לפני שבוע או שבועיים, שודרה בתוכנית רואים עולם, כתבה על מוזיאון חדש הנבנה במונטגומרי שבמדינת אלבמה לציון מעשי לינץ’ שנעשו באזרחים שחורים. בכתבה הסתבר שמעשים נוראיים אלו, לא רק שהיו שכיחים, אלא שבניגוד לתפיסה המקובלת, לא בוצעו בידי חברות קו קלוקס קלן מכוסי פנים בחשכת הלילה אלא לעתים נעשו בראש חוצות ולמעשה היוו את הבידור של העיירה, כאשר מועדם פורסם מראש והמוני נשים גברים וטף באו במיטב מחלצותיהם לצפות במחזה המזעזע בו שחור אומלל, לעתים גם אשה, הוצא להרוג ללא עוול בכפו. חשדות על גניבה, מבט לא זהיר לעבר נערה, או סתם בגלל שניסה לממש זכויות חוקיות שהיו לו. כל אלה היו עילה למוות אכזרי. ועל רקע כתבה זו שקעתי לספרה של זורה ניל הרסטון, שנכתב בשנת 1937, באותו זמן בה נעשו חלק ממעשי לינץ’ מתועבים אלו וחשבתי לגלות בספר מעין קפסולת זמן. טעיתי. הספר כמעט ואינו עוסק ביחסי שחורים לבנים, וללינצ’ים אין כלל זכר. באחרית הדבר מובא שאכן הייתה על הרסטון ביקורת שהיא נמנעת מעניינים אלו, אולם במבט רחב לאחור, ייתכן שהרסטון הקדימה את זמנה ובחרה לעסוק בחיים הפשוטים. אולם חיים פושטים אלו, הם למעשה משאת הנפש לשיוויון, עצמאות ויכולת בחירה. ג’ייני קרופורד צאצאית לעבדים משוחררים. סבתה זוכרת את תוקפת העבדות ומבחינתה, עם ג’ייני תעביר את חייה בבטלה, דיינו….
