ספרים מומלצים - המלצות ספרים, סקירות וביקורות

לפעמים אגדות הן המציאות. אנדרס רוסו שמע מסבא שלו על נהר רותח באמצע הג’ונגל. שנים אחר כך כאשר הוא חזר לפרו לעבודת הדוקטורט שלו הוא מנסה למצוא את אותו נהר, שאין לו אזכור כלל במחקר, וכל הגיאולוגים שהוא שואל טוענים שאינו קיים. הוא כמעט מתייאש עד שהוא מספר לדודה שלו על הנהר והיא אומרת שלא רק שהוא קיים אלא שהיא אפילו שחתה בו אחרי גשם עז. תוכניות הדוקטורט משתנות מעט ואנדרס יוצא למסע לתוך הג’ונגל לגלות את הנהר. הנהר מתגלה כאוושה דקה וכענני אדים מעל המים. במקומות שונים הטמפרטורה קרובה לנקודת הרתיחה של המים והנהר אכן מצדיק את שמו. מה גורם למים להיות חמים, ולא בבריכה קטנה אלא בנהר רחב לאורך שישה קילומטרים? הנהר אינו סודי, אבל הקהילה המדעית לא הייתה המודעת לקיומו. תיירים הגיעו לשם, אבל הקהילה המקומית רוצה לשמור עליו והתיירים לא הבינו עד כמה המקום מיוחד. פיתוח מואץ הורס את הג’ונגל באמזונס במהירות, ומחקר על הנהר יכול לסכן אותו. בספרו הכולל את תיאור המחקר והנהר מדגיש אנדרס את חשיבות שימור הטבע, את חשיבות הפיתוח, כי בכל זאת פרו מדינה ענייה וצריכה הכנסות, ואת האיזון ביניהם. ישנם מקומות שצריך לפתח וישנם מקומות שאסור לגעת בהם. ספרי טד, כמו ההרצאות הם קצרים ובמקרה הזה עושים חשק לעוד. בהרצאת הטד…

מה הוא רוצה? זה מה ששאלתי את עצמי כמעט אחרי כל פרק בספר גיבור. אמנם,  אם כבר דיסטופיה אז עד הסוף, והספר לדעתי אינו מותחן אלא ספר פנטזיית אימה, gore הוא הביטוי הלועזי, דם ואש ותימרות עשן. תרחיש קיצוני במיוחד. בעיקרון תוך יומיים מתחסלת לה מדינת ישראל בכאוס טוטאלי. עד כאן דווקא בסדר, למרות חוסר הסבירות הקיצוני, גם להתחסלות מדינה וגם לקצב המהיר, אבל נזרום. ואיך זה קורה? פצצה אחת, הרוגים אזרחיים, פיגוע נגדי בבית ספר, טילים וקסאמים בתל-אביב, מרד של ערביי ישראל, פיצוץ כביש שש, פוגרומים בגולן ובגליל, פאניקה בתל-אביב, כרטיסי טיסה מישראל ב-10,000 דולר ואנשים רוצחים אחד את השני בשביל להפליג על סירה לקפריסין, התפרקות טוטאלית של שלטון החוק, איש הישר בעיניו יעשה וכל דאלים גבר. נחזור להתחלה. הגיבור הוא נועם גיבור, וכבר בהתחלה הבנו שהוא יהיה הגיבור. גלוי מדי. גיבור, טייס צעיר שרק מתחיל להשתלב בטייסת וכבר המפקד שם עליו עין רעה, מוזנק למשימת שכול צה”ל מתבונן בה. המשימה מצליחה כמשימה, אבל התוצאות לא בדיוק כמצופה ומכאן ההשתלשלות. לנועם היו לבטים, אבל לנעמה, הנווטת היפה ביותר בחיל האוויר אין התלבטויות, היא מייצגת את החייל השש אלי קרב. ודווקא בחורה. נחמד. היפוך תפקידים קלאסי. כמובן בפרק המון ראשי תיבות וקודים, בכל זאת הסופר טייס וחשוב לו שכולם ידעו…

מסעות בזמן תפסו תמיד את הדמיון האנושי מסדרת הטלווזיה מנהרת הזמן הזכורה לטוב לכל ילידי שנות השבעים, דרך עשרות ספרים עם חיזוק רציני בהארי פוטר וכמובן עם הפרדוקס הנצחי. אם חזרת בזמן והרגת בטעות (מקווים שבטעות) את אבא שלך, האם בכלל תיוולד בשביל לחזור בזמן ולהרוג (בטעות) את אבא שלך? בספר הזה דווקא הילד חוזר בזמן ומנסה להציל את אבא שלו. יואב וישי נהנו לקרוא את הספר.הנה המלצה קצרה ם שיואב כתב על הספר, ואם הוא ממליץ אז אני סומך עליו: לאל יש סבא אמא ואבא שמת. אל חוזר לביתו הישן (כן הוא פרץ דרך לא חוקית תתפלאו מה ילד עם רצון יכול לעשות) בעקבות מכתב שאביו השאיר לו שיפתח ביום הולדתו ה12 אל מגלה כי אביו המציא מכונת זמן. וביחד עם האוגר(חשוב מאוד) הוא מגיע למסע בלתי נשכח. הכותרת מעידה על התוכן. אל מגלה שהוא יכול להציל את אבא שלו שמת. וכמו כל ילד שחווה אובדן קשה הוא מיד הולך על זה גם אם זה אומר לשקר לכולם. אל מגיע לעבר וכמו שניחשתם הסיפור לא כל כך פשוט. אל מגלה כל מיני בעיות שקורות לו בדרך. במהלך הספר גם מוזכרת שיטת זיכרון טובה ומוכרת ושמה היא ארמון הזכרונות. הספר מותח ומצחיק. כדאי לכם לקרוא אותו. מסע בזמן עם אוגר רוס…

בארץ לא יוצאים מספיק ספרי ספורט. זו עובדה מצערת ואולי מקורה באיזו דעה קדומה שחובבי הספורט וחובבי הקריאה הם אנשים שונים. אמנם מפעם לפעם יוצאים ספרים על כדורגלנים בולטים (מסי ורולנדלו) אבל אלו מיועדים לרוב לילדים. ספרות ספורט רצינית, מעט שבמעט. ולכן יש לשמוח על כל ספר רציני בנושא, שמיועד לילדים ולמבוגרים והספר “המועדונים הגדולים” בהחלט מספק את הסחורה. ספר קצר על 11 מועדוני הכדורגל (למה דווקא 11, נו, די ברור למה, לא? ) הגדולים בעולם. בפרספקטיבה היסטורית של מאה שנה. הדבר הראשון שבדקתי הוא איפה באיירן מופיעה. לא מספיק בהתחלה לטעמי, אבל מילא. משום מה פחות אוהבים בארץ קבוצות גרמניות, אפילו שדווקא באיירן מייצגת את ההתנגדות להיטלר. מנהליה היו יהודים, והיטלר שנא את הקבוצה. למרבה חוסר ההפתעה (או אולי הפתעה לילדים שגדלו בעשור האחרון) שתי הקבוצות הגדולות הן ריאל מדריד ומנצ’סטר יונייטד, שחווה תקופה לא קלה בשנים האחרונות. ברצלונה? מועדון גדול ללא ספק אבל בעיקר בשנים האחרונות. שיקומו אוהדי ברצלונה שהיו גם כאלו לפני עשרים שנה. קמתם? מצוין אתם סבבה. לא קמתם? אתם אוהדי מסי. זה בסדר, זה חוקי, מקווה שתישארו אוהדים גם עוד עשר שנים. ספר קודם של יעקבי הוא “ברצלונה – הקבוצה הטובה בעולם”. אל תטעו. קבוצה היא לא מועדון. קבוצה היא צילום מצב של עונה מסוימת…

“הגדולים” מהווה קובץ מאמרים, שנכתבו לכבודו של פרופ’ מנחם פרידמן. המאמרים נכתבו בידי כותבים שונים ועל עבודת העריכה אמונים שניים -בנימין בראון ונסים ליאון. כפי שנכתב במבוא שני העורכים הם מתחומים שונים, בראון מתחום מחשבת ישראל וליאון מתחום הסוציולוגיה, תחומו של פרופ’ פרידמן. על המתח הזה בין מחשבת ישראל לסוציולוגיה עומד כל הקובץ כולו. שימו לב למילה הראשונה בגב הספר – “העסקנים”. “העסקונה” החרדית היא עניין סוציולוגי ואילו גדלותם בתורה של הרבנים היא עניין למחשבת ישראל. פרידמן בעצמו חקר את החברה החרדית, אולם כפי שרשום במבוא, בצורה ביקורתית והוא רואה בהם (ציטוט מדברי העורכים) “אשמים ברבים מקלקוליה של החברה החרדית ומהוויים ‘סמרטוט אדום’ בעיניו”. ביטויים חמורים, אולם רבים מהכותבים בקובץ, הם תלמידי חכמים ורבנים בעצמם וכתיבתם על האישים אינה בהכרח ביקורתית. כמו כן, הכתיבה על פועלם התורני של אישים אלו אינו בהכרח זהה לנקודת העניין של פרידמן בהשפעות הסוציולוגיות שלה ובשאלות איך החברה החרדית מתמודדת/משתלבת עם מדינת ישראל ואיך מדינת ישראל מתמודדת/משלבת את החברה החרדית, סוגיות הנמצאות במרכז הדיון הציבורי כבר עשרות שנים. גם מבחינת החברה החרדית, הספר עצמו הוא סדין אדום, מאחר ועצם אזכרת הגדולים עם המילה ביקורת לידם, מהווה תופעה שכלל אינה אפשרית, ובפרט שפרופ’ פרידמן הוא מחבר שותף ספר ביקורתי במיוחד על הרבי מלובביץ’. באופן לא מפתיע, שותפו לכתיבת…

הספר “היום בתוך הבלגן” תואר כקומי. לואיז רוצה לראות אנשים ופותחת את ביתה, בו גר גם אחיה, בפני מטיילים מהעולם. חבורת אנשים תתאסף שם והנסיבות יבודדו אותם מהעולם. עד כאן הנושא מקובל וידוע ולרוב שייך לסרטי מתח או אימה. אנשים שנמצאים בקבוצה סגורה ומבודדת ופתאום מנהלים קרב הישרדות. אבל הספר סומן כקומי על אף כוס הקפה השפוכה המופיעה על גבי הכריכה שגם היא סוג מסוים של טרגדיה, ולכן היה ברור שהוא הולך לכיוונים אחרים. אבל לאן בדיוק? לכל מיני כיוונים ולא בדיוק מוגדרים ונראה לי שהוא מהווה פספוס מסוים בקטלוג של ההוצאה. כפי שציינתי, סיטואציית הבידוד מזמינה מצבי מתח, תחרות על משאבים, מלחמת הישרדות ועוד. ניסיון לעשות מזה משהו אחר הוא כבר ניסיון ראוי להערכה אולם הביצוע אינו מספק. מה אמור לתת את הגוון הקומי? נניח שאורחים שבקושי מצליחים להתקשר ביניהם. פערי שפה בין אנגלית לצרפתית או גרמנית. דיאלוגים המהווים דו שיח של חרשים. כל אלו קיימים אבל ממצים את עצמם מהר מאד ובעיקר מקשים על עבודת  התרגום אם כי נראה שגם במקור הסופר נאלץ להסביר את חלקם דבר המפחית את חינניותם. אולי הבדלי התרבות בין השוויצריים לאנגלים לאמריקאים לסינים? אולי, נעשים אפילו ניסיונות בכיוון זה, והסינים המגיעים משום מקום היו יכולים להוסיף עניין אבל הם לא מבינים אנגלית אין איתם…

אבל הרצברג, יהודי הולנדי, כותב מגוף ראשון ותקופה קצרה לאחר שחרורו מברגן-בלזן שבע כתבות על המחנה. הכתבות נכתבו ופורסמו בעיתו הולנדי מיד לאחר המלחמה והן מצליחות להיות שילוב בין עדות ישירה של אדם שהיה שם לבין כתבה עיתונאית של אדם הנראה כמתבונן מבחוץ. התיאורים אנושיים כל כך, אפילו של הגרמנים למשל  אחת השומרות הגרמניות במחנה. אולם למה לנו לעסוק במרצחים. נביא דוגמה לתיאור המרגש בכמה קטעים קצרצרים מהפרק “בגלל פסוק אחד” העוסק בלאבי, יהודי מבנגזי שבלוב. כשהגרמנים בצפון אפריקה “ניתקו מגע עם האויב אגב ניצחון מזהיר” הם, כדרכם תמיד, סחבו אתם את קבוצות היהודים שמצאו בטוברוק, בבנגזי, בטריפולי ובערים אחרות, והובילו אותם קודם למחנות באיטליה ומשם לפולין. גורלם היה כגורל כולם… וככה לתימהון כולנו, נכנסו ביום מן הימים משלוחים אחדים של כמה מאות בני אדם שנראו כאילו הגיעו ישירות משנת שבעים לספירה הנוצרית, מירושלים שנחרבה בידי המצביא הרומי טיטוס. האם נתפלא אם כן שלאבי המורה דחה את את המרק שבמחנה? לאבי היה אדם צעיר וירא שמים, ובמרק צפה לעתים חתיכת בשר סוסים, ובשר סוסים אסור למאכל. לאבי לימד את תלמידי גם שירים בעברית: עם ישראל חי, עם ישראל חי, עם ישראל, עם ישראל עם ישראל חי! המפקד והס”ס עמדו והסתכלו, מובן שלא הבינו מילה ונהנו מההצגה. “לאבי, אם לא תאכל,…

מה יש שם בצפון הרחוק, שכל המותחנים הסקנדינביים הם אפלים כל כך, מרושעים כל כך? התשובה המקובלת היא החורף הארוך והיערות האינסופיים שתמיד היו מקום למפורענות אבל היא לא יכולה להיות התשובה היחידה. שורת מעשי קונדס מוציאה עיירה שלמה משלוותה. ישר חשבתי על ספרו  של סטבין קינג “דברים צריך”. מעשי מתיחה שלכאורה אינם גורמים נזק, אולם מוציאים לחלוטין אנשים משלוותם. המשטרה חוקרת, ואילו מעולל מעשי הקונדס בוחן את גבולות ההשפעה שלו כל הזמן ומתכנן את מהלכו הבא. מאחר ועם מעשי קונדס אי אפשר להתקדם לאורך זמן, מהר מאד התוצאות נהיות חמורות בהרבה. בספר זה המתח אינו לגלות מי עשה את התעלולים, אלא בעיקר הניסיון לתאר את שלוות החיים המתנפצת ואת ההשפעות ארוכות הטווח של מעשים, אפילו קלים, על מי שעובר אותם. “יושבים על עברה כזו בכלא?” שואלים ילדים את מפקח המשטרה המנסה לפענח את התעלומה והוא עונה “מה שהוא עשה גנב לאנשים את הביטחון”. והביטחון הולך ומתערער מפרק לפרק, וגם כשנדמה שהעניינים חוזרים לשגרה, לפחות עבור אלו שלא היו מעורבים ישירות בטרגדיות שקרו, הרי שהסדקים במעטפת הביטחון אינם נעלמים. אולי חוקרי המשטרה יסגרו את התיק, אבל פצעיו ימשיכו להיות פתוחים. המבשרמגב הספר לקראת חצות, בעודו שקוע בניסיון לפצח פשע מסתורי, מישהו מצלצל בפעמון ביתו של המפקח סֵייאֶר. אין איש במסדרון אולם…

מה פתאום שלחו לי ספר אוריגמי? והאם יש קשר לגיליגן איילנד? אלו שתי השאלות הראשונות שעברו במוחי ברגע שקיבלתי את הספר “תשעה קיפולים יוצרים ברבור נייר” שמשום מה גם את שמו בלבלתי ל “תשעה ברבורים יוצרים קיפול נייר”. לקח עוד שנייה להבין שאוריגמי כבר לא יהיה פה ומדובר בספר של סופרת אירית צעירה ולפי השמועות גם די מצליחה. יש מעט יומרה לתת לספר שם אניגמטי כל כך, וגם בסוף הקריאה אני לא בטוח שהצלחתי לפענח אותו במלואו. לא את הספר ולא את השם.  הבה ננסה לצלול לתוכו ביחד, ללא ספויילרים. חמישה חלקים בספר והם מכונים לפי חומשי התורה: בראשית שמות ויקרא במדבר דברים. חלוקה זו אינה בעלת חשיבות אלא ממצבת את הספר כעסוק בעולמם של יהודים. בכל חומש שלוש “פרשות”. פרשת העבר הרחוק – משפחה יהודית הנוטשת את ליטא לטובת חיים באמריקה אולם מעשה שטן, וכגורל היהודי המתעתע, במקום לניו יורק הם מגיעים לקורק באירלנד. עלילת פרשה זו מתרחשת בהפרש של עשור בין חומש לחומש משנת 1901. שם הדמות בעלילה זו הוא רות, כשמה של הסופרת. הפרשה השנייה, פרשת העבר הקרוב – נער בן 17 נכנס למוסד מזעזע לחולי נפש בשנת 1958. סיבת האשפוז היא שהוא אילם ואיבד את יכולת הדיבור שלו, דווקא ביום החגיגי של בר המצווה שלו, שניות לפני…

וואו. מה הסרט הטוב ביותר של דיסני? זו שאלה סובייקטיבית לחלוטין. בסוף שנות השמונים הפיקו בדיסני סרטי אנימציה בקצב מסחרר. סרטים המיועדים לכל המשפחה, עם סבטקסט ברמות שונות, תחילת השימוש באנימציה ממוחשבת באיכויות שטרם נראו, ופסי קול נהדרים. מלך האריות, בת הים הקטנה, אלאדין. סרטים שהורים הלכו עם הילדים להצגה יומית ואחר כך הלכו שוב להצגת ערב בשביל לשמוע את הסרט באנגלית ולא בדיבוב. סרטים שגם הצעירים בני עשרים ראו וראו וראו. כולם היו טובים, כולם היו להיטים ומכולם, אהבתי את “היפה והחיה” משנת 1991. הסרט הטוב ביותר של דיסני בכל הזמנים. סרט האנימציה הראשון שהיה מועמד לסרט הטוב ביותר באוסקר (הפסיד לשתיקת הכבשים) וכמובן זכה בפרס על פס הקול. האם בגלל איכות האנימציה? האם בגלל פס הקול? האם בגלל שהייתי בחור צעיר בן עשרים ומאוהב קשות בעלמת חן יפהפיה שלימים תהיה רעיתי יונתי תמתי? כל התשובות נכונות. אמרתי לכם שזה עניין סובייקטיבי. וכאילו לא עברו 26 שנה, פתאום מוציאים רימייק. רימייקים עושים תמיד. לטוב ולרע. גם לג’יימס בונד עשו רימייקים וגם דיסני עשו לעצמם רימייקים. לפעמים טובים יותר (מלך הג’ונגל) לפעמים טובים פחות, אבל היפה והחיה? איזה רעיון מוזר. זה עובד, זה מושלם, זה על זמני. לא נוגעים. ואז הגיעו הטריילרים. הייתי צריך לראות אותו פעמיים, ואז שלוש ואז…