ספרים מומלצים - המלצות ספרים, סקירות וביקורות

קומדיה פרודית החולפת על פני כ-30 שנה פלוס מינוס (מי סופר) בתולדות מסעדת ישראל המתבטאים במסעדה אחת שהעלילה כמעט ולא יוצאת ממנה. ההיפך, העלילה באה אל תוך המסעדה. בן אם אלו יולי (תמיר) וצלי (רשף) המקימים בה את תנועת שלום עכשיו ובין אם אלו אנשי המחתרת היהודים. גם מאורעות מהעולם נכנסים פנימה והחשובים שבהם (נפילת חומת ברלין ) מזכים את כל הנוכחים בליקר “סברא” על חשבון הבית. מי במסעדה? בעלת הבית ז’ניה, איתה לא מתווכחים, התינוקת שחוגגים לה שנתיים בתחילת הסיפור, והיא נכדתה של ז’ניה, ביתה של ביתה שברחה מהבית. “התינוקת” היא הגיבורה הראשית של הסיפור וגם כולו של המספר ואיך זה מסתדר תגלו בהמשך. במסעדה עובדים שונים, עולים וותיקים, ערבים יהודים ועובדים זרים, תערובת ישראלית מוצלחת. וכבר בתחילת הסיפור מתגלה שהתינוקת טובה בלתת עצות. וגם בספר עצמו משולבות עצות, 36 כאלו, שנקראו כאילו נלקחו היישר מספרי העזרה העצמית הנפוצים כל כך, ואולי אכן נלקחו משם, אך בספר, פרט לעצות שלפעמים תמצאו בהן תועלת, הן משרתות גם את הפרודיה העולה מכל דף ממנו שכן בסופו של דבר המספר הוא היועץ והוא מתבדח על חשבונו, הנה למשל: “כעת עלי להעניק לך את עצה מספר עשרים ושבע. זו עצה שאני מבקש שתשנן לעצמך כמו מנטרה, בכל פעם שיחלחל בך אפילו קורטוב זלזול…

ספר חדש בסדרת הספרטן, סוכן העל של שירות MI6 שנקרא שוב להציל את העולם. לקח קצת זמן (הרבה זמן) מאז יציאת הספר הקודם (סנטינל, ולפניו מגידו), ואפילו חשבתי שההוצאה זנחה את הסדרה ושהיא מיצתה את עצמה לאחר שני ספרים (הסופר בראיון ישן איתו אמר שיש לו עוד חומר גם לעשרים ספרים ואכן יצאו כבר עוד כמה באנגלית). אבל הנה יוצא הכרך השלישי לאחר הפסקה ארוכה וטוב שכך, כי אתם בטח לא זוכרים מה כתבתי בסקירה על הספר השני, ותאכלס אין סיבה לא להעתיק אותה משם כמעט במלואה. רק נציין שאין קשר בין עלילות הספרים וניתן לקרוא את הספר גם בלי לקרוא את הקודמים. הספר הוא שוב ולחלוטין more of the same. אמנם יש יתרון שמרחק הזמן עובד מאחר והספקתי לשכות את הספרים הקודמים אבל העיקרון זהה. מתחיל בפרשה בעבר, והפעם, בכירים אמריקאים ורוסים נפגשים ומאשרים תקנון סודי שיאפשר השמדת עם (לא אותנו למרבה המזל) תוך עקיפת והטעיית נשיא ארה”ב, וכמובן נוקטים אמצעי זהירות שאיש לא יבגוד בהם. זה קורה בשנת 1995 ומנהל את העניין קצין לשעבר בשטאזי. עשרים שנה חולפות ומישהו מתחרט ורוצה לפתוח את הפה. סוכנים לשעבר בוגדים ומחליפים צדדים, כולם מתוחכמים, כולם צופים שני מהלכים קדימה וכולם לא יהססו ללחוץ על ההדק. העלילה זזה בין עשרות ערים, כשהפעם…

בשביל לדעת על מה הספר אתם אינכם צריכים אותי. תקראו מה שכתוב על הכריכה (ראו בתחתית הסקירה), הפעם אפילו התיאור די מדויק. ננסה לבחון את הספר בצורה שונה. בספר לא מופיע תאריך. המיקום הוא סיני כך שטווח הזמנים די מצומצם והספר מתייחס לביקורו של המלך חוסיין בארץ לקדם שלום עם ראש הממשלה בגין. אוקיי. הסופר בחר לשנות את ההיסטוריה ואת ביקור סאדאת ב-1977 שינה לביקור חוסיין. למה לעשות כזה דבר, ברור שזו אינה טעות אלא שינוי מכוון. מה עומד מאחוריו? פעמים רבות בספר, מוזכר הספר “המאהב”. הרבה פעמים. לא כאזכור אגבי אלא כאזכור בעל משמעות. שנת צאתו של הספר היא 1977 מה שסוגר לחלוטין את שאלת הזמן, אולם מה משמעות ההופעה? האם זה אחד הספרים האהובים על אופנהיימר? האם הוא מעריך במיוחד את אב יהושע, האם הוא דמות חיקוי בעיניו? האם בספר זה יש קשרים והקשרים ברורים למאהב? אם קראתם את כריכת הספר, תראו שדדה מתקומם נגד אחד ממפקדיו שכופה את עצמו על החיילות בבסיס, לא משהו מפתיע במיוחד לצערנו, בטח לא בתקופה ההיא. בכל מקרה דווקא אותו מפקד הוא אדם חובש כיפה. אז נכון שבספר שעוסק גם בחיילים רוצים להכניס הכל: עולים וצברים, אשכנזים ומזרחיים, דתיים וחילוניים, קצינים וחוגרים וכמובן גם לעמת אותם אחד עם השני. אבל למה דווקא…

ספרו של יזהר דוד, רכז שטח לשעבר בשב”כ, לוקח אותנו למקומות שאותם אנו מבקשים לפעמים להדחיק. לא רק בשמים, אלא גם בארץ יש מישהו שדואג לנו ושומר עלינו, ויש גם מישהו שמשלם על זה מחיר. לפעמים המחיר הוא רק בשעות עבודה רבות ואינסופיות, ואחריות גדולה הרבה יותר ממה שיש לרובנו שלא נדרשים לקבל יום יום החלטות הקשורות לחיים ומוות, ולפעמים המחיר חמור הרבה יותר. דמותו של יזהר בספר, אלון היא דוגמה למישהו ששילם את המחיר. דמות מושלמת לתפקיד: יוזם, נמרץ, יצירתי, זיכרון טוב, אולם בפנים משהו נסדק. החלטות שהוא פחות שלם איתן, פיגועים שהוא אינו מצליח למנוע, פעולות בהם נהרגים חפים מפשע, והאשמות פנימיות כאילו הוא האשם בכול. כלפי חוץ אלון מפגין שליטה אך בפנים מתחולל תהליך של התפרקות שמקצין מטראומות ולבטים ומגיע למחוזות חמורים בהרבה של הזיות, התקפי חרדה, טראומה ומחשבות אובדניות. למרות שאת אלון סובבים אנשים רבים – חברים למקצוע ובני משפחה, הרי שהוא אינו יכול הוא אינו רוצה לשתף איש מה שעובר עליו וגם כאשר הוא מנסה לשתף, עזרה לא מגיעה ונפשו של אלון מתערערת יותר ויותר, עד נקודת ההחלטה האם לקבל קידום בשב”כ או לפרוש פרישה מוקדמת, כאשר למען בריאתו הוא מחליט לפרוש ולהתחיל מסע שיקום. הספר מתרכז בעיקר בתיאור ההידרדרות, כאשר תהליך השיקום עצמו מתואר פחות….

מפעם לפעם אני שואל את חברי הסופרים מה עם הספר הבא שלהם. לרוב אין טעם לשאול שאלה כזו, תמיד מתבשל משהו, אף אחד לא רוצה לספר כלום, אין הברכה שרויה אלא בסמוי מן העין וזה נכון אצל כולם, אלא שחלקנו מבשלים את הספר הראשון, ואחרים את השני וכן הלאה. אולם לפעמים השאלות משתלמות ואחר צהרים אחד קיבלתי מיואב בלום הודעה בסגנון הבא: “הי, אולי יעניין אותך לראות טיוטה של הספר החדש שלי ולהעיר הערות, אם יש לך זמן, הרגש חופשי לענות בשלילה.”. היפ היפ הוריי, ספר חדש של יואב בלום, ברור שיש לי זמן, כל הזמן שבעולם החל מהדקה שאני חוזר הביתה. לענות בשלילה? פחחח. אבל את זה לא כולם צריכים לדעת לכן עניתי באיפוק: “כן, אשמח מאד, רק אבקש שזה יהיה עותק מודפס…”. מה שבאמת רציתי לומר היה: לקראת הסקירה, ומאחר ועקב תהפוכות חוק הספרים היה עיכוב מסוים בצאת הספר לאור, קראתי אותו שוב, כדי להיזכר בפרטים הקטנים וגם כי הייתי סקרן לראות מה השתנה מהטיוטה. ממילא את הספרים של יואב בלום כדי לקרוא פעמיים. בפעם הראשונה הקריאה היא מהירה ומתמסרת לבלבול המכוון המושרה עליך, ובפעם השנייה, כאשר העלילה כבר מוכרת, הקריאה איטית יותר תוך ניסיון למצוא את כל הרמיזות החבויות, וכאלו לא חסרות. אם בספריו הקודמים של בלום…

האחות תאה וולף התנדבה לשליחות לאלכסנדריה לסייע בהקמת בית חולים יהודי ובהכשרת האחיות שם. זאת לאחר לימודים של כמה שנים בגרמניה. התפקיד היה לשנתיים ולמעשה שליחות זו הצילה את חייה. בשנת 1937, עמוק בתוך השלטון הנאצי ורדיפות היהודים, עזבה תאה למצרים, אז בשליטת הבריטים, וכמובן שלאחר סיום תפקידה לא חזרה לגרמניה. הספר מספר על עבודתה באלכסנדריה ומנסה להעביר גם את רוח התקופה, שירת הברבור של יהדות מצרים המפוארת, יהדות משכילה תרבותית ואמידה, ששנים מעטות לאחר מכן נרדפה בידי פארוק, נושלה מנכסיה וגורשה בחוסר כול. בית החולים באלכסנדריה טיפל בחולים ערבים ויהודים באמידים ובעניים ומומן ברובו מתקציב הקהילה היהודית. לאחר פרוץ המלחמה טופלו גם חיילים פצועים וכל מי שהיה צריך סיוע. הספר מורכב מאוספים של סיפורים קצרים, המדלגים לפעמים בזמן, כאשר הסופרת, בעצמה ילידת מצרים, מכניסה לעתים סיפורים מהתקופה בפי המטופלים, ויוצרת שילוב מעניין וחוויתי לקורא. פרקים מסוימים העוסקים בסיוע ליהודים הם לא מפשוט ממדהימים. למשל, אוניה גרמנית שהגיעה מגרמניה ומסתבר שיש בה 13 קשישים יהודים שהצליחו לעלות עליה, אולם הקברניט נועל אותם בתאים בכל נמל שלא יצליחו לרדת כדי שיוכל להסגירם בחזרתו לגרמניה. שוטר ערבי מודיע לתאה על כך והם מטכסים עצה, להגניב למזון שהם תרופות הרדמה ואז לפנות אותם מהאוניה בתואנה של מגפה שהתפרצה (לפי החוק קברניט אוניה חייב…

כבר משם הספר ברור מה הנושא. התמונה דווקא ברורה פחות.  האם זה פרפר, אגן, ריאות? שמו של הספר במקור  When Breath Becomes Air פיוטי יותר ושאלתי את עצמי למה לשנות לשם פחות מוצלח, אפילו בנלי. איני יודע את התשובה לשאלה, אבל הספר כלל לא בנאלי. יצאו לאחרונה ספרים דומים (ההרצאה האחרונה, סולם הערכים וספר מקור בארץ החיים מאת חני ויינרוט), והעיקרון המתחיל אותם זהה, אנשים ונשים שגילו שהם חולים במחלה קשה, ומה עושים אם זה הלאה. אין זהות בין הספרים ולכל אחד דרך התמודדות משלו. איכשהו נראה שכולנו חיים באשליה שיש לנו אינסוף זמן, או לפחות מספיק זמן והשאלות של “מה היית עושה אם…” נשארות אפשרויות תיאורטיות. פול, בעצמו רופא, מבין שלמעשה אי אפשר לענות עליהן. כמה זמן נשאר אף אחד לא יודע לומר. הספר מתחיל בגילוי המחלה של פול ומשם חוזר לספר את סיפורו: את ילדותו ולימודי הרפואה (לאחר לימודים אחרים, הוא התחיל לימודי רפואה בגיל מאוחר). פול מקדיש עמודים רבים לתיאור עבודתו כרופא מתמחה, ולקשר החשוב בין הרופא למטופל. חלקו השני של הספר דן בהתמודדות עם המחלה, הניסיונות להמשיך ולעבוד תוך כדי המחלה ואת הפיכתו הפתאומית מהרופא לחולה. אותו מקום, אותו חדר אותה מיטה, אבל היפוך תפקידים שמקל ומקשה עליו בעת ובעונה אחת. לפול כמה נקודות מבט מעניינות, הנה ציטוט…

הוצאת סנדיק לוקחת אותנו שוב לסכסוך מרוחק כלשהו. בספר “הפרדס” מדובר היה סכסוך פנים איסלמי באחת ממדינות “סטן” המזרחיות לנו, בספר “הרוחות של בלפסט” הסכסוך בצפון אירלנד והפעם אנו נחשפים לסכסוך האנגלו-פרנקי בקוויבק. גם הפעם יהיו כאלו שיגידו שמשהו שם מזכיר את מה שקורה כאן אבל זו אשליה בלבד. המוח נאחז בפיסת דמיון קטנה בתוך המכלול ובונה ממנה דמיון רחב הרבה יותר ממה שיש. וכמו שאין דמיון, או לפחות לא דמיון שאנחנו נמצא, בין מה שהיה בצפון אירלנד לבין הסכסוך הפנים איסלמי (מעבר להגדרה כסכסוך בין פלגים של אותה דת), כך גם אין טעם וצורך לחפש נקודות דמיון בקנדה המרוחקת. שם זה שם ופה זה פה. וקנדה אכן מרוחקת – מרוחקת פיזית ומרוחקת רגשית מתודעת הקורא (אלא אם הוא יוצא קנדה שעלה ארצה), כי האירועים אליהם הספר מתייחס, אך לא מתאר כמעט, היו לפני כחמישים שנה והישראלי הממוצע ואף הישראלי חובב ההיסטוריה לא ידע עליהם כמעט דבר. כן, בקוויבק היה פעם משאל עם אם לעזוב את קנדה, וייתכן שאחרי הברקזיט הנושא יעלה שוב. ומונטריאול? הדבר היחידי משנות השבעים שרוב האנשים יזכרו ממונטריאול תהיה ההופעה הבלתי נשכחת, הסנסציונית, של נדיה קומנצ’י במדי נבחרת רומניה באולימפיאדה. הופעה שהדהימה את העולם כולו, בימים בהם “העולם כולו” עוד היה יכול להידהם מנערה צעירה בת…

כמה ספרים של יוצאי אתיופיה קראתי? אפשר למנות את “מסיני לאתיופיה“, אבל הוא ספר עיון הלכתי ואינו פרוזה. לא עשיתי מדגם, אבל הייצוג של יוצאי אתיופיה על מדף הספרים הוא אפסי. הקהילה האתיופית עולה לחדשות בהקשרים לא חיוביים. קיפוח, גזענות, אלימות משטרתית, וזאת למרות שחלק מהעולים כבר שלושים שנה בארץ ומגדלים דור של ילדים ישראלים לכל דבר. ולכן חשוב דווקא להעלות את בני הקהילה בהקשרי תרבות אומנות וספרות, שכמובן נמצאים אך פחות מיוצגים. זהבה גושן מספרת ומעין בן הגיא העבירה למילים וביחד הן יצרו סיפור מקסים על גודאי, נערה הגדלה באתיופיה, עולמה וחלומותיה. מהחיים הפשוטים בכפר, גידול התירס ופולי הקפה, גירוש הארנבות והקופים ועד החלומות ללמוד ולהשכיל, לדעת לקרוא ולכתוב ולצאת מהכפר לעיר הגדולה. נהנתי מאד לקרוא בספר, על אורחות החיים של יהודי אתיופיה הכפריים ומעט גם על החיים העירוניים. על חיי ומנהגי המשפחה שלהם, על שמחות הנישואין והלידות וחלילה על אבלות, על טקסי הדת שלהם ביום השבת ובחג הפסח וגם על הכיסופים והרצון לעלות לארץ ישראל, ירוסלם, הנמצאת מעבר לנהר הגדול (אולי הנילוס הכחול הזורם מאתיופיה לסודן) ולמדבר האינסופי. המסע לארץ ישראל תופס חלק גדול בספר. זהו מסע מסוכן, אליו הלכו מבוגרים וילדים, קשישים ונשים הרות. לא כולם שרדו את המסע הקשה או את תלאות מחנות הפליטים בהם היה…

העץ של בני טורג’ה הוא ספרו השני של קלודל שיוצא בהוצאת סנדיק (הקודם היה שקשוק המפתחות המצוין). הפעם מדובר בספר חדש והבחירה בהוצאת סנדיק אינה מקרית אלא משקפת את אמונו של הסופר בהוצאה ובפרט ביכולת התרגום של שי סנדיק שתרגם את ספריו האחרונים. אני לא בטוח עד כמה סופר “בוחר” מי יתרגם את ספריו, אולם מדובר במחמאה משמעותית. צרפתית שפה יפה, מתנגנת, עם יותר מדי חוקי דקדוק ויוצאי דופן. ולמרות הידע האפסי שלי בשפה זו מצאתי את עצמי קורא לעתים שניים תרגום ואחד מקור, רק להתענג על צלילי השפה. אבל בעוד שפה יפה ועשירה יכולה להיות תנאי הכרחי, הוא אינה תנאי מספיק להסבר מדוע התענגתי בקריאת הספר. ולמה בכלל צריך להסביר? אולי כי הספר שונה מעט. נתחיל ממה שאין בו. אין בו עלילה במובן המקובל של המילה, למרות שיש איזה ציר בזמן עליו נעים. אין בו גם מתח, הוא מדבר על הדבר הוודאי ביותר בחיים – המוות. אז אולי זה ספר רומנטי? בכל זאת מתוארת שם שתי מערכות יחסים בעסיסיות צרפתית? לא, גם זה לא העיקר. זרם תודעה? בהחלט יש מחשבות של קלודל, אבל הספר אינו זרם תודעה, יש סדר ורצף ברורים. קלודל נזכר בהרבה דברים מעברו אבל הספר אינו ממואר. גם לא ביוגרפיה. ברור שקלודל כותב על עצמו ושהגיבור חסר…