ספרים מומלצים - המלצות ספרים, סקירות וביקורות

מצור וסופה הוא הספר השני בטרילוגיית הגרישה. את הספר הראשון סקרנו בעבר – צל ועצם. נהנתי מהראשון וחיכיתי לשני, אבל ההמתנה התארכה והספר השני לא יצא. זה לא מחזה יוצא דופן, מוציאים את הראשון ומחכים לתגובת הקהל. הבעייה בהוצאת חלק אחרי שלוש שנים היא שקהל הקוראים המקורי השתנה, לא תמיד זוכרים את הספר ולפעמים גם הטעם משתנה, בוודאי בספר פנטזיה שמיועדים בחלקם לבני נוער. אני זכרתי בהנאה את הראשון אולם לא ממש זכרתי את פרטי העלילה שלו. אלינה ומאל ברחו ומנסים לחיות באושר ובעושר, אבל האופל ממשיך לרדוף אחריהם. זו התחלת הסיפור בגדול אבל ממרבית הניואנסים הדקים כבר שכחתי וכך היה קשה מעט להיכנס לספר. נוצר ריחוק ממנו ומרחק הזמן גורם גם להתעניינות שנבנתה בעמל רב בספר הראשון לפוג. והרי זו מטרתם של הטריולוגיות, לפתח קהל מעריצים שיבנו קהיליה סביב הספר ויתעמקו בפרטים הקטנים, ואולי הלא חשובים, וינסו למצוא להם משמעויות וקישורים בין החלקים השונים. בשביל זה צריך זמן ולכן לא מוציאים את כולם כיחידה אחת אלא במרווחים של חצי שנה עד שנה. למה קרה העיכוב? אני לא יודע. אפשר כמובן להאשים את חוק הספרים ומצב השוק, אולם לא רנאה לי שזו התשובה. כנראה נמכרו מספיק עותקים בשביל להצדיק את הדפסת הכרך השני, אולם עכשיו המשימה של ההוצאה קשה יותר, שכן צריך…

מוזר לכתוב על ספר ללא מילים, אבל ככה זה בספרי חיפוש. יש את מה שצריך לחפש ויש כמה עמודים וקדימה הסתער. המילים לא נחוצות. בספר מופיעות חמש סצינות ישראליות ממקומות שונים – הגליל, ים המלח, ירושלים, תל אביב ואילת ובהם צריכים למצוא אנשים נשים וילדים: קבוצת ילדים, נזירות, חיילת, תיירות ועוד וכמובן את רחלי עצמה ההופכת במהלך הספר מצעירה מאוהבת לאמא מאושרת לשני ילדים (כך בשעת הוצאת הספר במקור). בעולם מוכרים ספרים רבים כאלו. החל “מאיפה אפי” ולפני זה בסצינות עמוסות הפרטים במורדילו. נציין לטובה גם את שני הספרים “מחבואים בלוח השנה” של עינת ברזילי. אולם השוני בספר זה שלמרות שהסצינה עמוסה, הפרטים אותם צריכים למצוא מובחנים וברורים ואין גודש יתר על המידה. אין עשרות דמויות כמעט זהות וכך החיפוש עצמו מתאים גם לילדים צעירים מאד. הם ימצאו את הדמויות ולא יתייאשו בגלל ריבוי הפרטים. כמו כן החוסר במילים מוציא את הספר מהאגף הדידקטי. אין מטרתו להכיר מקומות בארץ, אלא לנסות להעביר חוויה מאותם מקומות. החיפוש הוא רק ההתחלה. חסרות לכם המילים? אפשר להציע סיפור לכל סצינה. לרוב גם יותר מאחד, הרי לכל דמות יש את הסיפור שלה. אפשר לעקוב אחר התפתחות הדמויות מסצינה לסצינה, ולא רק אצל רחלי ובועז, אלא גם אצל שאר הדמויות. מסתבר שיש עמוד בו דמויות מסוימות…

את הספר “שער האריות” התחלתי לאחר יום הזיכרון לשואה וסיימתי אותו בערב יום הזיכרון לחללי צה”ל. הספר מתאים לימים אלו. מלחמת ששת הימים כבר אינה בקונצנזוס אולם על העובדות והמצב לפני אותה מלחמה אין ויכוח. מדינת ישראל עמדה בפני איומי השמדה אמתיים. נאצר, עם טונות של נשק רוסי מהחדישים ביותר, טנקים, מטוסים וכל מה שתרצו, ארמיות שלמות טאטא את כוחות האו”ם מסיני ולא הפסיק לרגע לדבר על חזונו למחיקה מוחלטת של ישראל. לא כיבוש, אלא השמדה ומחיקה של המדינה שאך מלאו לה 19 שנה. לישראל לא היה על מי לסמוך. הצרפתים? הפסיקו את כל עסקאות הנשק. הבריטים? רק הנפט מעיראק עניין אותם. האמריקאים? משענת קנה רצוץ. כוחות האו”ם? הצחקתם. נאצר סחף אחריו את חוסיין. לשליט ירדן, המילה מלך מגוחכת בהקשר זה לראש שבט בדואי שהבריטים הכתירו את סבו לאמיר ואז למלך, במדינה דמיונית שהמציאו בעצמם, לא הייתה כמעט ברירה, הוא חתם על ברית הגנה עם נאצר והעמיד את כוחותיו לטובת המערכה. הספר שער האריות, אינו מחקר היסטורי, גם לא תיאור של כל הקרבות והמערכות אלא סיפור המלחמה המשלב קטעי ראיונות, קטעי ספרים ופרוזה. חלק מהקטעים נכתבו זמן קצר לאחר המלחמה, חלקם מסופרים ממרחק חמישים שנה, חלקם נכתבו על ידי הסופר על סמך יומני דיין, וחלקם גם כוללים מבט מאחור. אין…

תאמינו או לא, קראתי את הספר הזה. אם הייתי מסתכל בכריכה האחורית קרוב לוודאי שלא הייתי קורא. לא סוג הספרים שאני קורא בדרך כלל. אולי לפעמים קורא מתוך סקרנות.  לא אכחיש שגם שמה של הסופרת עורר סקרנות. מה קורה בספר, תוכלו לקרוא בתיאור למטה. סיפור סינדרלה. וגם סיפור הברווזון המכוער, אגדה מודרנית. זוהר המסכנה, ברור לנו שהיא לא טיפשה ולא מטומטמת, ואת נסיבות חייה האומללות, שהפכו אותה למעין שטיח שכל אחד דורך עליה כרצונו, עוד נגלה בהמשך. כבר בתחילת הסיפור אנו מגלים כמה מעלות שלה, כמו כושר זיכרון יוצא דופן ויכולת הדפסה עיוורת במהירות ובלי טעויות (על מכונות כתיבה!), וביצוע סלטה הפוכה לאחור. ממנה עוד יצא ברבור וזה ברור. החרוז במשפט הקודם מכוון, כי אם יש קיטש שאני יכול להנות ממנו זה קיטש שמודע לעצמו. הספר מתרחש בסוף שנות השמונים, עם קריצה נוספת לאנשים שהתבגרו בגיל הזה (קרי ילידי שנות השבעים), ולקראת סופו מופיע המשפט “אם קיטש אז עד הסוף”, ומיד אחר כך “סתאאאאם”, ומיד אחר כך, “תמחקו את הסתתתאם, הוא ייכנס רק עוד הרבה שנים לסלנג”. למעשה הסתבר לי בדיעבד כי הספר מבוסס על טיוטה שנכתבה לפני שנים רבות וההחלטה הייתה להשאיר את העלילה בשנות השמונים ולא להעביר אותה לימינו. המעבר לשנות השמונים כופה סכנות של אנכרוניזם מצד אחד…

אל תשפטו ספר לפי הכריכה, כך אומרים לרוב, אבל מה לעשות והכריכה היא כמעט הדבר הראשון שרואים במיוחד לספר ביכורים של סופר שאינו מוכר בציבור הרחב. בבירור בדיעבד מסתבר שזיו הוא סגן עורך העיתון כלכלסיט כך שכתיבה אינה זרה לו אבל אני בספק עד כמה הקוראים מודעים לעובדה זו וכך נשארים עם הכריכה. כריכה משונה, אבל מסקרנת. דמות, ספק גבר ספק אישה, ספק נער ספק נערה, אך במבט קרוב די ברור שזו אישה. עם ראש קרנף על הראש? למה דווקא קרנף? זה יסתבר בספר עצמו, אבל לא יהיה שום ספויילר אם אומר שהקרנף (ולא הפיל) הוא בעל חיים עם עור עבה במיוחד. וכשעניין הקרנף מתבהר, גם הכריכה מתבררת והיא כריכה מצוינת (עיצוב: דורית שרפשרטיין וביצוע רות גווילי – כריכה שיצרה סקרנות גרמה לי לרצות לקרוא את הספר וגם מתקשרת היטב לתוכן של הספר. הספר מתחיל כאפיזודה קישונית. דייר מתעצבן על שכנתו המגדילה את דירתה. כל החלק הזה הוא אסופת מכתבים בין אדון בוכמילר הדייר למר דומיני סגן מהנדס העיר. תכתובת שגרתית ובנאלית שתוך מספר מועט של מכתבים מתפתחת למשהו אחר לחלוטין ומהווה פתיח לסיפור העיקרי המתרחש בשנות התשעים. אהבות, קנאות, בגידות, ובעיקר יחסים. בין בני זוג ועוד יותר בין הורים ילדים וההשפעות ההרסניות ההדדיות שלהם. נושא נפוץ וספרים בנושא זה…

בכל מקום היו לשואה מאפיינים משלה וספר זה נותן הצצה לשואת יהודי רומניה, ובעיקר אלו שגורשו לחבל טרנסניסטריה. את הרקע ההיסטורי מקבלים במבוא המצוין. הרומנים היו בעלי ברית של הגרמנים ורק חיכו להזדמנות להיפטר מהיהודים. לאחר שכבשו עם הגרמנים חלקים מאוקראינה, גירשו לשם את היהודים מהסביבה, תוך תקווה שכמה שפחות, אם בכלל, יחזרו אי פעם. ברומניה היה הריכוז השלישי בגודלו של יהודים באירופה (לאחר פולין וברית המועצות), מעל 700,000 נפש. הגירוש שהחל משלילת כל הרכוש, נסיעה צפופה ברכבת והליכה רגלית ארוכה לעבר גטו שגם ככה הבתים בו חרבים, גרם לתנאי צפיפות, רעב וסניטציה גרועים ולהשתוללות מחלת הטיפוס ולמוות רב. יומנה של צ’רנה ברקוביץ מתאר את כל הרגעים האלו, את הקשיים, האימה, הטיפול הנואש בבני המשפחה החולים, הנסיונות להשיג מעט מזון והרצון העז להישאר בחיים. בנה של צ’רנה עלה לישראל עוד לפני המלחמה, וגם זאת לאחר שחווה תקיפות אנטישמיות. קשר המכתבים דרך הצלב האדום עם הוריו שהיו בגטו נותק. הדאגה לשלומם הניעה אותו להתגייס כמתנדב לצבא הבריטי. בספר מובאים קטעים מיומנו המתארים את דאגתו למשפחתו ובעיקר את מסעו מאיטליה, שם שהה עם יחידתו לאחר תום המלחמה לרומניה על מנת לחפשם. יומנו של וילי מהווה השלמה לספר, למרות שהיה אפשר להסתפק בפחות ממנו. גם לאחר המלחמה המשפחה התקשתה להשיג אשרות כניסה לישראל…

שם הספר היה נשמע חשוד מעט כמו גם תמונת הכריכה השחורה עם זוג המתנשק והכיתוב “נוטף זימה” על הכריכה. חששתי מעט אבל הספר דווקא נפתח בצורה טובה. קשישה עולה למונית ומבקשה הסעה לבית הקברות טרומפלדור. לאחר מכן היא ממשיכה לפקוד את בית הקברות מדי יום ומתחילה לספר לנהג המונית, איתן, הדמות המובילה את העלילה את קורותיה. לאיתן אין מושג איזו תיבת פנדורה עומדת להיפתח כאשר בוקר אחד הקשישה לא עולה למונית. מצא חן בעיני גם מדריך רחובות תל אביב שיש לאיתן באוטו וממנו הוא שולף פרטי טריוויה. אף לי יש את הספר הזה ששימש אותי רבות בשעשועוני טריוויה בעבר. ומהן אותן שמונה עשרה מלקות? מדובר על ליל ההלקאות, בו הילקו חיילי האצ”ל שוטרים וחיילים בריטיים. נהייתי מרוצה עוד יותר. גם ספר המעביר היסטוריה שפחות מוכרת וגם פרטי טריוויה אחרים כמו ששדרות בן ציון הן למעשה על שמו של אביו של נחום גוטמן. כבר כמעט גמרתי את ההלל על הספר כאשר נתקלתי בהערה “בכלל בארץ עושים יותר מדי עניין מברצלונה”. אבל אז הגיעה האכזבה, נשיקה על הכריכה תהופך לתיאורים מיניים בוטים מדי באמצע הספר. באמת שאיני מבין את הצורך בזה. איני פוריטן ומין הוא חלק מהחיים. כולם יודעים למה כלה נכנסת לחופה וגם בתורה כתוב “והאדם ידע את חוה אשתו”, אבל…

מקס היה רק ילד צעיר כאשר נאלץ לעזוב את אמסטרדם, בלי להבין לגמרי למה, ואפילו בלי לקחת את הדובי שלו, ולנדוד ברחבי הולנד הכפרית בחיפוש אחר מקומות מסתור, בסופו של דבר הגיעו לחווה אצל משפחת ינסן, שהסכימה להסתיר אותם ושם שהו כשלוש שנים, עד שחרור הולנד בידי הבריטים, ממש בסוף המלחמה. מקס צייר בזמן שהותו תמונות מהווי החווה ולאחר שנים, הוסיף להם טקסט ובהם סיפורו. זהו אינו יומן וגם לא ספר רגיל אלא ניסיון של מקס המבוגר לחזור ממרחק שנים רבות ולתאר מה חווה בתור ילד כאשר צייר את התמונות ומנקודת המבט של ילד, כאשר לעיתים מופיע קולו של מקס המבוגר. פתיחת הספר כוללת מבוא קצר ופתיחה מאת הסופר ובסיומו פרטים ביוגרפיים על הדמויות העיקריות המוזכרות בו. הספר שייך לסדרה המיועדת לקוראים צעירים. הספר הראשון בסדרה נסקר כאן בעבר (ארבע אבנים מושלמות) וספר זה מתאים לדעתי לקוראים מגיל 12 ומעלה. הספר אינו ארוך, הציורים נותנים לספר אופי רגוע יותר, אולם הטקסט אינו מתפשר ומתאר בצורה ישירה את מוראות המלחמה ואת העובדה שיהודים גורשו ונרצחו. הילדים שלי קראו את הספר בעניין רב.     חיי בלול התנרגולות נער יהודי במחבוא בהולנד מקס עמיחי הפנר הוצאת יד ושם 2017 (I live in a chicken house 2005) מגב הספר מקס הֶפּנרֵ היה בן שמונה כאשר…

מאות ספרים מצדיקים שוב ושוב את אמירתו של טולסטוי. כל משפחה אומללה, אומללה בדרכה שלה, ויש דרכים רבות לאומללות. כך גם בספר זה שכריכתו מראה ילד צעיר על רק שדה חיטה אינסופי. קנזס, שנות השמונים, עיירה קטנה בתוך שדות חיטה. סגן השריף מקבל הודעה על מוות באחת החוות, הוא יוצא לדרכו ומשער שמדובר בקרוב משפחה מבוגר שהגיע לבקר אולם מופתע למצוא את מרתה, אם המשפחה ללא רוח חיים. חקירת האב מעלה סיפור אחד, חקירת הבת סיפור שני, וכבר מצטרפים כמה פרטים לחבילה של אלו שהושמטו, חבילה שתגדל ככל שהספר יתקדם ובה נגלה עוד ועוד פרטים שהושמטו, לחלקם השפעה גורלית על העלילה. אנו הקוראים יודעים בדיוק מה קרה וכיצד מרתה מצאה את מותה. אולם התהליכים שגרמו לכך לא התחילו באותו יום שבוע או שנה, אלא דור קודם ואת התיאור המדויק שלהם נקבל בהמשך. הורים מתעללים, בריחה, ניסיון לשנות את החיים והיגררות לא רצויה לחיים הפשוטים של אשת איכר תוך ויתור על החלומות והתוכניות להיות אשת העולם הגדול. גם ארל היה צריך לוותר על תוכניותיו ולחזור לחווה של אביו במקום להיות מהנדס. הכעסים, הלחץ ואי שביעות הרצון הפכו את המשפחה למשפחה בחוסר תפקוד בה, כמו בדורות הקודמים, הילדים הם אלו שסובלים. הסופר מנצל את הידע שלו כפסיכואנליטיקאי שחיבר ספרי עיון רבים בספר פרוזה…

ספרות לגיל הרך על השואה. מה זה בכלל? כשאני הייתי ילד לא היו ספרים כאלו. בוודאי לא לגילאים הממש צעירים. אף אחד גם לא סיפר כלום. פשוט ראינו את התוכניות ביום הזיכרון והבנו או לא הבנו לבד. גם התוכניות עצמן היו שונות, התמונות הרבה יותר ישירות, תמונות ארכיון בדיוק של מה שהיה. מי שעוד צפה בסדרה רוחות מלחמה (מבוסס על צמד הספרים של הרמן ווק), אולי זוכר את הסצינה בה מנסים הגרמנים את תאי הגזים לראשונה. היום כמעט וכבר לא עושים סצינות כאלו. זוהי בעייה כללית בזיכרון השואה (סקירה נרחבת על כך אפשר למצוא בספר קץ השואה) אולם בישראל היא בעייה אחרת. בישראל ישנו תהליך של לימוד השואה, יש ימי זיכרון, יש ימי סיור ויש את המשלחות לפולין, שם כבר לא ניתן לרכך שום דבר והדברים מוצגים כהוויתם. אבל איך מתחילים את הנושא עם ילדים צעירים. ילדים ששואלים מה פתאום יש צפירה? למה כולם עצובים? למה אין את התוכנית הרגילה שלי בטלוויזיה ומי אלו האנשים המבוגרים האלו עם מספר על הזרוע? איך בכלל מתחילים לדבר על הנושא עם ילדים? הכרת הנושא לילדים מצריכה גישה שונה. קשה לכתוב לגילאים צעירים כל כך על השואה. הכריכה לא מסגירה דבר – אולי המטוסים אבל הם כל כך בקטן, מי שם לב. העלילה מרוככת…