ספרים מומלצים - המלצות ספרים, סקירות וביקורות

גם מבקרי ספרים מסתכלים על סקירות של מבקרים עמיתים . הטריגר לקרוא את הספר הייתה המלצתו הקצרה של שמואל פאוסט,עורך מדור הספרות במקור ראשון, שבהמלצתו על הספר כספר השנה חתם כך: “כזה עוד לא נכתב כאן”. וכאשר נכתב כך הסקרנות גוברת ויש חשק לקרוא את הספר, כנראה כי הוא טוב אך גם כדי לראות מה מצדיק ביקורות כזו והאם אתה מסכים איתה. בכל מקרה מובטחת תוצאה מעניינת וראו מה קרה במקרה דומה לאחר סקירה על הבית אשר נחרב (למען השלמת התמונה נעיר כי באותו עיתון התפרסמה סקירה קצרה נוספת, פחות מתלהבת, מאת צור ארליך) ארץ אררט, ששמו כבר רומז על סיפור נוח והמבול, עוסק בהיכחדות האנושות. נושא זה מטופל רבות בספרות ובסרטי המדע בדיוני, אולם לרוב האנושות נכחדת לאחר וירוס, מלחמה גרעינית או כדומה ואילו בארץ אררט ההיכחדות היא איטית יותר, כל התינוקות נולדים לא עלינו, מתים.  למרות האפשרויות לדון בקץ העולם המגיע בצורה כזו, איטית ומדודה, הספר אינו עוסק בכך כמעט כלל אלא מתמקד במשולש המנסה לשמר את הזן האנושי. אך בניגוד לתיבת נוח שהכילה ארבעה זוגות פוריים, האם תינוקת אחת תוכל להציל את המין האנושי? הילה היא רופאה גניקולוגית שהצרות מתחילות דווקא במשמרת הלילה שלה, אולם מהר מאד מתברר שהיא אינה אשמה והמגיפה הלא מובנת היא כלל עולמית. בת-זוגתה של הילה, הדר,…

מפעם לפעם אני לוקח מותחן וכמעט תמיד התוצאה זהה. ההכרה שמותחנים אינם הז’אנר המועדף אלי רק מתחזקת. צריך שיהיה מותחן יוצא דופן במיוחד או מותחן שהרקע ההיסטורי-פוליטי שלו נותן לו ערך מוסף. את הגרועים שבהם אני מזהה בדרך כלל די מהר, וכל השאר, כדוגמת ספר זה, הם בעיני סבירים. כאלו שאולי יהיו מוצלחים יותר בתור סרט או פרק בסדרת טלוויזיה, וכנראה חובבי מותחנים יהנו מהם יותר ממני. דווקא התיאור על הכריכה האחורית נשמע מבטיח. תאונת פגע וברח, אין קצה חוט אבל השוטרים נחושים לחקור, ומישהי שבורחת ומנסה להתחיל חיים חדשים. ברור לנו שכולם ייפגשו בסוף. אבל למעשה  כל תאורי השבח על הכריכה הם גנריים ויופיעו כמעט על כל ספר. עלילה אפופה סודות ושקרים – בכל מותחן יש איזה סוד או שקר, לא חריג, אכזריות שאין לה גבול – נתקלנו כבר ביותר גרועים, תפניות שיותירו אתכם פעורי פה – קוראי מותחנים ותיקים יצליחו לדעתי לזהות את רוב התפניות לפני שהן קורות. אין אפשרות להימנע מספויילרים בשביל להסביר מדוע ההרגשה שלי היא שהסופרת פשוט מוליכה שולל את הקורא. לכן בסוף הספר לא חשבתי שהיה מתח, תפניות ופיתולים אלא פשוט הרגשתי מרומה. אם תרצו לקרוא למה, פיתחו את הפיסקה הבאה. המסקנה היא שמדובר בספר רגיל למדי בז’אנר, מותחן להעביר איתו כמה שעות בכיף, לא פחות אבל גם…

הרפר לי הייתה תמיד סופרת של ספר אחד – “אל תיגע בזמיר” ולכן העולם די נדהם כאשר משום מקום התפרסם ספר נוסף שלה. מהר מאד התברר שלא בדיוק מדובר בספר נוסף, אלא בטיוטה מוקדמת של “אל תיגע בזמיר”, מוקדמת כל כך שאין הרבה קשר בין הספרים, ולמעשה זו הטיוטה שנדחתה אך לאחר שעורכת בהוצאה זיהתה פוטנציאל שוכתבה שוב ושוב עד שיצא אל תגיע בזמיר. לא עקבתי מספיק אחרי פרטי העניין אולם גונב לאוזני כי הביקורות לא ממש מהללות את הספר “החדש” ולאחר תקופת מה החלטתי לבחון אותו לאחר קריאה נוספת בתרגום החדש של “אל תיגע בזמיר”. בסרט שאת שמו איני זוכר, המתאר יחסי שחורים ולבנים בשנות השבעים בארה”ב מתואר עובד מפעל לבן שמתפטר מעבודתו במחאה על הכנסת ציוד מכני שיגרום לפיטורים. האמת מתבררת שהוא כבר כמעט קודם לעמדת מפעיל המכונה, אולם הוא אינו יודע לקרוא ולא ידע על אילו כפתורים ללחוץ בשביל  שהמכונה תפעל. כמובטל הוא מבין שעליו ללמוד לקרוא ובמרכז סיוע מוצמד לו חונך שיסייע לו. החונך הוא כמובן איש שחור. לאחר כמה שיעורים מביא לו החונך ספר והאיש מנסה לקרוא את שם הספר ולאחר כמה זמן מצליח – זהו אל תיגע בזמיר. הצלחתי לקרוא ספר הוא אומר. לא מתקן אותו החונך שלו, קראת רק את שם הספר. לא נביא כאן…

ללכת בדרכך – הסרט יצא לאקרנים ומעלה עניין מחודש בספר, מה גם שכבר תורגם ספר המשך. אפשר להתווכח אם יש ספרות בעלת איפיונים נשיים או גבריים, אבל הספרים של ג’וג’ו מויס יהוו כנראה הוכחה לכך שבהחלט יש. ב-“ללכת בדרכך” אנו פוגשים את לואיזה  – לו – קלארק, צעירה בת 26, ללא מקצוע, ללא עבודה, ללא השכלה, עם חבר פוץ גמור ועם אחות צעירה – קטרינה – אבל מבריקה מאד, שקפצה שתי כיתות, שתמיד הישוו אותה אליה ושתמיד עמדה בצילה. מבריקה, אך כמו שאומר אביה של לו, לא מבריקה מספיק כדי לא להיכנס להריון. ההורים, הסבא, שתי האחיות ובנה של קטרינה חיים כולם בצפיפות ובמחסור. בארץ היינו קוראים להם המעמד הנמוך. לו מקבלת הצעת עבודה מפתיעה, להיות מעין מלווה ומטפלת לכמה שעות ביום לגבר שבעקבות תאונה נהפך משותק. ויל טריינר היה אתלט, הרפתקאן, מטפס הרים, קופץ באנג’י ואיבד את הכל בתאונת דרכים. הוא צל של עצמו, ללא תקווה וללא מטרה, ולואיזה מנסה לעזור לו. הוא מאנשי ההיי-טק והוריו הם ממה שבארץ היינו קוראים העשירון העליון. איזה ניגודים. שני גיבורי הסיפור לומדים לשנות אחד את השני ולהפוך במעט לאנשים אחרים. לואיזה מנסה לגרום לויל לחזור להיות מה שהיה, לצאת מהבית, לראות דברים. נשמע מעט מוזר, מאחר וקיימים עזרים רבים לנכים משותקים, אבל…

שמחתי לקבל ספר מהוצאות שאני פחות מכיר (קרן וליברוס). יש לי אהדה להוצאות הקטנות שמנסות להביא דברים מוכרים פחות. הפעם ספר קצרצר (יתרון נוסף) עם ניחוחות דרום אמירקאיים. סלווטיירה נהיה אילם בגיל תשע ומאז הוא לא מפסיק לצייר. אולם סלווטיירה הוא צייר מגירה ולמרות שפרוייקט הציור שלו הוא הגדול בעולם, כמעט ארבעה קילומטרים של בד, הציור לא נפתח והוצג מעולם והוא מאוחסן בעשרות גלילי בד במחסן מט ליפול. כל גליל בד מייצג שנה בדיוק ואורכו של כל גליל כמעט שישים מטרים. גם הבד אינו תמיד בד ומורכב מכל מה שבא ליד (או שכמאמר הביטוי, נפל ממשאית ליד) ואפשר לצייר עליו. בניו של סלווטיירה מגיעים כדי לטפל בירושה ולא ממש יודעים מה לעשות עם כל גלילי הבד. השאיפה הראשונה היא כמובן להרוויח מעט כסף אולם לאחר שהם פותחים מעט גלילים כבר נהיה חשוב להם שהיצירה תוצג (בנוסף לכסף כמובן, לא לדאוג). כאשר מתגלה שיש גליל אחד חסר, נעשים מאמצים למצוא אותו ולגלות מה היה באותה שנה. הספר קצר ומתקדם בקצב איטי ונינוח. קצב דרום אמריקאי טיפוסי בו שום דבר לא בוער, וכל דבר נדחה ל-“מניינה”, שאמנם פירושה המילולי הוא מחר, אבל בהחלט יכול להיות גם מחרתיים או עוד שנתיים או אף פעם. אני חושד בעצמי שמספר באורך מלא בקצב כזה הייתי נשבר,…

שבויה בעצמה מביא את יומנה של נועה, אמא לילדה חולת סכיזופרניה. מעטים הספרים שחדרו כל כך עמוק לליבי והסיבה היא שהספר נכתב ממקום עמוק מאד בתוך הלב והנשמה, ממקומות אישיים שלרוב הם מוסתרים ואינם חשופים. נביא סקירה ולאחריה פרק לדוגמה מתוך הספר. הסקירה פורסמה לראשונה במוסף הספרות של עיתון מקור ראשון נדיר שאני כותב סקירה על ספר שאינו ספר עיון באמצע הקריאה שלו. הרי צריך לקרוא ספר עד הסוף, לחשוב עליו מעט ואז אפשר להתחיל לכתוב. שבויה בעצמה מספר את סיפורה של נועה, אימא לחמישה ילדים, כאשר נוגה, הבת הצעירה, חולה במחלת נפש כרונית – סכיזופרניה. נושא הספר קשה אולם הקריאה בו קלה. הלשון פשוטה וברורה. אין פלא, אלו דברים היוצאים עמוק מהלב. הכנות והאומץ של נועה מפליאים ולמעשה היא חושפת בפנינו את קודש הקודשים של עצמה ומחשבותיה הכמוסות ביותר הנוגעות להשפעות המחלה בכל מישורי החיים, כולל מחשבות שכמעט ואי אפשר להעלותן על הכתב. זהו ספר חשוב, קול אמיתי, לא ספרותי, הנובע מהלב וחודר אל הלב. באופן טבעי, בתחילת הספר הרגשתי הרגשות רחמים כלפי נועה וגם הרגשת הקלה שאין לי את הצרות האלו. אלו רגשות אנושיים ואי אפשר להתעלם מהם. אולם נועה לא רוצה רחמים, וגם לא רוצה שתרגישו מאושרים בחיים שלכם. נועה רוצה מעט הבנה. בספר אנו מתוודעים לקשיים…

אי אפשר לטעות בתמונה שעל הכריכה, ובפרט אם היית באמסטרדם רק לפני כמה חודשים. וזה כבר מעניין, כי אתה מרגיש שאתה קצת מכיר את המקום, ומסקרן אותך לראות מה כתבו עליו. הספר בית על מים רבים מתאר את מסעו של יואל בלום, סופר מצליח בגיל השלישי החוזר לאמסטרדם לקידום מכירת ספרו החדש. אמסטרדם היא יעד חדש עבורו. אימו השביעה אותו לא לבקר שם, למרות שלא ברורה לו הסיבה. בסוף הערב ההשקה ולאחר השאלות הבנאליות הרגילות שואל אותו פתאום מישהו: “אם אינני טועה, מר בלום, אתה עצמך נולדת כאן באמסטרדם”. משאלה זו ומגילוי מפתיע אחר, מתחיל מסעו של יואל לכתיבת ספרו החדש, הספר שיעסוק בו עצמו, בהולדתו בהולנד ובדרך בה אימו, אחותו והוא ניצלו מהשואה, דברים שלגביהם לא היה לו  מושג עד כה ולגילוים המאוחר, השפעה חזקה עליו. סוף הסיפור ידוע ליואל, וגם לקורא שכן זהו אינו ספר מתח, אלא הניסיון לשחזר מה בדיוק הביא לאותה תוצאה. וכך משוטט לו יואל ברחבי אמסטרדם ומתאר את כתיבת ספרו. ספרים רבים כתובים בטכניקה של ערבוב פרקים בין העבר להווה ואפילו ערבוב פסקאות, אולם בספר זה משפט אחד מתחיל בהווה, חוזר לעבר ומסתיים שוב בהווה. מימד הזמן נעלם כאן לגמרי בצורה טבעית ביותר. אנו יודעים שיואל שוהה זמן לא מועט באמסטרדם, אבל כמה בדיוק? אין לדעת. והספר…

הרמן קוך לא עושה הנחות לאף אחד ובהרבה מודעות עצמית גם הוא נושא בעול חיציו. סופר שכותב על סופר הופך מיידית לחשוד בכך שהוא כותב על עצמו. גם קוך יודע את זה כמובן וכשכבר בתחילת הספר מתואר ספרו החדש של אותו סופר בדיוני כ: “זה לא שלא יכולתי להניח את הספר שלך, או, יותר גרוע, שרציתי לדעת את הסוף. לא, זה היה משהו אחר. מה שקורה לך לפעמים במסעדה, הזמנת את המנה הלא נכונה, אבל מתוך בושה להשאיר כל כך הרבה על הצלחת, אתה אוכל יותר מדי… אתה לוקח ביס ומתחיל ללעוס, אין לזה הרבה טעם. קשה לבלוע את זה. קצוות לא עשויים נתקעים לך בין השיניים. מצד שני זה גם לא עד כדי כך נורא שתקרא למלצר ותדרוש ממנו בכעס להחזיר את המנה למטבח.” (עמ’ 30). הרי שבמודע החליט הסופר האמתי שהקורא ישאל את עצמו את אותה שאלה בדיוק  על הספר שזה עתה התחיל לקרוא. השאלה תישאל גם בהמשך הקריאה כאשר תופיע הפיסקה הבאה: “הקורא קורא ספר. כשהספר טוב הוא שוכח את עצמו. זה הדבר היחיד שספר צריך לעשות. כשהקורא לא יכול לשכוח את עצמו ובזמן הקריאה חושב כל הזמן על הסופר, הספר נכשל. אין לזה שום קשר להנאה. מי שרוצה ליהנות שיקנה כרטיס לרכבת הרים. ” (עמ’ 74)….

נתחיל בסוף: ילדי השטאזי הוא ספר מצוין. קארין מולר מתעררות מלילה רע במיטה שלא שלה, ומשם הכול רק ילך וידרדר. חקירת רצח מסובכת, גופה מרוטשת נמצאת ליד חומת ברלין. הגירסה הרשמית לאירוע כל כך לא מסתדרת עם המציאות, אפילו בטרם מבוצעת בדיקה פתלוגית וגורמים חזקים שמושכים בחוטים מעל ראשה של הקצינה הצעירה הנאמנה לגמרי לרפובליקה הדמוקרטית. אמצע שנות השבעים, המלחמה הקרה בעיצומה, רוחות הפרסטרויקה והגלסנוסט רחוקות, והחומה בלב ברלין לא נראית כמו משהו שאי פעם יקרוס. בברלין המזרחית גם לא שואלים שאלות מיותרות. ובטח שלא דוחפים את האף למקומות שלא צריכים. מולר מנהלת את החקירה מטעם המשטרה אך בפועל, קצין בכיר בשטאזי מעורב עד מאוד ואומר להם מה לעשות, ובעיקר מה לא לעשות. הוא יודע הכל, אין אפשרות להסתיר מפניו כלום, אבל גם הוא משחק משחק מסוכן מאחר וגורמים רבי עצמה אף יותר מעורבים אישית במקרה. למולר נאמר בפירוש כי תפקידה לגלות אך וקר את זהות הנעדרת אולם את מולר, ואותנו, מעניין מי ביצע את הפשע, אולם לא כולם רוצים שמולר תדע זאת. מעבר לעלילה ראשית זו, יש בספר עוד כמה עלילות משנה המכניסות אותנו עמוק לתקופה האפלה של גרמניה המזרחית, מדינת משטרה ובה השטאזי, שאימץ את כל שיטות הקג”ב בתקופת סטאלין שיכלל אותן, שלט בעניינים ביד רמה. כל התיאורים…

הספר “שוב מלך לב אדום” מתאר את סיפור חייה של איזולדה, בימי השואה. מטרתה של איזולדה לא הייתה לחיות אלא להציל את בעלה. מבחינת שיישרף כל הועלם ורק שהוא יחיה. לא שהיה לה הרבה מה לעשות. לאף אחד אין מה לעשות. כל אחד עסוק בהצלת מי שהוא יכול ואלו שהלכו (לעתים מתוך עיוורון באשר לכוונות הגרמנים שנקטן בשיטות הונאה מתוחכמות) לרכבות, חבל. האדישות הזו נראית לנו נוראית, אולם זו אינה אדישות אלא ההבנה שלצער בנסיבות האלו אין מקום וצריך להתמקד בהישרדות.  לא הייתה שם שום דרך אחרת לשרוד בלי לאבד את שפיות הדעת. יד הגורל העיוור, או האלוהים, מובילים אותה בין עשרות צמתי החלטות בנליות, ללכת לפה, להישאר שם, לברוח, להתחפש… כל אחת מהחלטות אלו יכולה להסתיים במוות. היא מנסה להתחפש. אין לה את המראה הנכון אבל שיער אפשר לצבוע ורופא מוכשר יכול לעשות עוד כמה דברים… הבעיה היא שהיא נשארת יהודיה עם התנהגות יהודיה. אפילו התיק שלה הוא תיק יהודי, כזה העלול לסכן אותה: “במה טמונה היהודיות שלו? בעור? העור הדק והרך. אולי בצבעו, צבע של חלב מהול בקפה? הלכה אמנם סדוקה ומשופשפת בכמה מקומות, אך בעור היא לא רואה שום דבר חשוד. בידית? היא קצת מעוקלת, מלופפת בצמת משי, קצת מלוכלכת, אך כנראה לא מדבור בצמה. גם לא בביטנה, שממילא…