ספרים מומלצים - המלצות ספרים, סקירות וביקורות

האוקסימרון בשם הספר, כמו גם שם הסופרת, טובה ינסון, שלאחרונה החלו לתרגם יותר יצירות שלה שאינן ספרי הומומינים יוצרת סקרנות לספרון קטן זה. עיקר סיפורו הוא נסיונה של קתרי, להשיג כסף, בדרכים ישרות יותר או פחות. היא בוודאי לא תגנוב מאף אחד, אלא תיקח מה שמגיע לה ביושר, לדעתה. קתרי היא עוף מוזר בעיירת הדייגים הקטנה בפינלנד, שיש בה רק רכב אחד ורוב החורף היא מנותקת מהעולם, כאשר צריך לקחת מזחלת שלג ולגלוש לעיר השוק (איזה ביטוי ארכאי בימינו), כדי להשיג קצת מצרכים טריים. קתרי די חכמה, אבל ענייה למדי ועם עבודה גרועה ומנסה לשפר את מצבה תוך דאגה מתמדת לאחיה הצעיר, מטס המתואר כרפה שכל, אולם מתגלה כקורא נלהב, כבעל ידיים טובות ואפילו ראש הנדסי. אז מה אם הוא מתנהג קצת מוזר ולא מוכן לחיות תחת המוסכמות המקובלות? גם קתרי שונה בהתנהגותה. היא משדרת קרירות ורוחק, עוסקת בפתרון סכסוכי שכנים, אולם במקום שהשכנים יחזרו לחבב אחד את השני היא פותרת את הבעייה אך יוצרת מחסום וחיץ בין השכנים, ובונה גדרות גבוהות של חשדנות. מטרתה של קתרי היא אנה המלין, ציירת המציירת ציורים יפים שנמכרים כספרים, אשה פשוטה, שמתחילה ללקות בדמנציה, עוף מוזר בפני עצמה, אבל עשירה, וקתרי פולשת בגסות רוח לחייה במפגש שיעמת את שתי הדמויות האלו, כאשר קתרי…

וואו. איזה ספר. סיפור קטן, גדול, ענק. מנקודה זו יש שתי אפשרויות. או שאתם סומכים עלי והולכים להשיג לעצמכם עותק, או שאתם סומכים עלי ורוצים להבין מה גרם לי לפתוח בשורה כזו. גם לי לא פשוט להסביר. זה מסוג הספרים שאתה מסיים אותו ואומר וואו בקול ולוקח נשימה עמוקה, כאשר ברור לך שסיימת ספר מיוחד, אבל להעביר את התחושה הזו בכמה מאות מילים זו כבר משימה קשה בהרבה. זוכרים את גברת בירד היקרה מהטיסה לאיסלנד? תנחשו מה, יש גם טיסה חזרה של שבע שעות, ושוב שי סנדיק נחלץ לעזרתי ושלח לי עותק דיגיטלי, אבל הפעם, לא הצלחתי לסיים את הספר בטיסה. גם הייתה טיסת בוקר אחרי לילה בלי שינה שהקודש לצילומי שקיעה וגם הספר עצמו שדורש הרבה יותר קשב וריכוז. ניצלתי כמה משחקי מונדיאל לא מעניינים ואת הספר סיימתי באחת ההארכות המשמימות. אז מה יש בספר ולמה הוא סיפור קטן וגדול? סיפור קטן כי הוא עוסק בסך הכל באדם אחד ובסיפורו הפרטי. דמינג גואו נולד בארצות הברית, לאמו פולי, מהגרת בלתי חוקית מסין. אנו פוגשים בו בגיל עשר. הוא חי בניו יורק, חיים לא מושלמים אבל סבירים כאשר לפתע אמו נעלמת ולא יוצרת יותר קשר. לאחר קפיצה בזמן של כעשור פוגשים את דניאל וילקנסון בן העשרים. דניאל מחפש את עצמו….

ג’ון הוא בחור צעיר, בן 25 בסך הכל, וכבר חושב לפרוש לפנסיה. העבודה שלו היא להיות רוצח שכיר ויש לו די הרבה הצלחות, שיטת העבודה פשוטה, הוא נכנס כמתמחה למקום מסוים, דמות שאף אחד לא מתייחס אליה, רוכש את האמון של יעד ההתנקשות, מבצע את המשימה ונעלם בלי להשאיר עקבות. מי בכלל זוכר שהיה פעם מתמחה. בשמו האנגלי של הספר The intern’s handbook  יש משחק מילים ושמו העברי של הספר, מזכיר רב מכר קודם של כתר “המדריך לימים הקרובים“, וגם שורת הפתיחה הזכירה לי אותו במשהו. הנה פתיחת הספר המדריך למתנקש: ‭”‬אם‭ ‬אתם‭ ‬קוראים‭ ‬את‭ ‬המדריך‭ ‬הזה‭, ‬סימן‭ ‬שזה‭ ‬עתה‭ ‬התחלתם‭ ‬לעבוד‭ ‬ב‘משאבי‭ ‬אנוש‭ ‬בע‭”‬מ‘‭. ‬ברכותיי‭. ‬ותנחומיי”. לעומת המדריך לימים הקרובים: “קוראים לך בן שוורצמן. אתה עומד עכשיו בחנות ספרים שעומדת להיסגר בעוד חמש דקות וקורא את כריכתו האחורית של הספר הזה.”. הדימיון ברור, פנייה ישירה לדמות בספר אבל גם לקורא. גם כריכת הספר היפה עוררה עניין, אבל בסופה של הקריאה מצאתי את עצמי מאוכזב. הספר מתחיל כמעין קומדיה שחורה אירונית על חיסולים, רווי בדם, עם לא מעט גסויות ועלילה מרובת חורים וצ’יזבטים. לזה אני רגיל והרבה ספרי המתח כאלו ואם כך היה נשאר המצב, אז היינו אומרים דיינו, ספר סביר פלוס מינוס, לקרוא ולשכוח. אבל הבעייה בספר היא הניסיון להכניס גם פילוסופיה…

ספרו של הרב יצחק  דוד גרוסמן, עוסק בסיפורים מחייו על סדר פרשת השבוע. כל פרק פותח בהלכה מהלכות שבת ועובר לסיפור. הסיפור נקטע באמצעו לטובת דרשה חסידית על פירושים ורעיונות בפרשה ולאחריה הסיפור נמשך. עיקר הסיפורים עוסקים בעזרה לבני אדם, תחום בו עוסק הרב גרוסמן במשך עשרות שנים, ללא לאות, ותוך הגעה למקומות הנמוכים ביותר ולכל מי שצריך. קטונתי מלדבר על הרב גרוסמן, ועל כן אביא מנימוקי השופטים לזכייתו בפרס ישראל בשנת תשס”ד על מפעל חיים (מתוך אתר משרד החינוך) שהיטיבו לתאר את פועלו של הרב. “מסכת חייו של הרב יצחק דוד גרוסמן שזורה בפעילות תורנית ענפה כרב לצד  פעילויות ייחודיות ויוצאות דופן בנושאי חינוך, רווחה, קליטת עלייה, קירוב לבבות בין חילונים לדתיים ועוד. פעילותו של הרב גרוסמן נמשכת על פני שנים רבות, והיא נעשית במסירות רבה, בצניעות ובענווה. גולת הכותרת של פעילותו החינוכית של הרב גרוסמן היא הקמת רשת מפוארת של עשרות מוסדות חינוך – “מגדל אור” – שבה מתחנכים ילדים ובני נוער מכל רחבי ישראל חלקם בתנאי פנימייה מלאים.  פרק מיוחד וחשוב ביותר בחייו מקדיש הרב גרוסמן לפעילות בקרב הנוער בסיכון. הרב גרוסמן מבקר גם בבתי כלא לנוער ומקיים סניף של המוסד החינוכי “מגדל אור” בבית הכלא. פעילות ייחודית ויוצאת דופן עושה הרב גרוסמן גם בתחום קליטת העלייה של היהודים מאתיופיה…

להערכתי, תוך לא יותר מחמישה עמודים מקריאת הספר “היה היתה” של יעל נאמן תשאלו את עצמכם שלוש שאלות: למה היא חיה ככה. למה היא עשתה את זה. למה אני קורא את זה. בסיום הקריאה אני יכול לומר שאין לי מושג לגבי השאלות הראשונה והשנייה, ולגבי השלישית, אני משוכנע שנאמן מודעת לכך שהרבה קוראים ישאלו אותה ובסקירה זו אנסה להציע תשובה אישית. נחזור להתחלה. “היה הייתה”, מביא סוג של ביוגרפיה של פזית סילבי פיין. פזית נפטרה, ללא צאצאים, כמעט ללא קרובים, גופתה נתרמה למדע כך שגם קבר אין, ולכאורה נראה שלא נשאר ממנה כלום, כי אם זיכרון בלב אלו שהכירוה. למה היא חיה ככה? אני לא פסיכולוג ולא פסיכיאטר ואין לי תשובה. אין סיבה שעולה מהספר, חיים סבירים, בעיות רגילות, הזדמנויות בשפע, ופזית עצמה, אשה ברוכת כישורים, כישורי שפה, עריכה ותרגום. יעל נאמן פגשה את פזית רק פעם אחת, מפגש חטוף ואקראי. מה גרם לה, כדבריה, להקדיש עשר שנים ללקט פיסות חיים של פזית, צעד אחר צעד, כל איש שפגשה מקדם אותה לאיש אחר, כל אחד מספר עוד משהו שתורם לפזאל, עשרות שעות שיחות שהוקלטו תומללו ונערכו. עבודה קשה וסיזיפית. נאמן מודעת לכך ולא מצליחה להביא סיבה, פרט למשהו שהיא שומעת מהרבה אנשים: “לא יכול להיות שלא יישאר משהו מפזית”. הספר…

את הסקירה על ספרו הוקדם של אוגדן פתחתי כך: “מאות ספרים מצדיקים שוב ושוב את אמירתו של טולסטוי. כל משפחה אומללה, אומללה בדרכה שלה, ויש דרכים רבות לאומללות. כך גם בספר זה שכריכתו מראה ילד צעיר על רק שדה חיטה אינסופי.”. גם הפעם אוגדן נכנס למשפחה אומללה, אפילו יותר מקודם, ולוקח אותה עד הקצה. הספר מתחיל בתיאור משפחתי קלאסי. האמא ואחותה, רוז ומרגרט, בקומה התחתונה, מדברות שותות קפה וכו’, והילדים – ארין דמיאן וקתרין בקומה העליונה, ולפתע תאונה, הילדה נופלת במדרגת ונחבלת קשות. סימני השאלה מתעוררים מיד. הילדה לא ילדה, יותר נערה בת 13, לא מישהי שתיפול במדרגות, ומוזר עוד יותר מכך, משפט תמוה מאוד על הדודה שמסתכלת על הבן השני והספר אומר, שאינו רק אחיינה אלא גם בנה. הקורא כבר לא מבין כלום ובנקודה זו הספר למעשה מתחיל, בתיאור המשלב את ההווה ואת העבר של המשפחה האומללה הזו, משפחה שמעולם לא תפקדה ולעולם גם לא תתפקד. אוגדן מיטיב לתאר, אולם הוא משמש גם בספר כפסיכולוג ולא כסופר. הוא מנתח את הדמויות, כאילו הן אצלו על הספה, אבל אנו לא באמת מבינים מה הדמויות חושבות או מה עובר להן בראש. אוגדן אומר את זה בשבילנו ובצורה שנרחם על הדמויות. האם מגיע להן רחמים? אני לא בטוח. כשיש לדמויות הזדמנות לבטא…

מלחמת העולם השנייה היוותה כר פורה למרגלים. טכנולוגיית האלחוט, מכונות ההצפנה ובעיקר סוכנים וסוכנים כפולים שימשו את כל מי שהיה מעורב במלחמה. בעוד שהסיפורי הריגול וההטעיה האמתיים מופלאים ומרתקים, הרי גם סיפורים מומצאים כמו זה, שאמנם הם ברוח התקופה, אבל רחוקים מלהיות מבוססים על אירועים אמתיים כנטען בגב הספר, מרתקים לא פחות. נטלי מרסיה עשתה מעשה טיפשי בצעירותה כשפנתה לנציג גרמני וגילתה שאין לה דרך חזרה. איאן קווין, קצין צי חדור מוטיבציה נפגע בקרב על כרתים ומפונה לבית החולים. מעל ראשיהם של השניים מתחוללות מניפולציות ומזימות בינלאומיות, כאשר הפרט הוא רק פיון במלחמה. הגרמנים משוכנעים שנטלי היא אחת הסוכנות המוצלחות ביותר שלהם, והבריטים מפמפמים את נטלי במידע מוטעה דרך איאן, שהופך להיות בעלה. העניינים הולכים ומסתבכים כאשר נטלי מגוייסת כסוכנת בפני עצמה, לשמחתם של הגרמנים, ונשלחת לצרפת הכבושה, ואיאן בסופו של דבר מתחיל להבין שמשהו, למעשה הרבה משהו, למעשה שהכל לא לגמרי בסדר, וחייו הופכים למערבולת בלתי אפשרית. לא יכולתי שלא לחשוב על הגירסה המקומית שלנו לנישואי מודיעין מסוג זה (ראו בכתבה הבאה, על סוכני שב”כ שנישאים לצעירות דתיות בישובי יהודה ושומרון), בהחלט לא נעים, ומצד שני איאן כקצין בצבא מחויב להצלחת המשימה גם במחיר האישי הכבד אותו הוא נאלץ לשלם. כדי שלא נרחם על איאן ונטלי יותר מדי, ונישאר בפרופורציות, מגלים…

ללא מוצא הוא ספר מתח בהילוך גבוה. הסינופסיס מוכר, אפשר אפילו לומר שחוק מעט – אתה נתקע במקום מבודד ומגלה שאתה עם פסיכופת, ואם זה לא מספיק גרוע, העניינים הולכים להיות עוד הרבה יותר גרועים – אבל הביצוע של טיילור אדמס מושלם. לא ארוך מדי, לא קצר מדי, לא משעמם ולא סוטה לרגע מהנושא, ואפילו עוד מצליח שומר על רמה מסוימת של אמינות. קשה לכתוב על הספר ועל ההצלחה שלו ולמה הוא טוב יותר מאחרים בלי להיגרר לסופיילרים אבל ננסה. דרבי ת’ורן מקבלת הודעה  שאמא שלה נכנסת לניתוח חירום ושהמצב לא טוב והיא מחליטה לנסוע הביתה לבקר. כמובן שיש ברקע מערכת יחסים טעונה בעבר, אבל זה לא העיקר. סופת שלגים חזקה בהרי הרוקיז בקולורדו (היי, הייתי שם!) גורמת לה לעצור בתחנת מנוחה ולגלות למרבה מזלה שלפחות היא לא לבד. כצפוי, יסתבר שזה מזל רע. כמה רע? מאוד. בנקודה זו נפתח חלון מסוים לדיוק עובדתי שמעט צרם לי. מתואר שדרבי נסעה על כביש 7. הכביש הוא כביש הרים שאין בו מעבר מערבה ומי שנמצא בבולדר לא יכול לחצות איתו את הרוקיז. למה נבחר כביש זה ותחנה שלא קיימת? לא ברור, ואם כבר ממציאים פרטים, אין סיבה לתת מספר של כביש אלא אפשר להשאיר את הכל פתוח לדמיון. צרימה נוספת גרמו לי…

הצילו! שבע שעות טיסה לאיסלנד (אתם תשמעו עוד הרבה על איסלנד. אל תדאגו) בחברת לואו קוסט בלי שום בידור ובלי מיליגרם אחד נוסף שאפשר לקחת אחרי שסחבנו את כל האוכל שאפשר. אין מקום לספרים והטיסה נצח. מה עושים? קוראים בדיגיטלי ולמזלי תמיר//סנדיק בדיוק הוציאו ספר חדש – גברת בירד היקרה. נו מה זה יהיה הפעם? הצטיידתי בעותק דיגיטלי, פתחתי את האייפד מעל קפריסין והתחלתי לקרוא. אמלין לייק (לא ברור לי אם כמו אגם או כמו בפייסבוק) חולמת לתרום את חלקה למאמץ המלחמתי, להיות כתבת מלחמות נועזת בחזית ולדווח לעורף על כל מה שמתרחש. היא תראיין גנרלים וטוראים, תתן תחזיות פוליטיות, ותנתח את דבריו של צ’רציל. אחיה  של אמלין בחזית, הארוס שלה בחזית, החבר של החברה הכי טובה הוא כבאי בלונדון שמסכן את עצמו כל יום וגם היא רוצה לתרום. כל עוד היא בלונדון ולא בחזית היא מתנדבת בתחנת כיבוי האש, ובימי הבליץ על לונדון, העובדה שם קשה ולא פשוטה. אבל כמו שהבריטים אומרים KEEP CALM. יום אחד היא רואה מודעה בעיתון שממש מתארת את תפקיד החלומות שלה. היא הולכת לראיון ואפילו מתקבלת לעבודה, אולם מגלה שהיא לא בדיוק קראה את המודעה כמו שצריך, לא שאלה בראיון מה העבודה, ושהיא קיבלת משרה זוטרה באופן מיוחד, הקלדת תשובותיה של גברת בירד לשאלת…

כבר כמה שנים שמציינים מאה שנה למלחמת העולם הראשונה. נוכחתי בכך גם בביקורים באירופה וגם בתחום הספרותי. יצאו הרבה ספרי עיון על המלחמה וגם ספרי פרוזה, ואחד מהם תורגם עכשיו ומביא סיפור מהחזית ומהעורף. החזית: הגיס הקנדי בצרפת ובעיקר בהכנות לקרב רכס וימי, שבויקיפדיה נאמר עליו: “הקרב נחשב בהיסטוריוגרפיה של קנדה כמיתוס מכונן של הלאומיות הקנדית ולידת האומה הקנדית”. העורף: כפר קטן לחופי האטלנטי בנובה סקוטיה. אנגוס מקגארת’ מתגייס לצבא, בעיקר על מנת לחפש את גיסו, אבין האנט, שנעדר בקרבות (כנראה בקרב על הסום). אנגוס הוא אמן ונווט ימי וחשב שישרת כקרטוגרף בודד ויצייר מפות בלונדון תוך סריקה של בתי החולים. אבל במלחמה כמו במלחמה הוא מוצא את עצמו בחזית, מקבל דרגות קצונה, מוביל חיילים לקרב, ומנסה להישאר עם חייליו בחיים. בהחלט לא מה שהוא ציפה לו. בבית, בנובה סקוטיה הרחוקה, אשתו הלן חווה משבר מהיעדרותו הממושכת של אחיה ובנו סיימון-פיטר מנסה להתבגר ולהתגבר ללא תמיכה הורית, כאשר סבו, דנקן, אביו של אנגוס, מתנגד למלחמה, ואזרחים קנדים ממוצא גרמני נחשדים כמחבלים. לאנגוס הם לרוב לא דואגים, מאחר ואינם יודעים כלל איפה הוא מוצב. שתי העלילות מתרחשות במקביל וקטעי המלחמה מבוססים על האירועים שהיו, אולם לא נותנים תמונה מלאה על מהלך הקרבות, אלא תמונה מקומית ברמת פלוגה או גדוד. העלילה בצרפת, כמתחייב…