“על אהבה הוא מדבר. בה הוא פותח”. כך אלתרמן בליל חנייה, וביודעי כי גילית חומסקי היא, כרבים ממשוררי ארצנו, חובבת אלתרמן ידועה, הרי שגם המשך הבית רלוונטי, וגילית מספרת לנו את הסיפור בקול גדול, בלי מורא וחשש מפני הזול ובניגוד למפקד עם דקויות רבות של השירה. תאמרו, מה לשירה ולפרוזה? כפי שכתבתי בסקירה על ספרה הקודם – גחליליות – עובדת היותה משוררת יוצאת מכל עמוד בספר, באשר לכל מילה ניתן משקל ודיוק מירביים וכתוצאה מכך, גם הספר עצמו קצר אבל מלא בכל מכל כול, וכתוב ביד אומן, רגישה מדויקת ועדינה אך כזו המסוגלת גם לפצוע ולחדור למעמקי הלב. במהלך הקריאה תמצאו הרבה פסקאות אותן תרצו לקרוא שוב ושוב או להעתיק ולשתף. בסיפור מסגרת שתחילתו בערב וסופו באמצע הלילה, פורשת עמליה טראו את קורות חייה, האישיים והמקצועיים שלובים ביחד כאחד. על אהבה היא רוצה להגיד, אבל את המתח המיני היא מפוגגת כבר בהתחלה. ואכן החשש לרומן בין התלמידה הצעירה לבין המרצה, רומן שהחל מהתלהבות ילדותית של מתבגרת אולם עשוי לצוץ מחדש באוניברסיטה, מתבדה מיד בפתיחה ואיתו אותו חשש מפני הזול. עמליה, לומדת ספרות ורוצה להיות סופרת ולכן זונחת את מחקר הספרות ועוברת לעסוק בספרות עצמה, אבל לא מסוגלת ואולי לא רוצה להתנתק מדמות של יהושע ברינגר (יושי), דמות המלווה אותה כצל,…
