ספרים מומלצים - המלצות ספרים, סקירות וביקורות

מה פתאום שלחו לי ספר אוריגמי? והאם יש קשר לגיליגן איילנד? אלו שתי השאלות הראשונות שעברו במוחי ברגע שקיבלתי את הספר “תשעה קיפולים יוצרים ברבור נייר” שמשום מה גם את שמו בלבלתי ל “תשעה ברבורים יוצרים קיפול נייר”. לקח עוד שנייה להבין שאוריגמי כבר לא יהיה פה ומדובר בספר של סופרת אירית צעירה ולפי השמועות גם די מצליחה. יש מעט יומרה לתת לספר שם אניגמטי כל כך, וגם בסוף הקריאה אני לא בטוח שהצלחתי לפענח אותו במלואו. לא את הספר ולא את השם.  הבה ננסה לצלול לתוכו ביחד, ללא ספויילרים. חמישה חלקים בספר והם מכונים לפי חומשי התורה: בראשית שמות ויקרא במדבר דברים. חלוקה זו אינה בעלת חשיבות אלא ממצבת את הספר כעסוק בעולמם של יהודים. בכל חומש שלוש “פרשות”. פרשת העבר הרחוק – משפחה יהודית הנוטשת את ליטא לטובת חיים באמריקה אולם מעשה שטן, וכגורל היהודי המתעתע, במקום לניו יורק הם מגיעים לקורק באירלנד. עלילת פרשה זו מתרחשת בהפרש של עשור בין חומש לחומש משנת 1901. שם הדמות בעלילה זו הוא רות, כשמה של הסופרת. הפרשה השנייה, פרשת העבר הקרוב – נער בן 17 נכנס למוסד מזעזע לחולי נפש בשנת 1958. סיבת האשפוז היא שהוא אילם ואיבד את יכולת הדיבור שלו, דווקא ביום החגיגי של בר המצווה שלו, שניות לפני…

לחובב אומנות ומוזיאונים, כמוני, ביקור משפחתי בחו”ל יכול להיות מתסכל. לפעמים הוא (אני) מצליח לגרור את כל המשפחה אחריו למוזיאונ(ים) ואז הם מתוסכלים משהו  (או יותר ממשהו. תשאלו את אשתי) ולפעמים הוא נאלץ להתבונן בעינים כלות במוזיאון, רואה את הארץ המובטחת ואינו נכנס לשם. וכך אני טוען שאנו רואים מעט מדי מוזיאונים ובני ביתי טוענים שאנו רואים יותר מדי, והסכמה אין. וגם לא תהיה. בהולנד נקלעתי למצוקה קשה. לאמסטרדם הוקצה יום אחד בלבד עם ביקור במוזיאון ואן גוך, שיפה ככל שיהיה הוא גם המוני מדי וגם איך לומר, ואן גוכי מדי, כלומר לא באמת מייצג את האומנות ההולנדית לאורך התקופות. נעמדתי על הרגלים האחוריות עם האמירה שלהיות באמסטרדם בלי לבקר ברייקס זה מבחינתי דגל אדום וכך ביום אחד של הטיול התפצלנו כאשר אחרי ביקור בטירת מוידן (מומלץ בחום! מקסים!), המשיכו חלק מבני המשפחה לפרק חבלים (מקום כזה שתולים אתכם על איזו ריתמה ואתם בין שמים לארץ) ואני והדר הלכנו לספוג מעט קולטורה באחד המוזיאונים המרשימים ביותר בעולם. בהאג המצב היה אפילו קשה יותר. וכך מצאתי את עצמי מול המאוריציוס כאשר ברשותי בדיוק רבע שעה לבקר בו. אמנם המוזיאון קטן, אבל היה צריך להגדיר מטרות ולא הייתה ברירה אלא לראות את שתי יצירות המופת מתוך האוסף: השיעור באנטומיה והנערה עם עגיל…

סימנון הגיח בחזרה לחיי הקורא הישראלי לפני כשנתיים, כאשר בהוצאת עם עובד החלו לתרגם מחדש את סדרת הבלש שלו המפקח מגרה. את סדרת מגרה פחות אהבתי. ז’אנר הבילוש עבר שינויים רבים ומגרה היה כבר מיושן לטעמי. בין היתר בגלל שימוש רב בטכניקות שעבר זמנן ובהן הבלש יודע הרבה יותר מהקורא, ידע שמביא לפתרון יש מאין של התעלומה. לכן שמחתי לקבל סיפורים אחרים של סימנון הכתובים בצורה שונה ועוסקים בנושאים אחרים. ספר זה הכולל שתי נובלות קצרות, הוא רומן מתח פסיכולוגי מסוגה שבעיני לא תתיישן אף פעם ונהנתי מאד מקריאתו. לסימנון יש לא מעט, עשרות רבות למעשה, של ספרים כאלו וכאן נבחרו שניים: דומים אך שונים. עומדים כל אחד בזכות עצמו ועם זאת גם משלימים אחד את השני. שניהם נכתבו במקור באותה שנה, ואולי כבר במקור הופיעו יחדיו, או שזו החלטה של עורכי סדרת “הספריה לעם”. בסיפןר הראשון, רוצח סדרתי מטיל אימתו על עיירה קטנה. משהו בסגנון ג’ק המרטש, שכמובן מוזכר בהקשר זה בסיפור עצמו. השאלה מי הרוצח נפתרת מיד, במעשה אקראי חסר חשיבות. בכך מוסרת מהשולחן סוגיית הבלש ומתאפשר העיסוק בשאלות העמוקות יותר. השאלות שמעסיקות אותנו במהלך קריאת הספר הן מה המניע? מה הופך אדם נורמלי לרוצח, ואיך כל זה ייגמר. אפשר גם למצוא בספר ביקורת על המשטרה שכלל לא מצליחה…

בהיותי תל אביבי בנעורי, אי אז בשנות השמונים, היו שתי סיבות טובות (כמעט יחידות) לפתוח את מקומון העיר בערב שבת. הראשונה הייתה תשבץ ההיגיון של אמנון בירמן והשנייה הטור “מהנעשה בעירנו” של עלי מוהר. כעת, עשור לאחר פטירתו של עלי מוהר יוצא לקט שני של טוריו (הראשון יצא בשנות השמונים) ומאגד טורים משנת 1988 ועד שנת 2006 במעין קפסולת זמן. אמנם מוהר כתב על נושאים רבים, חלקם לא קשורים כלל לאירועי היום, וחלקם נאחזים בהם, והספר משמש כמעין קפסולת זמן, נוסטלגית ורומנטית מטבעה. יש בספר מפתח פרקים אולם לרוב שמותם לא יגידו כלום על תוכנם ולכן הקריאה בספר מומלצת כקריאת אקראי, פתח ותראה על מה נפלת. מי שאהב את הטורים של מוהר, בוודאי יהנה משיטוט מחודש זה בין טוריו. ומה היה הייחוד של מוהר? קודם כל שפתו העדינה, גם כאשר הוא רצה לרדת או לגנות או לצאת חוצץ נגד תופעה מסוימת. תמיד בצורה מכובדת ונקייה. איפה הוא ואיפה סאטירקני ימינו שפיהם נוטף ארס ורעל. מוהר גם ידע לצחוק על עצמו כשצריך, ולא מעט, וגם זו היא תכונה המאפיינת כותב איכותיים ומנוגדת לתוכניות בידור ירודות היודעות בעיקר לצחוק על כל מי שהוא בעיניהם האחר. וכתיבה כזו, כתיבה הנעשית מאהבה, ומספיק רק לראות את החיוך הגדול של עלי מוהר בתמונת הכריכה, היא זו שהופכת…

אסתר הוא אחד הספרים המאוחרים ביותר במקרא וכמו כן הוא יצירה ספרותית ואינו ספר נבואה או ספר מצוות. לכן אך טבעי שבספר יהיו השפעות רבות של מקורות מקראיים קדומים יותר וגם שפע של השפעות חיצוניות שאינן מהמקרא כדוגמת מילים רבות שמקורן בפרסית. ספרו של הרב סילבר מביא מבחר דוגמאות להדים משאר ספרי המקרא ובפרט מהתורה במגילת אסתר. הפרק הראשון עוסק באופן כללי בדמותו של המלך, הקישור מתבצע באמצעות הפסוק מפרשת המלך בחומש דברים (י”ז יח): ” וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ…”  המשמש גם כמעין פתיחה לאסתר ” בַּיָּמִים הָהֵם כְּשֶׁבֶת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ אֲשֶׁר בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה” וממשיך למקורות נוספים העוסקים בדמותו הרצויה והמצויה של המלך ובדמותו של אחשוורוש. פרק אחר עוסק בדמיון הרב בין סיפור יוסף במצרים לסיפור המגילה. הקבלות אלו הן ידועות ורבות וההנחה המוסכמת היא שמחבר המגילה התכוון לכתוב את סיפורו בדומה לסיפור יוסף. גם בפרק זה מביא הרב סילבר עומק נוסף בניתוח הדמיון כמאפיים של חיים יהודים בגלות. בחג הפורים יש מתח שהרי הוא חג שאינו מופיע בתורה. גם כאן ידועים דברי אסתר “כתבוני לדורות” המראים שהיה קושי לחכמים לקבל ולקבע את פורים. על ההבדלים בין תיאור החג במגילה שעיקרם סעודת שמחה משלוח מנות ומתנות לאביונים לבין פורים של ימינו בו קריאת המגילה תופסת מקום…

לא כתוב הרבה על גב הספר (וטוב שכך): “איש זקן מתעורר לבדו בחדר מסויד לבן ובו רק חפצים מעטים. הוא אינו יודע מי הוא ואינו זוכר כמעט דבר. גופו חלוש ומתקשה בביצוע הפעולות הפשוטות ביותר. הרמזים היחידים לזהותו ולעברו הם כמה ניירות וערמת תצלומים על שולחן הכתיבה. וכן סדרה של מבקרים המזכירים לו תפקיד כלשהו שמילא בחייהם.” אוקיי, בימינו היו קוראים לזה חדר בריחה, אבל אוסטר כתב את הספר ב-2007 וחדרי בדיחה, לפחות פיזיים, לא היו קיימים אז. רק במשחקי מחשב. אז האיש מתעורר ומנסה להבין מה קורה. הניירות לא ממש עוזרים – שמות של עצמים וגם הם מבלבלים. הצילומים לא אומרים לו כלום. אבל על השולחן מונח כתב יד, המגולל סיפור של אסיר אחר, בתקופה אחרת, במקום דומה אבל שונה. ואת כתב היד הזה, האיש הזקן (שכוחו עוד במותניו מסתבר) קורא בעניין. השם שלו מר בלנק. שם סימבולי חלק וריק. לחדר נכנסות שלל דמויות שונות, בכולן הוא פגש קודם, אבל לא ברורות הנסיבות. כל אחת מספרת לו מעט דברים אבל תמונה מלאה לא מתקבלת. הרופא שלו מגיע. הוא נמצא בטיפול. טיפול שהוא ביקש, אבל מה המחלה ומה הטיפול? גם עורך הדין שלו מגיע. מצבו בעייתי. למה? לא ברור. גם כתב היד מתקדם בקצב משלו כאשר מר בלנק, שנאמר לו…

“בא לי בית מלון בקו פאנגאן” שרים התקווה שש או בקו סאמוי או באיזה קו (אי) אחר ובאמת למה לא. חופי ים צלולים, חולות לבנים וזהובים, פירות עסיסיים, שקט ושלווה. גן עדן. או שלא. כי גם לגן עדן יש כנראה חצר אחורית והשם שלה הוא “הגהנום”, והמרחק ביניהם קרוב, קרוב מאד. וכאשר לגן העדן מגיעים אנשי עסקים מפוקפקים ורמאויות קטנות מסתבכות, שערי הגהנום נפתחים. תאילנד היא מדינה קסומה אבל עובדה ידועה שתיירות רבה שם מבוססת על המקצוע העתיק בעולם. זה לא חדש. ובפעם הראשונה שהם נפתחים הם לוקחים אתם את תום, ילדה בת 12 ששמה אינו מקרי ומייצג את מחשבת גן העדן בלי להיות מודעת לסכנות הרבות הנמצאות כה קרוב. איריס, אימה של תום, שוכרת חוקר פרטי שיעזור בחיפושים. סמי, בעלה של איריס, איש עסקים מפוקפק שנקלע לקשיים וניסה לעקוץ מישהו אחד יותר מדי, וברקע חבורת ישראלים ביזארית ומנוונת עם האינטרסים הקלוקלים שלה. האלימות גואה, חיי אדם חסרי ערך, אלא אם מישהו מוכן לשלם בדולרים במזומן, וילדות קטנות הן מצרך עובר לסוחר. תעשיית המין היא תעשייה מפוקפקת בכל מקום. העלילה בתאילנד וקמבודיה אולם פשעים חמורים וסחר בנשים מתקיימים גם בישראל מתחת לאף שלנו ויש לקוות כי פשעים אלו מטופלים בצורה נוקשה וחסרת פשרות בידי המשטרה. ישנם כמה חורים בעלילה, דמויות של…

“על אהבה הוא מדבר. בה הוא פותח”. כך אלתרמן בליל חנייה, וביודעי כי גילית חומסקי היא, כרבים ממשוררי ארצנו, חובבת אלתרמן ידועה, הרי שגם המשך הבית רלוונטי, וגילית מספרת לנו את הסיפור בקול גדול, בלי מורא וחשש מפני הזול ובניגוד למפקד עם דקויות רבות של השירה. תאמרו, מה לשירה ולפרוזה? כפי שכתבתי בסקירה על ספרה הקודם – גחליליות – עובדת היותה משוררת יוצאת מכל עמוד בספר, באשר לכל מילה ניתן משקל ודיוק מירביים וכתוצאה מכך, גם הספר עצמו קצר אבל מלא בכל מכל כול, וכתוב ביד אומן, רגישה מדויקת ועדינה אך כזו המסוגלת גם לפצוע ולחדור למעמקי הלב. במהלך הקריאה תמצאו הרבה פסקאות אותן תרצו לקרוא שוב ושוב או להעתיק ולשתף. בסיפור מסגרת שתחילתו בערב וסופו באמצע הלילה, פורשת עמליה טראו את קורות חייה, האישיים והמקצועיים שלובים ביחד כאחד. על אהבה היא רוצה להגיד, אבל את המתח המיני היא מפוגגת כבר בהתחלה. ואכן החשש לרומן בין התלמידה הצעירה לבין המרצה, רומן שהחל מהתלהבות ילדותית של מתבגרת אולם עשוי לצוץ מחדש באוניברסיטה, מתבדה מיד בפתיחה ואיתו אותו חשש מפני הזול. עמליה, לומדת ספרות ורוצה להיות סופרת ולכן זונחת את מחקר הספרות ועוברת לעסוק בספרות עצמה, אבל לא מסוגלת ואולי לא רוצה להתנתק מדמות של יהושע ברינגר (יושי), דמות המלווה אותה כצל,…

ספר טוב נשאר טוב. אנרי שארייר, ללא שום יומרות ספרותיות, כותב בפשטות ובגוף ראשון את סיפורו הלא יאומן, מיום המשפט שלו וגזר הדין הכבד, מאסר עולם עם עבודת פרך, ועד היום בו קיבל אישור רשמי לגור בונצואלה, אישור שהיה ההבטחה שלו שלא יוסגר שוב לצרפת. זכרתי את הספר מנעורי, זכרתי גם את הסרט, מתחשק לי לראות אותו שוב. אנרי, הידוע בכינוי פאפיון (פרפר) מופלל ברצח שלא ביצע. התובע מצא עד זומם, המושבעים ממהרים להחליט, ובחור צעיר בן 25, אמנם לא משמנה וסלתה של פריז, מסולק מהחברה, ורצוי לתמיד. שתי מחשבות מעסיקות את פאפיון. בריחה לחופש וכמובן נקמה – בעד השקר, בתובע, במושבעים, בכל מי שהרע לו. אנרי מצליח לברוח יחסית מהר מהגעתו הראשונה לכלא, ובהפלגה ארוכה מגיע לקולומביה, נעצר שם, כי אין מדינה שמוכנה לקבל אסירים נמלטים, ומצליח להימלט ולחבור לשבט אינדיאנים ואפילו לחיות לא רע ובחברת בנות זוג, אבל משהו מפריע לו והוא מנסה לחזור לציויליזציה. מה מפריע לו באותם חיי שקט? גם לו זה לא ברור, אבל אולי זה הרצון לנקום, רצון חזק והרסני. רצון שגורם לו להיכלא עוד שנים ארוכות וקשות. כקורא צעיר, התעניינתי בעיקר בסיפורי ההרפתקאות ותיאורי הבריחה הנועזים, אך כקורא מבוגר יותר, אין אפשרות שלא לחשוב על תנאי הכליאה והענישה המזעזעים שהיו נהוגים אז בצרפת. מאסר…

אתחיל מהסוף. שטום הוא ספר שחשוב לקרוא אבל מסיבות שונות ממה שחשבתי לפני הקריאה. הפרק הראשון אותו תוכלו לקרוא באתר ההוצאה, מסוכם למעשה בטקסט על גב הספר, בן ואמה מתכננים לזייף פרידה על מנת לשפר את סיכוייו של בנם הסובל מאוטיזם להתקבל לפנימיה המתאימה לצרכיו. הפרק הראשון מתחיל את הספר בצורה משעשעת שיכולה להטעות את הקורא כי הטון המשעשע מסתיר מאחוריו הרבה דברים רציניים. טון משעשע זה ממשיך ויש הומור בספר, אבל אל תטעו, זה ספר רציני, ההומור משמש כאן כלי בלבד ואינו המטרה. לכאורה הנושא הוא האוטיזם של ג’ונה הבן, ילד בן עשר עם תפקוד של ילד בן שנתיים ובנוסף לכך לא מוציא מילה מהפה. שטום (אילם). אבל הספר מלמד מעט על אוטיזם ועל ההתמודדות עם אוטיזם. קורא זהיר ימצא כבר בפרק הראשון רמזים לשלל הבעיות המשפחתיות שיצוצו בהמשך הספר. בן סובל מבעיית שתייה ומבעית יציבות תעסוקתית. אמה חולמת על קריירה אבל לא מסוגלת לסמוך על בן, בן ואביו גיאורג לא מדברים מאז יום כיפור (וכה אנחנו מבינים שהם יהודים). ככל שהעלילה תתפתח אנחנו נבין שג’ונה הוא לא השטום היחידי. גם גיאורג לא מדבר הרבה, לפחות לא עם בן. בן מופתע לגלות את שם המשפחה האמתי של אביו ועוד עובדות על משפחתו של אביו ועל משפחתו שלו שלא ידע אף…