספר “זמן חירותינו”, הרי שאני שמח מאוד על צאת הספר. הספר הוא תרגום של הגדה שיצאה לפני עשור באנגלית, אולם לטענת העורך, יש בה תוספות רבות. הפירושים אכן רבים והחכם עיניו בראשו ויעיין היטב וילמד לפני החג, וירשום לעצמו על פתק, קטעים אותם הוא מעוניין להקריא בקול ולדון בהם בשעת הסדר. בנספחים להגדה, מעט עניינים על ערב הפסח, ומעט דברים על מגילת שיר השירים ועל ענייני ספירת העומר. עמודים לדוגמה [gview file=”https://flj.rws.mybluehost.me/website_c206734c//index.php/wp-content/uploads/2019/04/productattachments_files_s_o_soloveitchik_haggada_heb_pp.1-28_.pdf” ] מגב הספר הרב סולוביצ׳יק היה מגדולי ההוגים ותלמידי החכמים של המאה העשרים, ששילב בין למדנות ישיבתית לעומק פילוסופי ופסיכולוגי. עבורו ליל הסדר היה חוויה מפוארת, ערב מרומם ומיוחד במינו, והוא מילא את כתביו ואת הרצאותיו בתובנות יוצאות דופן ובניתוח מבריק של טקסט ההגדה. בהגדת מסורת הרב ישנה הצצה אל מקוריותה ואל זוהרה של תורתו של הרב סולוביצ׳יק, החושפת ממדים…

בילדותי אהבתי מאוד את סדרת הספרים “עולם התנ”ך לילד” מאת שרגא גפני. היו לי חלק מספרי הסדרה וקראתי בהם רבות על גיבורי התנ”ך השונים: האבות, משה, יהושע ועוד. שרגא גפני אחד מהסופרים הפופולריים ביותר וכתב גם את סדרת דנידין (תחת השם און שריג) ואת הסדרה (שכנראה שייכת לתחום הפנטיזה) הספורטאים הצעירים, המתארת את מסעה של נבחרת ישראל בכדורגל עד לזכייה בגביע העולם, תחת השם אבנר כרמלי, וסדרות רבות נוספות. אני מזכיר את שרגא גפני, על שלל שמותיו וסדרותיו, כי במשך זמן מה לאחר שקיבלתי את סדרת ספרי “הפרשה” מאת אמילי עמרוסי, ניסיתי להיזכר אלו ספרים הם הזכירו לי מילדותי, וכפי שכתבתי לא פעם, כל דבר שמזכיר לי זיכרונות טובים מהילדות הוא כבר מוצלח בעיני. נער הייתי ואמנם לא זקנתי אך אב נהייתי, וכשבתי הגיעה לגיל 4-5 חיפשתי ספרים לקרוא איתה על פרשת השבוע. חיפשתי ולא ממש מצאתי. רוב הספרים היו עם אוריינטציה חרדית למדי, דבר המתבטא בכך שאין למשל דמויות נשיות בספר, או שכל הציורים הם של דמויות בעלות אופן חרדי, כאשר בוודאי אבותינו לא התלבשו כך במדבר, או שהכיתוב עצמו היה ילדותי ולווה כל הזמן בביטויים אינדוקטריניים. זה מה שהיה, אבל הרגשתי שאין לי משהו שאני לגמרי מרוצה ממנו. ננצל את הבמה לשבח כאן את גננות ישראל, המוציאות להורים…