ספרים מומלצים - המלצות ספרים, סקירות וביקורות

“בראש של ברונו שולץ” הוא ניסיון מעניין, נועז, שונה ולא תמיד מובן עד תומו. הוא מחייב את הקורא לידע מוקדם בנושאים מסוימים, כמו מי היה ברונו שולץ, דמות פחות מוכרת שלמזלי כבר נתקלתי בה בספר “אגדת ברונו ואדלה” והשלמתי מעט פערים, אולם זהו רק סיפור אחד בקובץ וגם האחרים דורשים ידיעה וקריאה בין השורות, ומאחר וכך אני סבור שהבנתי את הסיפורים הגיעה עד מקום מסוים אך לא פיענחה אותם עד תומם. אז מה קורא בראש של ברונו שולץ? לא נדע. הסגנון הזכיר לי במקצת  את הסרט “להיות ג’ון מלקוביץ” (ואת שאלת הטריוויה הבלתי נשכחת בשעשועון החוליה החלשה: “מי שיחק את ג’ון מלקוביץ בסרט ג’ון מלקוביץ?” עליה המתמודד לא ידע לענות), אבל בעוד בסרט היה לפחות אפשר לשאול את מלקוביץ מה קורה בראש שלו, את שולץ מעט יותר קשה ולכן אנו מקבלים בעצם את מה שקורה בראש של מקסים בילר, סופר גרמני, אולם לא יליד גרמניה, שעוסק רבות בהקשרים יהודים-גרמניים שונים. והניסיון כפי שכתבתי מעניין ונועז. ברונו שולץ כותב מעיירתו, דרוהוביץ’ שבפולין, לתומאס מאן בציריך. תמהוני הגיע לדרוהוביץ וטוען שהוא תומאס מאן ולכן שולץ רוצה להזהיר את מאן האמתי, שידע שיש לו מתחזה. הימים הם שלהי 1938 ואותו מתחזה הוא בעצם המסמן את השואה ההולכת וקרבה, אותה חוזה וחווה שולץ בערבוב…

הימים הם בשלהי שנות השמונים, זיו השתחררה מהצבא וגילתה שהתכניות שלה השתנו. החלום היה לעשות טיול גדול בלונדון (למה דווקא לונדון?) עם החברה הטובה מהצבא, אבל בעיות משפחתיות, דחיית הטיול על ידי החברה, ומחסור במזומנים גרמו לה לקחת את העבודה הראשונה שהיא מצאה, עבודות ניקיון ושירות באתר מרחצאות מרפא על גבול סוריה וירדן. האתר לא מופיע בשמו, אולי כי כל הפרטים בסיפור דמיוניים וכו’, אבל הכוונה כמובן לחמת גדר. ומה מאפיין את זיו? היא מסתובבת רוב היום עם אזניות ומקשיבה לקלטות , לפחות עד שהן נקרעות. מכאן גם שם הספר. ומחוץ לאתר, בית מלון ישן ונטוש, שטח צבאי, אבל מקומות שאנשים מסתובבים בהם. וכך, על רקע חשש לגנבות מהאתר ואי סדרים בקופה, נחשפת זיו למנגנוני כוח, הקיימים בכל חברה, בין האנשים השונים, מנהל התפעול של האתר, מנהל האתר הכל יכול שמסובב את כולם על האצבע ורק רוצה לעשות עוד כסף, סוכני תיירות המביאים קבוצות ונציגי המושבים, שלמעשה הם קיבלו את הזיכיון על המקום. לא נעדרת מעט ביקורת על חלוקת משאבי המדינה למקורבים מחד, ועל כיבושי ששת הימים מאידך, אבל אלו יחסית בשוליים. זיו מנסה להתעלם מכל זה, ואולי כאן המטפורה לאוזניות האוטמות אותה מהעולם, אבל תגלה, שהיא נגררת פנימה, תרצה או לא. אז אנחנו יודעים איך ועם מה זיו יוצאת,…

מאחורי ההר הוא מחווה נהדרת לאגתה כריסטי. ספר מתח בסגנון כריסטי המנתח את יצירותיה של כריסטי, וכמובן גם את עצמו. זוהר בר, מרצה עם קריירה מדשדשת במיוחד מקבל שיחת טלפון משונה. הוא מוזמן להעביר את חג ההודיה, אליו ממילא אין לו תוכניות לאחר שהוא נפרד מאשתו, בחברת זוג עשירים וחבריהם, ולבדר אותם עם ארבע הרצאות בנושא ספרות מתח ובלש. התמורה המוצעת גבוהה ומובטחים תנאים של ריזורט. הלוקיישן מרהיב ביופיו, מבודד, בקצה הכביש, אחריו הכל סגור עד האביב. אנחנו לא נופתע מכך שתעלומות יחלו לצוץ, מכך שגם הכביש המוביל לאתר ייחסם, ומכך שהמרצה שבא להרצות ימצא את עצמו לוקח חלק בעלילה. זה אפילו נאמר במפורש בתחילת הסיפור, כאשר אחת המשתתפות נזכרת בבילוי שעשתה ובו שחקנים והמשתתפים הם חלק מתעלומה. אני אוהב ספרים שמתייחסים לעצמם ואחד מהטובים שעשו זאת ונכתבו בעברית בשנים האחרונות הוא המדריך לימים הקרובים של יואב בלום. וכך בהתייחסות עצמית נהדרת, בכל הרצאה מסביר זוהר פן של ספרות המתח, וכמובן יש ליישם זאת על הסיפור עצמו. לפעמים זוהר עושה זאת בפירוש, ולפעמים הוא מפספס נקודות חשובות, אבל ברורות לקורא, ולפעמים גם הקורא לא שם לב. אני לא קורא הרבה ספרי בלש, אבל לרוב איני מנסה לחשוב בכל שנייה מי הרוצח או מה פתרון התעלומה אלא מקווה שהתוצאה בסוף תהיה סבירה….

רוב הזמן אני קורא ספרים ספרים חדשים. לפעמים יש ספרים שמחכים הרבה זמן, ולפעמים ספרים שפשוט לא מגיעים אליהם מסיבות שונות. לכן, אין תחליף לביקור מפעם לפעם בספריה לראות ספרים ישנים מהעבר הקרוב או הרחוק, ואחד מהם הוא “אגדת ברונו ואלדה” של אמיר גוטפרוינד. הכתיבה על ספרים אלו נוחה יותר. החשש מספויילרים יורד ואפשר לכתוב בצורה פתוחה יותר. העלילה בתל-אביב של ימינו. בלש מתוסכל בדרגת רב-פקד, שבדומה לצבא, אחריה לא מספיק רק פז”ם בשביל להתקדם, מקבל חקירה של מקרה רצח לא ברור עם כתובת גרפיטי ברורה עוד פחות. לבלש יש מעין צוות אבל הוא לרוב סוליסט. דווקא במקרה זה הוא מבקש עזרה מזרים, עיתונאי הכותב על גראפיטי, וצעירה שהיא מעין עדה לרצח השני בסדרה. הסיפור בלשי, אבל המתח אינו נוכח. ברור לנו שיש רצח. ברור לנו מי הרוצחים, ואפילו המניע די ידוע, וגם הוא אינו חדש. נקמה טהורה כמו פעם. אתה הזקת לי? אני אזיק לך, או למישהו שחשוב לך, למרות שהוא לא עשה שום דבר. הנה הקשר לשולץ שמצא את מותו בנסיבות נקמה מסוג זה. מעבר לכך שולץ מהווה בעיקר רקע וכמעין זרקור לדמות שכדאי להכיר. הדמויות של גוטפרוינד שובות את הלב. הבלש שלא יפספס הזדמנות לנצל איזה קופון ולחסוך כמה שקלים ולרוב יגלה שלא קרא את האותיות הקטנות, ראי…

את הספר “הפלא של אנה” קראתי מתוך סקרנות. בכל זאת אמה דונהיו כתבה את חדר הנהדר ולמרות שהיה לי די ברור שלאיכויות שלו לא נגיע, קיוויתי למשהו מעניין. ליב (אליזבת) נשכרת על מנת לצפות באנה, ילדה שלטענת משפחתה הפסיקה לאכול כבר ארבעה חודשים ובכל זאת חיה חיונית ועירנית. גם עולי הרגל כבר מגיעים לכפר הנידח באירלנד, וועדת הנכבדים המקומית (הכומר, הרופא, החנווני ועוד כמה) שכרה שתי אחיות שיוכלו להגיש דו”ח על העניין. לליב וגם לקורא ברור שמדובר ברמאות/טריק/אחיזת עיניים. אף אחד לא יכול לחיות בלי אוכל במשך ארבעה חודשים, אבל ליז לא רואה ולא מוצאת שום זמן שבו הילדה אוכלת. המתח הנבנה בתחילת הסיפור הוא האם ליז בסוף תאמין שהילדה לא אוכלת (אין סיכוי), או שנגלה איך הילדה מקבלת מזון, אולם גם זה אינו סוף הסיפור שכן העניין אינו האם הילדה אוכלת או לא, אלא למה היא לא רוצה לאכול, ולמעשה מדוע היא מנסה למות. הספר אינו רומן היסטורי, אמנם כימשון תפוחי האדמה והרעב באירלנד משמשים לו רקע, אבל הוא היה יכול להתרחש במקומות רבים אחרים לפני מאה וחמישים שנה, בהם היו אנשים מאמינים יותר, ומאמינים פחות. לעומת הקצב המהיר בחדר, והמתח בחלקו הראשון, בספר זה מתח פחות ואני לא הצלחתי להזדהות עם אף דמות בסיפור, אנה תאכל או לא…

את שפינוזה הכרתי מילדות, אבל בעיקר בתור הרחוב הסמוך לביתי בתל-אביב. ידעתי גם שהוא מוחרם, שהוא מומר ושהוא מהולנד. על מה ולמה בדיוק, אלו לא כל כך נושאים שעניינו ילד צעיר וגם ברבות השנים ולמרות שיש לי עותק ישן של מאמר תיאולוגי מדיני (מת”מ) בבית לא ממש התעמקתי בכתביו. הזדמנות טובה להתחיל להתעמק, בצורה מונגשת וידידותית, אם כי לא כזו הבאה על חשבון עומק הדברים, היא בספר “ספר שחושל בגיהנום”, כך קראו לספר מתנגדי שפינוזה, כאילו השטן בכבודו ובעצמו כתב את הספר. לעצם נתינת השם הרי שזו שטות מוחלטת, בוודאי מבחינת היהדות, שהרי גם השטן עצמו, הוא בסך הכל ממשרתיו של האל, ובוודאי שהשטן אינו כופר באל ואינו חיצוני לאל. הספר מתחיל בכמה פרקי רקע שעוזרים להבין את תמונת המצב של אירופה בכלל והולנד בפרט במאה ה-17. אם יש משהו שמעולם, אבל מעולם לא הצלחתי להבין עד הסוף ואפילו לא עד האמצע, וכבר התייאשתי מלנסות, זה את המצב הפוליטי של אירופה בתקופה לפני נפוליאון. לא שאני יודע מה היה מצבה אחרי נפוליאון, אלא שלפניו, אירופה המורכבת ממדינות, נסיכויות, חצרות, ערי ממלכה, דוכסיות, מדינות חסות, האימפריה הרומית הקדושה (שכפי שנאמר, לא הייתה אימפריה, לא רומית וממש לא קדושה), מלחמות אינסופיות, רפורמציה דתית ועוד, היא בלאגן בלתי נסבל ובלתי אפשרי להבנה. הרקע…

הצטערתי כמו רבים לשמוע על מותו, אמנם בשיבה טובה, של מייקל בונד, מחבר הספרים שכה אהבתי בילדותי על הדוב פדינגטון, דוב פרואני שמשפחת בראון אימצה בתחנת הרכבת. לפני כמה שנים תורגם הכרך הראשון בסדרה ועתה תורגם הכרך השני “עוד הרפתקאות של הדב פדינגטון” מחדש לעברית. הילדים שלי כבר גדולים, אבל אני מתוך התרפקות על העבר נהנתי מאד לקרוא בספר, ואני מקווה שבעתיד ילדי יקריאו אותו לילדיהם. ואם לא הם, אני אשמח להקריא אותו לנכדים. הספר נכתב לפני כמעט ששים שנה והרבה דברים השתנו בעולם, אבל יש גם דברים שלא. ניקח את שני הפרקים הראשונים בספר החדש. בפרק הראשון, משפחת בראון רוצה לעשות תמונה משפחתית חדשה הכוללת את הדב פדינגטון שהוא כבר חלק מהמשפחה. יהיה קשה למדי להסביר לילד של ימינו, שפעם לא היה אפשר לעשות 5000 סלפי ביום, והפקה של תמונה משפחתית הייתה אירוע שלם. כולם התקלחו והתלבשו במיטב מחלצותיהם (בתקווה שהילד יבין גם את הביטוי הזה) והלכו אחר כבוד לסטודיו של הצלם שם היה נדרש טקס ארוך ביותר וגם לאחריו לא היה אפשר לראות את התמונה אלא לאחר שעברו כמה שעות. אכן לילד בן ימינו יראו הדברים כמו סיפור מהאגדות. לעומת זאת בפרק השני, מחליטים במשפחת בראון להקצות לפדינגטון חדר משלו, ובבית יש חדר המתאים לצרכים ודורש שיפוץ. כמו…

עת הגיע אלי הספר “ופשוטים הדברים”, ידעתי מיד שני דברים. הראשון הוא ששום דבר לא יהיה פשוט, והשני הוא שצריך לחפש את הקשר ללאה לגולדברג ולשיר “את תלכי בשדה”. אכן תוך כמה עמודים הבנתי ששום דבר לא פשוט, אבל האזכור הישיר הראשון של השיר הגיע רק לקראת סוף הספר. וכך כאשר קולה של חווה אלברשטיין ממלא את ראשי בלחן הנפלא של חיים ברקני, קראתי את הספר תוך תהיה נוספת מה ההצדקה לשם האנגלי Simple Story והאם גם כאן נעשה ניסיון לחקות את עגנון. אז לפני שאתם מתחלים לקרוא את הסקירה, אולי כדאי שצלילים אלו ילוו גם את הסקירה. האזינו להנאתכם. לכאורה אכן סיפור פשוט. יאיר, גרוש טרי בשנות השלושים. את דירתו עזב, ומעבודתו הוא מפוטר, מתגלגל לעבודות שירות בבית אבות. תלוש כתוב בגב הספר, ואכן יאיר תלוש לחלוטין. על היחסים בינו ובין אירית, אשתו לשעבר, אין אנו יודעים כמעט כלום. הוא טוען שהיא מרחיקה ממנו את הילדים, ואילו היא, מאשימה אותו, אולם ללא פירוט. ניואנס דק  מגלה שהבת הבכורה שלהם די גדולה, כבת 15 או 16, ואילו הבן הוא בגן. פער גילאים של עשר שנים בין שני הילדים, כאשר אחת נולדה כשהזוג צעיר מדי, מעלה כמה סימני שאלה, אולם הספר לא טורח לפתור בעיות אלו ומשאיר את הקורא להתמודד בעצמו אם…

בסופו של דבר אני יכול להאשים רק את עצמי. הרי את ספר הבלש הראשון של ג’יי. קיי. רולינג נטשתי באמצע תוך הבנה שלו היה הספר נשאר עם שם העט רוברט גלבריית, אף אחד לא היה מסתכל לכיוון שלו, ותעלומת גילוי הכותב האמתי הייתה תעלול יחצני. את הספר השני לא טרחתי לקרוא ומשום מה התפתיתי לקרוא את השלישי, ובזבזתי עליו לא מעט זמן. קמרון ורובין מקבלים רגל בדואר. כן, רגל אמתית. כזו שהייתה פעם מחוברת למישהו, או מישהי. קמרון ישר יודע מי יכול להיות השולח, הבעיה היא שיכולים להיות ארבעה כאלו, ולמרות שזה עניין למשטרה, קמרון ורובין מנהלים חקירה עצמאית, כל זאת על רקע עיסוק באותן דמויות של פסיכופתים בעבר, החתונה המתקרבת של רובין, והבעיות הרגילות של קמרון (מעשן יותר מדי, תלוש יותר מדי, וללא הרבה לקוחות) ועכשיו ננמק למה לא נהנתי מהספר. כמו הספרים הקודמים בסדרה היא מנסה להתחכם. פעם זה עם המון ביטויים בלטינית ובספר זה עשרות ציטוטים של איזו להקה שאף אחד לא מכיר, ולמען האמת גם לאף אחד לא איכפת, חוץ מהמתרגם האומלל. ואולי זו הבעייה, כי לי כקורא לא ממש איכפת מהדמויות. קמרון סטרייק? לא בדיוק דמות מעוררת אהדה. רובין? גם היא מעצבנת בדרכה שלה, אולם אנחנו נלמד עליה משהו בספר שיתן הסבר כלשהו לכך. בספר…

סיפורים קצרים הם סוגה בעייתית. כולנו אוהבים סיפור קצר מפעם לפעם. כזה המופיע בעיתון, או שמקבלים כקובץ, אבל מה עושים עם ספר שלם של סיפורים קצרים? הבעייה היא גם בעיה טכנית. אין אפשרות מעשית להדפיס סיפור קצר ולמכור אותו בנפרד, אולי עכשיו בעידן הדיגיטלי בפורמט של סינגל, כמו במוזיקה, אבל לא על נייר. אז מה כבר אפשר לעשות? לאגד אסופה של סופרים שונים או של אותו סופר במשך זמן רב. אסופה יכולה להיות מובחנת לפי נושא, או כעבודת לקטורה, ואילו אצל אותו סופר יש לחכות זמן לא מועט עד שיצטבר מספיק חומר. לדעתי מוקדם להספיד את סוגת הסיפור הקצר, העידן המודרני מחייב התמודדות שונה איתה, בעיקר בדרכי ההפצה. הנה רעיון: קנו את הספר, אבל קבלו באימייל סיפור אחד מדי שבוע. ההמלצה הכללית שלי בקבצי סיפורים קצרים היא לצרוך אותם לאט. סיפור אחד בשבוע. אבל זו עצה לקורא ולא עצה למבקר, שצריך לקרוא לפחות את רובו של הספר, וכאן ראיתי שמחד יש סיפורים בעלי מאפיינים דומים מאוד וסיפורים שונים על גבול הסוריאליזם. ייתכן ושינוי סדר הסיפורים היה יכול לסייע בשבירת האחידות בחלקו הראשון של הקובץ, ואלי דווקא מאחר ומדובר בחומרים מעורבבים, ישן וחדש, מאת הסופר, דווקא הם קובצו יחדיו. איני יודע. מישהו השקיע בסדר הסיפורים מחשבה, אולם לקורא מותר לשבור אותו ולבחור…