ספרים מומלצים - המלצות ספרים, סקירות וביקורות

אי אפשר להתעלם מהפיל שבחדר, ואני לא מדבר על המתח הרומנטי הבלתי פתור בין סטרייק לרובין שנמשך כבר יותר מששה ספרים, אלא על הפיל כמשמעו, והוא הספר עצמו ועוביו הבלתי נסבל. ג’יי ק’יי רולינג כנראה יכולה להרשות לעצמה ואין אף עורך או מו”ל שיגיד לה לקצץ (והרבה יותר מחצי במקרה הז) וכך הספר השביעי בסדרת הבלש קורמורן סטרייק ושותפתו רובין אלקוט מקבל נפח ומשקל עצומים ומתקרב לאלף עמודים. ספרנו מתחיל עם בקשה חדשה לחקירה לטיפול המשרד. סר קולין פונה לצוות בבקשה שיצליחו לסייע לו להוציא את בנו מהשפעתה של כת שהוא נפל ברשתה. אותה כת מציגה את עצמה כמובן כטלית שכולה תכלת, אבל מעט מידע ממה שקורה בפנים מגיע והוא לא מעודד כאשר כמובן הרשויות מעדיפות לעצום עיניים. נבהיר כי הספר עלול לכלול טריגרים רבים בהיבטים של התקופה הקשה שאותה אנו עוברים, שכן החיים בכת אינם רק של סגפנות אלא של ניתוק מהמשפחה, השתלטות על מקורות כספיים, ניצול פיזי ומיני וזו רק ההתחלה. לכל הקלחת הזו רובין נכנסת במסווה כדי להשיג מידע מפליל, אולם נתקלת בקשיים רבים. בכת יודעים היטב מה ואיך הם עושים ואיך להתסיר את הפשעים שלהם. אז רובין מנסה לגלות מידע מתוך הכת וקורמורן מנסה להשיג מידע מבחוץ ויש המון פריטי מידע נוספים שלא מצליחים להסתדר אחד…

לפעמים כל מה שצריך הוא סיפור אגדה מודרני עם “סוף טוב הכל טוב”. השנה שאחרי הפור, מביא לנו את סיפורם של חמישה בחורים בישיבת הסדר, שביקשו בפורים משאלת לב מאיש סתרים ששמו יצא למרחקים כמחולל פלאות, אולם הוא מכחיש שבכלל יש לו כוחות. הברכות מתחילת להתגשם במהירות ומניעות את העלילה קדימה, על פני מעגל החגים ועד לפורים הבא, שהוא תאריך היעד שכל מה שבוקש יקרה. אולם יש גם בעייה מאחר והצדיק מאחל לכולם להתתחן השנה, ומוסיף, ואין ספק שהיין והאלכוהול של פורים תרמו את שלהם, שגם הנשואים בכלל זה. כל זה נאמר בפרק הראשון ואפילו בצורה מודגשת אז אין כאן ספויילר, אבל הקורא כבר מבין שלברכה יכולות להיות השלכות פחות טובות, למרות שמאופי הסיפור מסתמן שהכל יהיה רק לטובה. בספר אין גיבור ראשי ואפילו לא שניים אלא חמש דמויות ראשיות – איתן, יוני, מיכאל, זאבי ועקיבא. חלקם נשואים ואלו שלא ייצאו לדייטים ויש חברים ומשפחה כך שיש הרבה יותר מדי דמויות בשביל להגיע להכרות עמוקה עם דמות כלשהי וסביבתה. ציר המקום העיקרי של הספר הוא הישיבה כמובן, אותה אליצור מחייה לקורא, ובפרט לבוגרי ישיבות בעצמם שיזהו ניואנסים שקוראים אחרים יחמיצו. ריבוי הדמויות והקפיצות ביניהם, הופך את הספר למשהו שונה, זה לא רומן ולא נובלה, אלא דומה יותר לחמישה סיפורים קצרים…

כמבקר ספרים, שאינו רק חובב קריאה נלהב, השאלה הראשונה שאני נדרש לה במקרה של הוצאה מחודשת של ספר מהעבר היא האם היא מוצדקת. שאלה זו אינה תלויה בהכרח בדעתי על הספר עצמו וזו הבחנה שחשוב לעשות אותה. דעתי בספר שלפנינו היא שההחלטה מוצדקת לחלוטין. היצירה הנפלאה הזו רלוונטית כיום אולי אפילו יותר מאשר כשנכתבה. קחו רק את שם היצירה. בוקר של שוטים. כולנו יודעים איזה בוקר. כולנו שוטים. אבל מה הקשר בין יצירה משנת 1992 לאסון שפקד אותנו? החיבור הזה הוא דמיוני בלבד, צירוף מקרים שתמיד יהיו כמותו תגידו. ייתכן, עוד נחזור לזה. ואולי גם כאשר הספר יצא היינו כולנו שוטים ואפילו לא מסוגלים לזכור למה? משל התבואה המשוגעת של הרב נחמן טוען טענה דומה ואילו עוזאי, גיבורו המוגבל שכלית (מפגר, דביל, מונגולואיד, אוטיסט, ועוד שמות גנאי רבים שהוא “זוכה להם” ומפורטים בהרחבה במהלך הספר), יודע בוודאות שהוא מוגבל ומודע בהחלט למגבלותיו. בכך עוזאי כבר יותר חכם מאיתנו ובעל ראייה נכונה ומפוקחת יותר של המציאות. עוזאי הוא בנה הבכור של משפחה מושבניקית שנשאר עם מנטליות של ילד בן שמונה. יש לו ראיית עולם משלו, הבנה משלו, ואפילו שפה משלו ואני יכול רק לרחם על מי שהיה צריך לעשות הגהות לספר הזה בו בן נר יצר לעוזאי שפה משובשת לגמרי אך…

פעם אחת יהודי אחד קצת מוזר עם רעיונות משונים, הגיע למקום כלשהו, חטף ג’ננה והפך כמה שולחנות. משם הכל היסטוריה. פרופסור איל רגב מציג לנו בספרו את הגרסה שלו להשתלשלות האירועים, מהרגעים המכריעים שישוע הגיע לירושלים, הפך את השולחנות בבית המקדש בהם עסקו בעיקר במהרת כספים במה שעיניו היה מעין חילול הקודש, שבמקום הקדוש מתעדים כל כך בכסף (למרות שהסיבות לכך ברורות ומופיעות גם בתלמוד וגם בספר עצמו) הוצא להורג ולמרות שלכאורה הסיפור היה צריך להסתיים שם, אנשים עם רעיונות מוזרים בירושלים היו לא מעט, נוצרה מכך דת חדשה והדבר המוזר ביותר, הוא שזו דת שהקימו אותה יהודים, אולם מה שאפשר לה להתפתח היה צירוף של לא יהודים לתוכה. הספר עצמו מפרט ומרחיב בכל הנושאים האלו, בישו האיש ובתלמידיו המעטים למדי, ובעיקר באמונה החזקה שהוא קם לתחייה, האמונה ששינתה את הכל ואפשרה את המשך התנועה והפיכתה האיטית לדת חדשה. יש הרבה יותר מידע על המשך קורות הנצרות כאשר היא התפשטה מעט מירושלים לכל הכיוונים, אבל השנים הראשונות, עלומות למדי. ספרי הבשורות בעוון-גיליון נכתבו הרבה לאחריהם ועל ידי אנשים שלא פגשו את ישוע מעולם, הם אינם בהכרח אמינים היסטורית ולא מכסים את הפער. יש בתלמוד התייחסות לישו אבל היא מאוחרת מאד וכולה בעל אופי אגדתי בלבד ולחלוטין לא היסטורי. גם ההיסטוריונים…

רק בפרק האחרון של הספר, לאסקומב חושפת, שגם היא עצמה עמדה על סף פירוש הנישואין שלה, ובעזרת ייעוץ הצליחה עם בלעה לחזור למסלול. מוסד הנישואין הוא מצד אחד מוסד וותיק מאד ומצליח מאד, לא מזמן היה ט”ו באב והצעות נישואין גרנדיוזיות הן כבר חלק בלתי נפרד מכל המהלך, ומצד שני הוא מוסד שקוראים עליו תיגר, כמוסד מיושן, פטריארכלי, מדכא וכך הלאה. בניגוד לורדה רזיאל ז’קונט ועצתה הקבועה “תזרקי אותו” (ככה לפחות התקבע בציבור אולם רזיאל ז’קונט טוענת שממש לא כך), לאסקומב נוטה יותר לתמוך בשימור הקשר כפי שהיא כותבת בהקדמה: “אם אתם עומדים בחנות ספרים וקוראים את העמוד הזה, או רואים תצוגה מקדימה באינטרנט, ואתם רק רוצים להבין בארבע וחמש השניות הבאות אם לעזוב את בן או בת הזוג או לא, זה מה שיש לי לומר לכם: ככל הנראה לא. לפחות, עדיין לא. הרעיון שמערכת יחסים ארוכה שווה משהו כשלעצמה קיבל קצת מכות לאחרונה. בין השאר, כי קביעוּת כרגע לא באופנה. אנחנו בקטע של שיבוש. דברים שקיימים מזמן כבר לא מקבלים כבוד רק משום ששרדו. אבל יש יוצאי דופן: קתדרלות יפהפיות, יערות עתיקים, בגדי וינטג’. יש דברים ששווה לתקן, ואפילו עדיף לתחזק. מערכת היחסים שבה אתם נמצאים היא אולי אחד מהם”. גם בספר מודגש ונעיר זאת גם כאן, שכאשר יש…

הטרנזיסטור הראשון הומצא לפני פחות משמונים שנה והיום אתם נושאים איתכם מאה מיליארד כאלו בכל רגע בטלפון הנייד שלכם. הספר שלפנינו מספר את סיפור של הטרנזיסטור, של השבבים ועולם המוליכים למחצה שכל חיינו המודרניים תלויים בהם. עידן האלקטרוניקה החל משפופרות ריק אולם אלו היו גדולות ולא אמינות ובשנת 1947 הצליח וויליאם שוקלי לייצר את הטרנזיסטור הראשון ומשם החלה המהפכה. סיפורים של השבבים מרתק כי הוא מאגד בתוכו סיפורים מתחומים שונים ומשלב ביניהם כגדילים המשתרגים זה בזה. סיפור אחד הוא הסיפור המדעי והתגליות החדשות הנדרשו לפיתוח, אולם תגליות אלו לא יכלו להפוך ליישומיות ללא הסיפור ההנדסי המתאר איך מיישמים אותם. הצלחתם של השבבים פתח אספקט כלכלי שלם, יצר את עמק הסיליקון בקליפורניה, ועוד שפע של חברות בתעשייה. המדע והטכנולוגיה הולכים צעד אחר צעד ביישום פיתוחים שנראה שכל פעם מתגברים על קשיים בלתי אפשריים. במקביל, השבבים הם משאב מוגבל וככזה רבים לוטשים עיניהם לשליטה בשוק. בימים אלו העולם הכלכלי עומד נבוך מול צעדי המיסוי של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. השבבים, הם חלק חשוב במערכת כלכלית זו ובעיקר בדו קרב בין סין לארצות הברית. בספר נמצא גם את סיפור המאבק, המילה מלחמה אולי עוד מוגזמת בשלב זה, בין מדינות שונות על המשאב. כמו תחומים אחרים, אין לארצות הברית אפשרות להתחרות בשכר המשולם…

ספרו החדש של שי אספריל (את השופט אהבתי, את אילו נולד איטלקי פחות) הוא ספר שאם הייתי צריך להגדיר אותו במילה אחת הייתי אומר מעצבן. השימוש במילה זו הפעם אינו בהקשר שלילי ולשמחתי יש לי הרבה מילים לפרט, מה מעצבן, ולמה זה רק הופך את הספר לטוב יותר וכל זאת בלי לפרט יותר ממה שכתוב בגב הספר.מפלס העצבנות עולה כאשר כבר בפתיחה שירלי, גיבורת הספר, מוצגת כנואפת סדרתית בבעלה. בכוונה אני משתמש במילה המעט ארכאית הזו שגם מופיעה כאיסור בעשרת הדברות, שבערך על כולן שירלי עוברת במהלך הספר. היא הולכת בדרכו של אביה הדון ז’ואן, ועל אימה המסכנה שספגה בשקט את כל ההשפלות היא כלל לא חושבת ומרחמת. שירלי מתגלה גם כמעט אובססיבית בכל הקשור למין, וגם מקצועה כיועצת אסטרטגית הוא בסך הכל תואר למקצוע שמשמעותו “נשקר כמה שצריך, מתי שצריך למי שצריך”. בעלה מבחינתה הוא עציץ, ואמנם היא אוהבת את הילדים, אבל גם הם בעיניה כלי לשרת את מטרותיה. אין שם זוג מתפקד ואין שם משפחה מתפקדת. גם אסף הוא גיבור מעצבן, בגלל החידלון שלו. בחור מוכשר מאד, חכם מאד, פסיכומטרי בשמיים, רפואה, משפטים מה שרוצים, גם פסיכולוגיה קלינית זה מכובד, אבל לא אם מוותרים על ההתמחות ובכלל לא עושים כלום עם החיים, רק מעבירים אותם מיום ליום, וגם…

חברות קשישים שבמקום להסתגר להם בבית אבות עושה דברים משוגעים, אינה בדיוק נושא חדש, אבל ספרה של פולי, ללא שום יומרות כלשהן מצליח לקיים את ההבטחה על הכריכה. אמנם לא צחקתי בקול רם אבל הספר בהחלט מספק הקלה מצרות היום יום ומצאתי אותו חביב ומשעשע מאד. לדפני נמאס להיות בבית שלה. שנים היא לא יצאה ממנו, לא דיברה עם אנשים ובאופן כללי נעלמה מהרדאר. מה הסיפור המדוייק נבין בהמשך, אבל ברור לנו שלדפני יש פרק כלשהו שהיא הייתה מעדיפה שיישאר חתום ונעול בעבר. אבל העלילה צריכה לזוז ודפני עונה למודעה שפרסמה לידידה, שלאחר חיים של שנים עם בעל מעיק ומדכא מנסה למצוא לעצמה עבודה. המרחק בין הדמיון שלה לתפקודה כמנהלת מועדון קשישים ובין הדינמיקה בחבורה המשונה שהגיעה למפגש הראשון, עצום, ובכל זאת זו העבודה שלה והיא ממשיכה אותה. במבנה מועדון הקשישים יש גם מועדון לילדים ושם נפגוש את זיגי ומי שחשבנו שהיא אחותו, קיילי התינוקות, אבל מתברר שזיגי הוא בכלל האבא, אפילו שהוא עוד בתיכון. איכשהו דפני מסכימה לשמור פה ושם על התינוקת ובכך מחברת את הקשישים לילדים. ארט הוא שחקן בתפקידים סוג ד’, אבל גם להם אין כבר הצעות וויליאים היה פעם צלם פפראצ’י. רובי אוהבת לסרוג. החבורה עוד לא מספיקה להתגבש וכבר נופלות עליהם צרות. ליטרלי חלק מהתקרה…

ספרו החדש של ג’יילס מילטון עוסק בהקמתה של הברית הכמעט בלתי אפשרית בין בריטניה, ובהמשך גם ארצות הברית לבין ברית המועצות של סטלין. על הקשרים בין המנהיגים כבר נכתב הרבה אבל מילטון כדרכו מצליח לכתוב על ההיסטוריה גם ממעוף הציפור וגם דרך התמקדות באירועי מיקרו ובאישים פחות ידועים. במקרה זה האישים הם בעיקר אברל הארימן וארצ” קלרק קר. הארימן היה תעשיין עשיר וידידו של רוזוולט וגויס על מנת להפעיל את תוכנית הסיוע לבריטניה ובהמשך לברית המועצות ואף התמנה לשגריר ארצות הברית במוסקבה. קלרק-קר היה השגריר הבריטי במוסקבה. גם בתו של אברל, קתלין, הצטרפה לאביה ולמרות שלא היה לה תפקיד רשמי, הייתה מעורבת לא מעט מאחורי הקלעים. צ’רצ’יל לא אהב את סטלין ולא את הקומוניזם. הדם הרע זרם עוד מימי המלחמה ברוסיה, הרצח של משפחת הצאר שהיו קרובי משפחה של המלך ג’ורג, וכמובן האכזריות הנודעת של סטלין ועצם העובדה שהוא חתם על הסכם שלום עם היטלר. אולם למרות זאת ברגע בו היטלר פתח במבצע ברברוסה, צ’רציל, בהחלטה אמיצה ולא מובנת מאליה, מיהר להתייצב לצד ברית המועצות עם הציטוט הבלתי נשכח שלו שאני מביא במקור: “”If Hitler invaded hell I would make at least a favorable reference to the Devil in the House of Commons”. היטלר אכן פלש לגיהנום, וצ’רציל היה צריך…

ספרה החדש של אולה טוקרצ’וק הוא חידתי ומיסתורי. המסתורין מתחיל עוד משם הספר. הייתי צריך לחפש ברשת מהן האמפוזות, ומידע בעברית כמעט ואין. אלו הן ישויות משולי המיתולוגיה היוונית, שהוזכרו במעט יצירות בלבד והתיאור שלהן מעורפל. מעין ישנות משנות צורה, לרוב נשיות, על רגל אחת ומפעם לפעם יש להן מנהג לבתר גברים צעירים. לאור כל זאת כותרת המשנה של הספר המזכירה סיפור אימה, כבר מובנת יותר. טוקרצ’וק כותבת על גבר צעיר, עם השם הבלתי נסבל עבור הקורא הישראלי – מייצ’יסלב וויניץ’, המגיע לבית מרפא לחולי שחפת בראשית המאה העשרים. מאחר ואין מקום בבית המרפא הוא מתאכסן בפונדק סמוך המארח עוד כמה חולים, כולם גברים, לכולם יש סודות והמקום היפה והשליו השרוי בטבע, טומן בחובו גם סכנות. האמפוזות עצמן נוכחות מהפתיחה. הן המספרות יודעות הכל, אבל בהחלט לא אמינות. טוקרצ’וק כתבה את ספרה כסיפור מחדש של “הר הקסמים“, אבל מטרותיה שונות לחלוטין. ספרה קצר בהרבה וממוקד בהרבה, והנושא שמעסיק אותה הוא תפסיות גבריות על מקומן של נשים בעולם לאורך הדורות. בספר, נשים בקושי נוכחות, ובוודאי שלא נשמעות. אחת מהן נמצאת מתה מיד בתחילת הסיפור. התאבדות. או שלא? גם בבית הקברות הסמוך יש תופעה מוזרה ומטרידה. כמו בהר הקסמים, גיבורי הספר, מנהלים שיחות על נושאים ברומו של עולם. וויניץ’ ינסה להקשיב וללמוד,…