זמן רב לא היה צר לי כל כך על ספר שנגמר ולמרות שמי שקורא את הסקירות שלי יודע עד כמה אוהב אני ספרים קצרים, הרי שספר זה קצר היה לי. קראתי בו בין כסה לעשור וסיומו ממש בעיצומו של יום בין מוסף למנחה, ובלי ידיעתי פרקי הסיום עסקו ביום הכיפורים. ידעתי מראש שאהנה מהספר, איך אפשר שלא כשמדובר בספרו של הרב סבתו, וכאשר הוא פותח כך: חלב חדר הורתי, קהיר עיר לידתי, בית מזמיל ערש תמימותי, נפאח הבוערת כאבי וטוהר אמונתי. סובב סובב הקולמוס ועל חלב שבסוריה הוא כותב. סבור אני שאני מטהו כרצוני אבל הוא הולך לו על פי דרכו לקהיר שבמצרים. שב אני ומטהו על צידו, והא לנפח שבגולן הוא מתפרץ, לוחץ אני עליו בכל כוחי, והוא חוזר לבית מזמיל. ואני רק מעשה על ארץ ישראל ביקשתי לספר. וכבר מהפתיחה לספר אנו רואים שנחזור למקומות, לדמויות ולאירועים עליהם כתב סבתו בעבר בארבעת ספריו שיצאו אור. מהם ספרי זכרונות ומהם ספרי דמיון אבל מהו אותו שפריר חביון? פיוט מהמאה ה-16 לרבי אברהם מימון מתלמידי הרמ”ק, ומיוסד על עשר ספירות הקבלה. נביא כמה שורות ממנו: אֵל מִסְתַּתֵּר בְּשַׁפְרִיר חֶבְיוֹן. הַשֵּכֶל הַנֶּעֱלָם מִכָּל רַעֲיוֹן. עִלַּת הָעִלּוֹת מוּכְתַּר בְּכֶתֶר עֶלְיוֹן. כֶּתֶר יִתְּנוּ לְךָ ה’ בְּרֵאשִׁית תּוֹרָתְךָ הַקְּדוּמָה. רְשׁוּמָה חָכְמָתְךָ הַסְּתוּמָה. מֵאַיִן תִּמָּצֵא…
אתה נוסע לגרמניה, שאל אותי ידידי י. אתה צריך לקרוא את שלושה בבומל. זכרתי שניסיתי לקרוא אותו בעבר, לפני עשרות שנים , כמובן לאחר קריאה של שלושה בסירה אחת, אבל לא ממש זכרתי על מה הוא חוץ מזה שהוא עוסק במסע אופניים ביער השחור, בו דווקא הייתי בשנה שעברה. הספר שהופיע לראשונה בשנת 1900, 11 שנה לאחר שלושה בסירה אחת אך פחות מוכר לקורא הישראלי (תרגום חדש יצא ב-2012, אני קראתי את הישן). סגנון הכתיבה דומה: הומור אנגלי משובח, ותיאורים מוגזמים בפראות על אירועים שונים. אפילו חלק מההרפתקאות נשמעות מוכרות, השלישייה ההולכת לאיבוד ומוצאת את עצמה הולכת ביער סחור סחור במשך שעות באותם מקומות בדיוק (כמו פרק המבוך בהמפטון-קורט) ועוד. כל זה כמובן רק מגביר את ההנאה אצל הקורא שרק מחכה להגזמות הפראיות של ג’רום וללשונו האירונית. ג’רום מקפיד לתת לקורא גילוי נאות. בספר לא יהיה שום מידע שימושי ולא מדריך לתייר וגם חוסר בתיאורי נוף. בשעת כתיבת הספר אומנות הצילום התפתחה והתקדמה ותיאורי הנוף נראו לו מיותרים: “הייתי יכול לתאר לכם את היער השחור באריכות רבה. הייתי כול לתרגם לכם את הבל, המשורר של היער השחור. הייתי יכול לכתוב עמודים המתארים את גיאיותיו הסלעיים ואת עמקיו המחייכים, את מדרונותיו לובשי האורנים, את פסגותיו עטורות הסלעים, את נחליו הקוצפים, את…
אני אוהב ספרים קצרים. הם חוסכים ממך את ההתלבטות הארוכה האם בכלל לקרוא אותם או לוותר. עד שמחליטים ממילא גומרים חצי ספר. הספר “אין אנשים טיפשים” התאים לי בול לחלון זמן קטן. בסך הכל מאה עמודים והפרק הראשון שלו הזמין לקרוא הלאה שני סטודטנים סיימו את התואר. בדרכם להיפרד אומר האחד שהוא הולך להיות סנטור תוך שמונה שנים והשני אומר לו שאין סיכוי שהוא יהיה סנטור. ויכוח עקר. כדי להכריע הם פונים לפרופסור קרטר, שנראה שהוא הכבשה השחורה של המחלקה, שמציע להם מסע של שבועיים בכל העולם על חשבונו (או יותר נכון על חשבון קרן המחקר) בשביל לגלות את התשובה. טוב, לא בדיוק כל העולם, אבל השלישייה נחשפת לתרבויות שונות ומגלה אנשים שונים: מהפועל ההודי, שחקן כדורגל ארגנטינאי (תואם מסי) ומלמד בחדר בברוקלין. מהספר עולות תובנות ועיון בביוגרפיה של המחבר מראה שהוא התעמק בפילוסופיה יהודית במשך מספר שנים. לא פלא אם כך שהדמות האחרונה אותה פוגשים במסע היא יהודית מסורתית. סוגיות של בחירה חופשית מול דטרמיניזם, היכולות של האני, האם תודעה משנה מציאות ועוד, עולות בספר, עד לסיומו ונסיון לענות על השאלה: “איך אני מגיע להיות מי שאני?” אז האם אין אנשים טיפשים? כנראה שיש וכל אחד מכם ירכיב לעצמו רשימה לא קצרה של אנשים שהוא בטוח שהם לגמרי טיפשים,…
הספר “מקדש בלהבות” מנסה לתת תיאור סיפורי של המרד הגדול , משנת 66 ועד לחורבן בית המקדש. כמעט כל התיעוד ההיסטורי של המרד הגדול וחורבן בית המקדש נמצא בספר מלחמות היהודים של יוסף בן מתתיהו. גם ספר זה מרבה לצטט את יוסף, אולם דרך כתיבתו שונה לגמרי. הספר הינו ספר קצר וקריא ומתמקד בחורבן בית המקדש. לכן פרקי המרד עצמו קצרים ותמציתיים ופרקי ירושלים ארוכים יותר. סיפור מצדה, למשל, אינו מופיע בספר כלל מאחר ואינו קשור למקדש. יחוד נוסף של הספר הוא בחיבור המידע הארכיאולוגי הרב שהצטבר בשנים האחרונות עם אירועי ההיסטוריה. בספר מוצא ומובא שיחזור ירושלים בימי בית שני (שחזור המתבסס על הדגם הידוע של פרופ’ מיכאל אבי יונה המוצג במוזיאון ישראל, אולם שונה ממנו) והוא גדוש בתמונות ובמפות המבוססות על הדגם. המידע הארכיאולגי מופיע בדפוס קטן יותר ועל רקע צהוב, המהווה הבדלה ברורה בינו לבין הסיפור העיקרי של המרד. הבדלה זו אינו גורעת מהשילוב הנאה של המידע ההיסטורי הומידע הארכיאולוגי זה לצד זה. תוספת חשובה בספר היא פרקים שלמים ותמונות על מבנה הצבא הרומאי. מידע זה , שהיה ברור מאד ליוסף בן מתתיהו, לא מוכר לקורא של ימינו. בספר מידע רב על מבנה הצבא הרומאי, מה כולל כל ליגיון, תמונות של בעלי תפקידים , כלי נשק ושיטות לוחמה….
לא הכרתי את השם מורטון מנדל ולמרות פעילותו העניפה בארץ, נראה לי שהוא לא דמות פחות ידועה בציבור הישראלי. בספרו הסוד טמון באנשים, מנסה מנדל לסכם עשרות שנות נסיון (מנדל בן למעלה מתשעים!) בעסקים עם תובנות על ניהול ומנהיגות. מורטון מנדל שחי בצעירותו בעוני החל את עסקיו בגיל העשרה במכירת ברגים אומים וחלקי מכוניות בסנטים, יסד חברות משגשגות וצבר ביחד עם אחיו הון רב. החלום האמריקאי בהתגלמותו. “אלו העקרונות שלי, ואם הם לא מוצאים חן בעיניך יש לי גם אחרים…” ככה אומר גראוצ’ו מארקס הבדחן הידוע. כנראה שמורטון מנדל לא ראה את הסרט, אולי מחוסר זמן, מאחר והוא מדגיש עד כמה חשוב לשמור על העקרונות. כך בפרק המתאר כיצד לא הסכים להשקיע מכספו אצל בארני מיידוף, למרות ששוכנע והוקסם ממנו. אצל מיידוף לא הייתה שום שקיפות, והשקיפות הייתה עיקרון ברזל של מורטון מנדל. עיקרון נוסף, היה לקבל את כל ההחלטות בחברה המשפחתית (מורטון ושני אחיו) במשותף. לכל אחד הייתה זכות וטו. כולם חייבים להסכים. ייתכן וכך לא התקבלו כמה החלטות טובות, אולם הלכידות המשפחתית, שבאה לרוב על חשבון היחסים בין בני המשפחה, נשמרה. ומכל אלו העקרון החשוב ביותר של מורטון מנדל מתמצת במילים: “בחר את האנשים הטובים ביותר שיעבדו איתך”. על כך כמעסיק הוא לא מוכן להתפשר. הוא יחכה שנים…
סקירה על הספרים ללכת בדרכך והנערה שהשארת מאחור. אפשר להתווכח אם יש ספרות בעלת איפיונים נשיים או גבריים, אבל הספרים של ג’וג’ו מויס יהוו כנראה הוכחה לכך שבהחלט יש. כבר כשסיפרתי למישהו שאני קורא את הספר “הנערה שהשארת מאחור” הוא הרים גבה (לפחות היה נדמה דרך הצ’ט בפייסבוק) ואמר: “זה ספר של נשים, אשתי אהבה אותו מאד”. לאחר כמה זמן כשיצא תרגום לספר נוסף שלה “ללכת בדרכך” נשמעו שוב ברחבי המרשתת ביקורות מומלצות מחד וגם שהספר שונה מאד מהספר הקודם מאידך. אמנם הספרים שונים, אבל סגנון הכתיבה דומה למדי ורואים שהם יצאו מאותה סופרת (אפילו שהתרגומים הם על ידי שתי מתרגמות שונות). גם עיצוב העטיפה דומה עד כדי זהה ואפשר אפילו להחליף ביניהן. במקור האנגלי יצאו שני הספרים באותה שנה 2012 ובהכרח נכתבו (או לפחות התבשלו) במקביל. אז מה יש לנו? ב-“ללכת בדרכך” אנו פוגשים את לואיזה – לו – קלארק, צעירה בת 26, ללא מקצוע, ללא עבודה, ללא השכלה, עם חבר פוץ גמור ועם אחות צעירה – קטרינה – אבל מבריקה מאד, שקפצה שתי כיתות, שתמיד הישוו אותה אליה ושתמיד עמדה בצילה. מבריקה, אך כמו שאומר אביה של לו, לא מבריקה מספיק כדי לא להיכנס להריון. ההורים, הסבא, שתי האחיות ובנה של קטרינה חיים כולם בצפיפות ובמחסור. בארץ היינו…
הספר הגנרלים במלחמת העולם השנייה, מציג את המלחמה דרך המפקדים הבכירים ביותר. בספר , שהוא בבחינת מעט המחזיק את המרובה, סיכם רוני ברבש את זירות ומהלכי הקרבות העיקריים במבט על. כל פרק בספר הדן בזירה/מערכה מופיעים הגנרלים העיקריים שפעלו בה בצבאות השונים. בחירת האישים אינה פשוטה מאחר ואלפי אנשים החזיקו בדרגת גנרל כזו או אחרת. חלק מהגנרלים מוכרים מאד ואחרים ידועים פחות. בכל פרק מופיע תיאור קצר של הזירה מלווה במפת התמצאות בסיסית ולאחריו פירוט של הגנרלים, תולדות חייהם, מעשיהם לפני המלחמה, במלחמה ולאחריה. החומר נלקח מספרים רבים ומידיעותיו האישיות של המחבר. חידושו של הספר הוא בעצם האיסוף, העריכה וההצגה של החומרים בצורה העוברת על כלל הקרבות המרכזיים במערכה תוך התמקדות בהיבט הפיקודי-אנושי. הבחירה בגנרלים קשה, וברור שכל עורך היה בוחר רשימה שונה במעט, אולם גנרל אחד לא הוזכר והדבר תמוה בעיני. זהו הגנרל מוריס גמלן, מפקד הצבא הצרפתי שהצליח לגרום לתבוסה משפילה של צרפת, לבריחת כל חיל המשלוח הבריטי ושרידי הצבא הצרפתי ולהשתלטות מוחלטת של היטלר על מערב אירופה שאיפשרה לו להיכנס לחזית מזרחית מול הרוסים. שנים לקח לבנות הברית להתאושש מתבוסה זו. נוכח “הישג מרשים” זה היעדרו של גמלן מהספר בולט במיוחד. הספר הוא כמעין מדריך קצר על למלחמה. אין הוא מתיימר לתת תמונה מלאה, או ניתוח היסטוריוני…
סקירת התרגום מחדש של “תבונה ורגישות” של גין אוסטן (תבונה ורגישות ולא על תבונה ורגישות – הנה כבר למדתי משהו. וגם אוסטן ולא אוסטין) נראה מעשה משונה למדי למעלה ממאתיים שנה לאחר צאת המקור. מה לחברה הישראלית שלאחר “המחאה החברתית” ולגיבוריה של אוסטן, מה למתרגם השייך לציבור הדתי לאומי ולרומנים רומנטיים? מסתבר שהרבה יותר ממה שחושבים. אנגליה של ראשית המאה ה-19 הינה חברה רבת מעמדים. עם חלוקות ברורות לעשירונים, כל אחד יודע היטב את מקומו ומעמדו, וכולם כמובן שואפים להתקדם טיפה למעלה. גיבוריה של גין אוסטן, כמוה עצמה, שייכים למעמד האצולה הזוטר. אולי נקרא לו העשירון התחתון של העשירון העליון. אלו הם אנשים שקשורים לאצולה, אולם בפועל הם עניים למדי, חסרי הכנסות משמעותיות או אחוזות, ונאלצים לסמוך על קרובי משפחה עשירים מהם ולעיתים לחיות על חשבונם ועל טוב ליבם. שתי דרכים עומדות בפניהם לשפר את הכנסתם: להתחתן עם כסף או לרשת כסף. למרות שאין להם כמעט הכנסות בעצמם, עבודה היא מילה גסה עבורם והם לא יוותרו כלל על שפע הגינונים המתחייבים ממעמד האצולה. נראה שישראלים רבים יזדהו דווקא עם מעמד אצולה נמוך זה, אולי מקבילה כלשהי דווקא לאותו “מעמד ביניים” שם כוללני מדי – אבל כזה המורכב מאנשים שדווקא כן עובדים ואפילו משתכרים יפה, אבל מתקשים לגמור את החודש… ומה…
נפתח בוידוי שאני לא ממש יודע איך להתייחס לספר סוד הנקודה הטובה. ברוב המקרים אני לא האיש הנכון לבחינת ספרים שהכותרת שלהם היא “מסע לגילוי הטוב שבתוכנו לאור משתנו של רבי נחמן מברסלב”. לכן אולי נתחיל דווקא בקנקן הנאה ולא בתוכן. הספר מעוצב בצורה נאה ומשכת מאד את העין עם איורים יפים של עדי כץ הכוללים גם דמויות נשיות וסטריפים משעשעים של קומיקס. אפילו העמוד הראשון של הספר, לבן כולו פרט לנקודה קטנה במרכז שעשע אותי. ניגש לעיקר, רן ובר, שעבר בעצמו כל מיני דברים בחיים (ראו בפרטים הביוגרפים בסוף הסקירה), מנסה להפוך את ספרו לספר שונה מספרי ניו-אייג’/רוחניות אחרים. לכן גם פתיחת הספר תכליתית ומהירה: “אחד הדברים המעצבנים ביותר בספרים שבשמם מופיעה המילה סוד, הוא שאתה כל הזמן מחכה שהסוד יתגלה, ובסופו של דבר אתה מרגיש שיצאת מהדלת האחורית של המבוך בידיים ריקות…” ולכן מיד באותו דף מתגלה הסוד במשפט אחד ברור: “בכל דבר יש טוב“. אפשר לעזוב את הספר בנקודה זו ולהתייחס אליו כקלישאה ואני בטוח שיש כאלו שיעשו זאת, שהרי אנו רואים את מציאות ימינו ואיפה היא ואיפה הטוב.אבל גם לסקפטיים שביננו כדאי לתת לספר צ’אנס, ולו רק מבחינת אם לא יועיל לא יזיק. ובפרט בתקופה זו, שנראה שהרע מאיים לבלוע אותנו, כדאי להעיף מבט נוסף ולהמשיך…
רשימת המשאלות הוא סוג של ממתק. ברט (כן כן מחווה להמינגוויי) לא מספיקה להתאושש מהאבל על מות אימה ומקבלת מהלומות נוספות. היא מנושלות כמעט לחלוטין מהירושה, את הכסף הגדול מקבלים שני אחיה – ג’וד (עוד מחוווה והפעם לסטיינבק) וג’יי (מחווה לפיצ’גרלד) את משרת המנכ”ל בחרבה של אימה, מקבלת דווקא גיסתה קתרין (מחווה הפבורן) ולה לא נשאר כלום. בעצם נשאר לה משהו. דף נייר עליו מפורטות כל מיני משאלות ילדותיות שמילאה עשרים שנה קודם לכן בגיל 14 ואם היא רוצה לקבל את הירושה שלה עליה למלא את כולם תוך שנה אחת. על כל משאלה שהיא תגשים, היא תקבל מעטפה שתקדם אותה במירוץ למיליון, סליחה, לירושה. יש משאלות פשוטות כמו שיהיה לי כלב, אבל משאלה כמו שיהיה לי תינוק, לעזור לחלשים, להתאהב ולשפר את היחסים עם האבא (שנפטר), אינן כל כך פשוטות. ברט לא ממש מבינה מה אימה רוצה ממני ואיך היא הורסת לה את החיים. לפחות המשימה של להתאהב נראית פשוטה, היא בקשר עם אנדרו (אין לי מושג למי המחווה הפעם), עורך דין ואפשר למלא משימה אחת בקלות, אלא שכאשר נפתחת המעטפה לציון השלמת המשימה מסתבר שהעניין אינו כה פשוט… ומאיפה באמצע העיר מגדלים סוס? ואיך אפשר לשפר את הקשר עם אבא? טוב, כדאי להתחיל מהמשימות הקלות, למשל להופיע על במה…