ספרים מומלצים - המלצות ספרים, סקירות וביקורות

באיחור אופנתי של שנה קראתי את הספר סוד הקסם היפני. במהלך הספר צחקתי לא מעט פעמים ואכן קל לזלזל בו. אמירות כמו שהגרביים יכולות לנוח רק במגירה אחרי הלחץ הנוראי שהן היו בו במהלך היום בין הרגליים לנעל ושלכן אסור לעולם! לעולם!! (במקור היו אפילו יותר סימני קריאה), לקפל אותם אחת בתוך השנייה למעין תפוח אדמה, אינן יכולות להיתקל בשום תגובה אחרת. אם אפילו היפנים, שמנהגיהם ותרבותם שונה כל כך משלנו מתפלאים למראה מארי קונדו הבאה לביתם ומתחילה להודות ולדבר עם הבית לפני הסידור שלו, לומר תודה לתיק שמאחסן את חפציה ולתכשיטים שלה שעזרו לה להיות יפה, בוודאי שלנו זה יראה מוזר. צחוק בצד, גם חכמינו נתנו כבוד לבגדים. אולי לא האנישו אותם ולא דיברו אליהם, אבל כבר אמר רבי יוסי ברבי חנינא: כל המבזה את הבגדים – סוף אינו נהנה מהם. אמנם לא צריך להגיד להם תודה אבל כבוד מינמלי לחפצים צריך. לאחר סיפור הלחץ שהגרביים עוברות מגיע גם טעם פרקטי יותר. קיפולים יכולים להרוס את האלסטיות של הגרב (ובעיקר הגרביון). זו כבר טענה הגיונית. ולכן, למרות שקונדו נראית לי על גבול הפנאטית בשיטה שלה, הרי שכמו הרבה שיטות כאלו צריך לחפש את ההיגיון שמאחוריהם ואין חובה לאמץ את השגעונות. והעקרונות פשוטים וברורים ולחלקם גם קל להסכים. העקרון הראשון הוא…

לחובב אומנות ומוזיאונים, כמוני, ביקור משפחתי בחו”ל יכול להיות מתסכל. לפעמים הוא (אני) מצליח לגרור את כל המשפחה אחריו למוזיאונ(ים) ואז הם מתוסכלים משהו  (או יותר ממשהו. תשאלו את אשתי) ולפעמים הוא נאלץ להתבונן בעינים כלות במוזיאון, רואה את הארץ המובטחת ואינו נכנס לשם. וכך אני טוען שאנו רואים מעט מדי מוזיאונים ובני ביתי טוענים שאנו רואים יותר מדי, והסכמה אין. וגם לא תהיה. בהולנד נקלעתי למצוקה קשה. לאמסטרדם הוקצה יום אחד בלבד עם ביקור במוזיאון ואן גוך, שיפה ככל שיהיה הוא גם המוני מדי וגם איך לומר, ואן גוכי מדי, כלומר לא באמת מייצג את האומנות ההולנדית לאורך התקופות. נעמדתי על הרגלים האחוריות עם האמירה שלהיות באמסטרדם בלי לבקר ברייקס זה מבחינתי דגל אדום וכך ביום אחד של הטיול התפצלנו כאשר אחרי ביקור בטירת מוידן (מומלץ בחום! מקסים!), המשיכו חלק מבני המשפחה לפרק חבלים (מקום כזה שתולים אתכם על איזו ריתמה ואתם בין שמים לארץ) ואני והדר הלכנו לספוג מעט קולטורה באחד המוזיאונים המרשימים ביותר בעולם. בהאג המצב היה אפילו קשה יותר. וכך מצאתי את עצמי מול המאוריציוס כאשר ברשותי בדיוק רבע שעה לבקר בו. אמנם המוזיאון קטן, אבל היה צריך להגדיר מטרות ולא הייתה ברירה אלא לראות את שתי יצירות המופת מתוך האוסף: השיעור באנטומיה והנערה עם עגיל…

סימנון הגיח בחזרה לחיי הקורא הישראלי לפני כשנתיים, כאשר בהוצאת עם עובד החלו לתרגם מחדש את סדרת הבלש שלו המפקח מגרה. את סדרת מגרה פחות אהבתי. ז’אנר הבילוש עבר שינויים רבים ומגרה היה כבר מיושן לטעמי. בין היתר בגלל שימוש רב בטכניקות שעבר זמנן ובהן הבלש יודע הרבה יותר מהקורא, ידע שמביא לפתרון יש מאין של התעלומה. לכן שמחתי לקבל סיפורים אחרים של סימנון הכתובים בצורה שונה ועוסקים בנושאים אחרים. ספר זה הכולל שתי נובלות קצרות, הוא רומן מתח פסיכולוגי מסוגה שבעיני לא תתיישן אף פעם ונהנתי מאד מקריאתו. לסימנון יש לא מעט, עשרות רבות למעשה, של ספרים כאלו וכאן נבחרו שניים: דומים אך שונים. עומדים כל אחד בזכות עצמו ועם זאת גם משלימים אחד את השני. שניהם נכתבו במקור באותה שנה, ואולי כבר במקור הופיעו יחדיו, או שזו החלטה של עורכי סדרת “הספריה לעם”. בסיפןר הראשון, רוצח סדרתי מטיל אימתו על עיירה קטנה. משהו בסגנון ג’ק המרטש, שכמובן מוזכר בהקשר זה בסיפור עצמו. השאלה מי הרוצח נפתרת מיד, במעשה אקראי חסר חשיבות. בכך מוסרת מהשולחן סוגיית הבלש ומתאפשר העיסוק בשאלות העמוקות יותר. השאלות שמעסיקות אותנו במהלך קריאת הספר הן מה המניע? מה הופך אדם נורמלי לרוצח, ואיך כל זה ייגמר. אפשר גם למצוא בספר ביקורת על המשטרה שכלל לא מצליחה…

לפני כמה זמן ביקרתי את חברי א.מ ושם ראיתי מחזה מופלא. שני ילדיו החמודים, בן ה-12 ובת ה-11 ישבו מקולחים על הספה וקראו בשקיקה ספר. את אותו ספר. שניהם שקועים בו. א. אוחז בדפים וכאשר ח. מנידה בראשה הוא מעביר עמוד קדימה. אמרתי, אסורה נא ואראה המראה הגדול הזה, וניגשתי להרים מעט את הספר לראות את שמו. זה היה כרך החמישי של ארץ האגדות. “אבל הוא יצא לחנויות רק היום!” קראתי. כן, ענה לי א.מ. ידידי, הם שניהם אוהבים מאד את הסדרה וח. הלכה כבר היום לקנות את החדש, אבל בגלל שאחיה א. בטיול שנתי היא התאפקה ולא קראה בו כלל עד שהוא יחזור. כל ספר בסדרה הם קוראים ביחד! למחרת בסעודת ערב שבת חגיגיות במיוחד (בר מצווה של י. הבן שלי!), רואה אני פתאום את אחייניתי (בת 12) מ. קוראת ספר, הפעם כבר הייתי מוכן, ארץ האגדות החדש שאלתי אותה? כן! היא אמרה. גם היא אוהבת את הסדרה. ובכן אשר על כן, ראיתי צורך בעצמי לחקור תופעה זו הקרויה ארץ האגדות, לעמוד על טיבה ולתהות על קנקנה ולצורך כך הייתי צריך לחזור אחורה לספר הראשון בסדרה שיצא כבר לפני ארבע שנים וחמק עבר ממני, ולבצע קפיצה לתוך הספר ולהתחבר לילד שבתוכי. אלכס וקונר, אח ואחות, שהתייתמו מאביהם מתקשים לחזור…

בהיותי תל אביבי בנעורי, אי אז בשנות השמונים, היו שתי סיבות טובות (כמעט יחידות) לפתוח את מקומון העיר בערב שבת. הראשונה הייתה תשבץ ההיגיון של אמנון בירמן והשנייה הטור “מהנעשה בעירנו” של עלי מוהר. כעת, עשור לאחר פטירתו של עלי מוהר יוצא לקט שני של טוריו (הראשון יצא בשנות השמונים) ומאגד טורים משנת 1988 ועד שנת 2006 במעין קפסולת זמן. אמנם מוהר כתב על נושאים רבים, חלקם לא קשורים כלל לאירועי היום, וחלקם נאחזים בהם, והספר משמש כמעין קפסולת זמן, נוסטלגית ורומנטית מטבעה. יש בספר מפתח פרקים אולם לרוב שמותם לא יגידו כלום על תוכנם ולכן הקריאה בספר מומלצת כקריאת אקראי, פתח ותראה על מה נפלת. מי שאהב את הטורים של מוהר, בוודאי יהנה משיטוט מחודש זה בין טוריו. ומה היה הייחוד של מוהר? קודם כל שפתו העדינה, גם כאשר הוא רצה לרדת או לגנות או לצאת חוצץ נגד תופעה מסוימת. תמיד בצורה מכובדת ונקייה. איפה הוא ואיפה סאטירקני ימינו שפיהם נוטף ארס ורעל. מוהר גם ידע לצחוק על עצמו כשצריך, ולא מעט, וגם זו היא תכונה המאפיינת כותב איכותיים ומנוגדת לתוכניות בידור ירודות היודעות בעיקר לצחוק על כל מי שהוא בעיניהם האחר. וכתיבה כזו, כתיבה הנעשית מאהבה, ומספיק רק לראות את החיוך הגדול של עלי מוהר בתמונת הכריכה, היא זו שהופכת…

מבצע קהיר יוצא כשנה לאחר הספר הקודם בסדרה, אבל ההתרחשות היא שבועות ספורים בלבד אחריו וכך נוצר אנכרוניזם מסוים כאשר דנה מציינת את הניצחון (שטרם התרחש בלוח הזמנים של הספר) הגדול של באיירן על יובנטוס (ה 2-4 הבלתי נשכח באליאנץ ארנה, וזאת לאחר שיובה כבר הובילה 2-0 ולאחר שהלכו להארכה וכל זאת אחרי תיקו 2-2 במשחק הראשון בטורינו שהיה מדהים לא פחות). עונה חלפה, באיירן דרסה לפני שלושה שבועות את ארסנל, הגומלין מחר והדרך לרבע הגמר נראית בטוחה (למרות שכדורגל משחקים 90 דקות וכו’ וכו’. ) ורק שלא ייגמר שוב בהפסד מטופש לאתלטיקו בגלל שערי חוץ בחצי הגמר. עוד על דנה ועלי ועל הערב בשנה שעברה בו באיירן הודחה ראו בסקירה של הספר מבצע ברלין. טוב, גמרנו בינתיים עם כדורגל, נחזור לספר. הילדים מנסים להירגע מנסיעתם לברלין ומכך ששוב הצילו את העולם אבל שלאיש אסור לדעת על כך, אבל המנוחה קצרה והם מוחזרים די מהר לשירות המוסד והפעם ברשות ובסמכות. האימונים הפעם שונים. לא כישורי מעקב מיוחדים, ולא אומנויות לחימה, למרות שאלו מעולם לא הזיקו, הפעם צריך לדעת לשיר! ובשביל לעשות דווקא, אופיר המעצבן מהספר הראשון מגויס גם, ולא יעזרו כל ההסברים. דמותו של אופיר תופסת מקום מרכזי בספר, נועם מנסה להתקרב אליו, מנסה לגרום לו להשתנות. אופיר אכן חכם ומוכשר, אבל גאוותן ולא חברותי….

אסתר הוא אחד הספרים המאוחרים ביותר במקרא וכמו כן הוא יצירה ספרותית ואינו ספר נבואה או ספר מצוות. לכן אך טבעי שבספר יהיו השפעות רבות של מקורות מקראיים קדומים יותר וגם שפע של השפעות חיצוניות שאינן מהמקרא כדוגמת מילים רבות שמקורן בפרסית. ספרו של הרב סילבר מביא מבחר דוגמאות להדים משאר ספרי המקרא ובפרט מהתורה במגילת אסתר. הפרק הראשון עוסק באופן כללי בדמותו של המלך, הקישור מתבצע באמצעות הפסוק מפרשת המלך בחומש דברים (י”ז יח): ” וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ…”  המשמש גם כמעין פתיחה לאסתר ” בַּיָּמִים הָהֵם כְּשֶׁבֶת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ אֲשֶׁר בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה” וממשיך למקורות נוספים העוסקים בדמותו הרצויה והמצויה של המלך ובדמותו של אחשוורוש. פרק אחר עוסק בדמיון הרב בין סיפור יוסף במצרים לסיפור המגילה. הקבלות אלו הן ידועות ורבות וההנחה המוסכמת היא שמחבר המגילה התכוון לכתוב את סיפורו בדומה לסיפור יוסף. גם בפרק זה מביא הרב סילבר עומק נוסף בניתוח הדמיון כמאפיים של חיים יהודים בגלות. בחג הפורים יש מתח שהרי הוא חג שאינו מופיע בתורה. גם כאן ידועים דברי אסתר “כתבוני לדורות” המראים שהיה קושי לחכמים לקבל ולקבע את פורים. על ההבדלים בין תיאור החג במגילה שעיקרם סעודת שמחה משלוח מנות ומתנות לאביונים לבין פורים של ימינו בו קריאת המגילה תופסת מקום…

לא כתוב הרבה על גב הספר (וטוב שכך): “איש זקן מתעורר לבדו בחדר מסויד לבן ובו רק חפצים מעטים. הוא אינו יודע מי הוא ואינו זוכר כמעט דבר. גופו חלוש ומתקשה בביצוע הפעולות הפשוטות ביותר. הרמזים היחידים לזהותו ולעברו הם כמה ניירות וערמת תצלומים על שולחן הכתיבה. וכן סדרה של מבקרים המזכירים לו תפקיד כלשהו שמילא בחייהם.” אוקיי, בימינו היו קוראים לזה חדר בריחה, אבל אוסטר כתב את הספר ב-2007 וחדרי בדיחה, לפחות פיזיים, לא היו קיימים אז. רק במשחקי מחשב. אז האיש מתעורר ומנסה להבין מה קורה. הניירות לא ממש עוזרים – שמות של עצמים וגם הם מבלבלים. הצילומים לא אומרים לו כלום. אבל על השולחן מונח כתב יד, המגולל סיפור של אסיר אחר, בתקופה אחרת, במקום דומה אבל שונה. ואת כתב היד הזה, האיש הזקן (שכוחו עוד במותניו מסתבר) קורא בעניין. השם שלו מר בלנק. שם סימבולי חלק וריק. לחדר נכנסות שלל דמויות שונות, בכולן הוא פגש קודם, אבל לא ברורות הנסיבות. כל אחת מספרת לו מעט דברים אבל תמונה מלאה לא מתקבלת. הרופא שלו מגיע. הוא נמצא בטיפול. טיפול שהוא ביקש, אבל מה המחלה ומה הטיפול? גם עורך הדין שלו מגיע. מצבו בעייתי. למה? לא ברור. גם כתב היד מתקדם בקצב משלו כאשר מר בלנק, שנאמר לו…

לפעמים צריך איזה ספר שקשה להתמודד איתו. אפילו שמרגישים כלפיו כעס ורגשות לא נעימים אחרים. ספר שקשה לבלוע ושנוגע באחת הנקודות הרגישות ביותר שאפשר. השם שלו – והארץ מלאה, מרמז בעיני לפתיחת ספר בראשית והארץ הייתה תוהו ובוהו. וזה בערך המצב אליו, אליבא שאלון טל אנחנו הולכים. פיצוץ אוכלוסין שיעיק, מה יעיק, יהרוס, על המדינה. את זה טל מנסה למוכיח בפרקי הספר הראשונים. שיעורי הילודה בישראל עולים. גם בציבור החילוני משפחות עם ארבעה ילדים ומעלה אינן דבר נדיר. על הציבור הדתי-לאומי, חרדי, הערבי והבדואי כלל אין צורך לדבר. את העובדה שהארץ קטנה ושאנשים, לרוב מהמחנה הפוליטי של המחבר, מציעים להקטין אותה עוד יותר ובצורה ניכרת, גם כולנו מכירים. יש משהו קסום במשפחה של אבא, אמא, בן ובת. מספר קסם כזה. מסתדר יופי בדירת ארבעה חדרים ואפילו שלושה, עם מכונית משפחתית שיש בה גם מקום למזוודות בנופש, ועובד מצוין בדילים לחו”ל. שניים זה מספר הקסם. שני הורים מביאים שני ילדים שיחליפו אותם. יציבות האוכלוסיה מובטחת (כמובן שבפועל צריך מעט יותר משני ילדים לפצות על תאונות וכו’). אבל מה לעשות ילדים זה שמחה, ילדים זה ברכה, ובניגוד לאירופאים, אנחנו דווקא אוהבים ילדים. קראתי חלק מהפרקים. אני מקבל את טענת הכותב שמעיד על עצמו שאין לו דבר וחצי דבר נגד הדתיים ו/או הערבים….

“בא לי בית מלון בקו פאנגאן” שרים התקווה שש או בקו סאמוי או באיזה קו (אי) אחר ובאמת למה לא. חופי ים צלולים, חולות לבנים וזהובים, פירות עסיסיים, שקט ושלווה. גן עדן. או שלא. כי גם לגן עדן יש כנראה חצר אחורית והשם שלה הוא “הגהנום”, והמרחק ביניהם קרוב, קרוב מאד. וכאשר לגן העדן מגיעים אנשי עסקים מפוקפקים ורמאויות קטנות מסתבכות, שערי הגהנום נפתחים. תאילנד היא מדינה קסומה אבל עובדה ידועה שתיירות רבה שם מבוססת על המקצוע העתיק בעולם. זה לא חדש. ובפעם הראשונה שהם נפתחים הם לוקחים אתם את תום, ילדה בת 12 ששמה אינו מקרי ומייצג את מחשבת גן העדן בלי להיות מודעת לסכנות הרבות הנמצאות כה קרוב. איריס, אימה של תום, שוכרת חוקר פרטי שיעזור בחיפושים. סמי, בעלה של איריס, איש עסקים מפוקפק שנקלע לקשיים וניסה לעקוץ מישהו אחד יותר מדי, וברקע חבורת ישראלים ביזארית ומנוונת עם האינטרסים הקלוקלים שלה. האלימות גואה, חיי אדם חסרי ערך, אלא אם מישהו מוכן לשלם בדולרים במזומן, וילדות קטנות הן מצרך עובר לסוחר. תעשיית המין היא תעשייה מפוקפקת בכל מקום. העלילה בתאילנד וקמבודיה אולם פשעים חמורים וסחר בנשים מתקיימים גם בישראל מתחת לאף שלנו ויש לקוות כי פשעים אלו מטופלים בצורה נוקשה וחסרת פשרות בידי המשטרה. ישנם כמה חורים בעלילה, דמויות של…