ספרים מומלצים - המלצות ספרים, סקירות וביקורות

הספר הדרך לעין חרוד יוצא בהוצאה מחודשת. האם הדיסטופיה המתארת השתלטות צבאית על ישראל על ידי כת ימנית חילונית פנאטית  רלוונטי ל-2016 כפי שהיה לפני שלושים שנה עת יצא לאור לראשונה? ייתכן. הדיסטופיה כמובן מופרכת לחלוטין, כאז כן היום, אבל משמשת תפאורה לקינן. מה בדיוק קינן רצה להגיד, קשה לי לדעת, בטח לא בקריאה עכשווית של הספר שכבר עבר עיבודים לקולנוע ולבמה, וגם את הספר עצמו אפשר לקחת לכמה כיוונים. אבל מהכיוון הפוליטי שלו, כיוון שלוקח את קינן עצמו 180 מעלות, אי אפשר שלא להבין. קינן לא מצטער ולא מתנצל על מה שהיה בתש”ח או 1948, תבחרו אתם איך לקרוא לשנה ההיא, כי, לפי קינן, “לא הייתה ברירה”. אני לא בטוח שזו הסיבה, בוודאי לא העילה, אך גם אם נסכים שלא הייתה ברירה, אשאיר את הסקירה הזו בשאלה משלי, עליה אין לי תשובה ברורה, ואולי התשובה משתנה מפעם לפעם: “והיום, יש ברירה”? הדרך לעין חרוד עמוס קינן עם עובד 2016 (הוצאה מחודשת, הוצא לראשונה 1984) מגב הספר חשבתי על השיר היפה הזה, “הדרך אל הקבוצה אינה קצרה, אך גם לא ארוכה”. עין חרוד, דרך אגב, אינה קבוצה והיתה בשעתו קיבוץ אחד שלם, והיום, לאחר הפילוג שהיה בזמנו, היא שני קיבוצים שלמים. לפי חשבוני, ועם הרבה מזל כמובן, יכולתי להגיע לעין חרוד…

הפעם אין שום מקום לספק. שתי המילים הראשונות אומרות את הכל. “לידיה מתה”. לא תוכלו להגיד שהטעו אתכם. כך גם פותח הטקסט בגב הספר. משתי מילים אלו ברור שהספר לא שמח ולא צפוי סוף טוב. אפילו מעט נחמה לא צפויה. מרגש וכואב אומרת הכריכה ואני אוסיף אפילו מעט מדכא. לא תוכלו לעצור את הקריאה למרות הסוף הידוע מראש. הספר כתוב בצורה מרתקת וקולחת. התחלתי בשבת בבוקר כאשר למרבה האירוניה סיימתי ספר כבד ורציתי משהו קליל. משהו קליל לא קיבלתי והבנתי את זה במשפט ראשון, אך הייתי כמהופנט וללא יכולת הפסקת הקריאה. הספר הסתיים טרם מוצאי שבת, ולאחר ברכת הנר והבשמים שלחתי לשי הודעה: “איזה דכאון”. לקח לו להבין מה אני רוצה ממנו ואז ענה לי – “אחנו מחפשים ספרים שירגשו אנשים”, עניתי לו שאני כמעט בכיתי מהספר… וקצת מוזיקה שתלווה את הסקירה (למרות שגם הקליפ יפהפה וכדאי לצפות בו). עולם מטורף ככה שרה להקת דמעות לפחדים (אוי שנות השמונים האהובות שלי, בהן התעקשו ברשת גימל לתרגם שמות שירים ולהקות כמו Tears for Fears). הביצוע הקצבי כל כך עבר מתיחת פנים על ידי מייקל אנדרוז וגארי ג’ולס, הואט ושונה לסולם מינורי. הקשיבו. נראה לי שזה מה שעבר על לידיה. אבל מי זו בעצם לידיה? אנחנו אפילו לא יודעים מי זאת לידיה, אבל…

שם הספר הצביע מיד שיש כאן זיקה ל – “זקן בן מאה שיצא מהחלון”. זיקה זו התבררה כמכוונות  וראו את צילום הספר המופיע למטה, גם בעיצוב הכריכה הדומה ובפרט בחבק שצורף למען לא נוכל לפספס. שמו של הספר במקור הוא Kaffe med rån  שמשמעותו “קפה עם שוד” על משקל קפה עם שני סוכר. האם באמת יש זיקה בין שני הספרים? לא חקרתי עד כדי כך אבל ספר זה יצא במקור שנה אחרי “הזקן” אז לכו תדעו. לי נראה שהזיקה נוצרה במכוון לקורא הישראלי. בפועל דווקא הזקן, אם אתם זוכרים, שיגע את כל העולם (ובמיוחד את מנהיגיו -סטלין, מאו וטרומן), ובספר זה הזקנה משגעת בעיקר את האחות האחראית בבית האבות ואת פקד המשטרה שלא מבין מה נחת עליו, אבל ניחא. סיימתי שני ספרים כבדים ורציניים והייתי חייב משהו קליל יותר. קריאה מהירה ומהנה, עם הומור, אך אחד שבאמת נפגע. לא איזו יצירה ספרותית גדולה אלא משהו בשביל הכיף, ספר שגם אפשר לדלג שורות פה ושם, ולקרוא במהירות ולהנות. קיבלתי את מה שרציתי ואין שום תלונות, ההיפך. אז הנה מעט תיאור למרתה נמאס. בית האבות הולך מדחי אל דחי, הצוות מתעמר בהם, מקצץ בתנאים ומחלק המון תרופות. חלקן שיהיו רגועים וילכו לישון מוקדם וחלקן שיהיו פחות רעבים ועלות התחזוקה תרד. אפילו את כוסות…

סיפור העלילה פחות או יותר כבר קיים. נשאר רק לקחת אותו ולעבד אותו למשהו מעט שונה. לפעמים זה עובד נהדר (סיפור הפרברים ואפוקליפסה החדשה) לפעמים קצת פחות והתוצאה נהיית שמאלץ קיטשי (יומנה של ברידג’ט גונס ובפרט המשכיו…). אולם כאן, לקח על עצמו דרור בורשטיין משימה אפילו קשה יותר, מאחר וקפיצה בזמן של 2500 שנה אינה פשוטה. עולמות מתנגשים. מה שייכת הרכבת הקלה לירמיהו ולמה בעולם של טנקים ומסוקים צריך לבנות דייק ולצור על עיר שנה וחצי? בספרו טיט, לוקח בורשטיין את סיפורו של ירמיהו הנביא לעולמנו אנו ובכל זאת מצליח להתרחק מהקלישאה ומהאילוץ. והקורא צריך לשאול את עצמו, מה בכלל רוצה בורשטיין לומר ומה הוא רוצה ומצפה מאיתנו הקוראים? האם רק לתת נופך לסיפורי ירמיהו וכמעשה הרב בני לאו, להפוך את התנ”ך למחזה (בהערת אגב נעיר כי השניים ישוחחו בדיוק על כך ביריד הסופרים הבינלאומי)? האם לומר משהו על מציאות ימינו אנו? זו השאלה הנשאלת על הכריכה בניסוח שונה ותשובה מוחלטת אין – גם וגם. ציר עלילת הספר הוא כציר המלכים האחרונים של ממלכת יהודה, צאצאי יאשיהו. המלך יאשיהו היה המלך הצדיק האחרון, שניסה לחולל מהפכה דתית ולמנוע את החורבן, נסיון שלא צלח. ארבעת ממשיכיו – שלושה בנים ונכד – עשו את הרע בעיני ה’. גם המצב החברתי בעיר לא היה…

הרומן מתרחש “על רקע התמורות הדרמטיות בצ׳ילה של שנות השבעים והשמונים”. נעצרתי. מה אני יודע על צ’ילה בשנים אלו? לא הרבה. אוגוסטו פינושה, הגנרל שהשתלט על המדינה כפי שהיה אז ברבות ממדינות אמריקה והפארסה שהייתה סביב משפטו. “העלמה והמוות” -מחזה (וסרט) נהדר של דורפמן עם הקשר הברור לשיר העם הגרמני אותו הלחין שוברט לרביעית מיתרים (שמכונה “המוות והעלמה”. שם המחזה שונה על מנת להבדיל בין השניים שכן בלעז השם זהה). ומה עוד? נאמץ עוד את הזיכרון, היה איזה סרט על משורר גולה, שגם זכה בנובל…. כן, פאבלו נרודה (מוזכר בספר) בסרט הדוור, לא ממש קשור לתקופה. הוא מת בשנת 1973. אוקיי. זה מה שאני יודע על צ’ילה מדינת השרוך במערב אמריקה הדרומית, שרוחבה לא גדול ואורכה אלפי קילומטרים. ומה עוד? They dance alone של סטינג. אני מכיר את השיר ובקליפ רואים את הריקוד ואת תמונות הנשים הרוקדות לבדן, לאחר שבעליהן נעלמו בימי התופת ולא שבו מעולם וגם גופה אין. והיה עוד סרט אבל את שמו אני לא זוכר (חשבתי שזה שנה בצל הסכנה אבל הוא בכלל על אינדונזיה). בכל אופן, מדינה המנסה להתאושש משלטון רודני בה איש את רעהו חיים בלעו. לא היה אפשר לבטוח באיש. מלשינים בכל פינה, ואסור לשאול שאלות. נהנתי מהספר, אבל האם הבנתי אותו כפי שיבין אותו…

אני נזהר מכריכות אחוריות. ממילא על כל מותחן כתוב משהו כמו “ספר המתח המפתיע של השנה”, ואם כך כתוב על מאה ספרים, ברור שזו אמירה חסרת תוכן. אבל מהטקסט על הכריכה האחורית אני לא מתעלם. למרות שגם שם ברור לי שלא תמיד הטקסט הוא ספרותי ולרוב הוא שיווקי, הוא בעיני מעין המקבילה להבטחה או אפילו חוזה בין המו”ל לקורא, שמצפה למצוא בספר את מה שרשום בכריכה. וכאשר הספר הוא בסדרת בוטיק אישית, ואמור להתאפיין באיכות גבוהה במיוחד (הסופרלטיב מכוון, ואם תגיעו עד סוף הסקירה תבינו מדוע) ובלקטורה אישית, הציפיה היא אפילו גבוהה יותר וההתיחסות לטקסט הוא כטקסט ספרותי לכל דבר. בספר “רוח הרפאים של אלכסנדר וולף” הכריכה האחורית הבטיחה רבות ולמרות שאני מביא את הטקסט “בגב הספר” בסיומה של כול סקירה, הפעם הוא ילווה את הסקירה (ההדגשות במקור מאתר ההוצאה ממנו העתקתי את הטקסט): “רוח הרפאים של אלכסנדר וולף” נפתח בתיאור זיכרון של המספר מימי מלחמת האזרחים ברוסיה, שהשתתף בה והוא בן שש-עשרה בלבד: הוא רוכב לבדו על סוסתו, הרחק מהקרבות. הרעב, החום הכבד והעייפות כבר הכריעו אותו ואין הוא רוצה אלא לישון. והנה צונחת פתאום סוסתו תחתיו מפגיעת קליע של רובה, ומתה. הוא מספיק לראות את היורה דורך את רובהו לירייה שנייה וקטלנית, אבל בדרך נס עולה בידו להקדימו, לפגוע בו בשתי…

אני לא ממש מכיר את דיימון ראניון אבל אני גם לא ממש לא מכיר אותו, כי בכל זאת את ברנשים וחתיכות נדמה לי שראיתי או לפחות שמעתי עליו… אבל כבר בתחילת הספר המונח “חתיכות” הפך ל-“פרגיות” ותמהתי על שינוי זה ולכן קפצתי ישר לאחרית הדבר. אני אוהב “אחריות דברים”, זה נותן לי הרגשה שהמו”ל התאמץ קצת יותר ונתן ערך מוסף לקוראיו. הפעם הרווחנו בגדול. מסה מצוינת של מולי מלצר (מתרגם הספר) שעוסקת בראניון ובקורותיו, בתרגום הקודם, בשינויי העברית, ובהשוואות לתרגום החדש ועוד כמה דברים. פשוט תענוג. לאחר קריאת אחרית הדבר (שבהחלט מומלץ לקרוא אותה דווקא בהתחלה), חזרתי לסיפורים. סיפורי ניו-יורק של מטה בשנות השלושים והארבעים. גטסבי הגדול פוגש את אל-קאפונה (אם הוא היה בניו יורק ולא בשיקגו). חוק היובש והשפל הגדול הם התפאורה למאפיונרים קשוחים, טיפוסים מפוקפקים, נשים ופרגיות וסיטואציות שהאדם הסביר רוצה לרוב להתרחק מהן. לא פלא שראניון שבה את לב קוראיו הסקרנים שקיבלו דרכו הצצה אל עולם שהם לא רוצים להיות חלק ממנו. נקווה שיהיה לאוסף זה גם המשך. הנה טעימה קלה של קטע קריאה מהספר. צפו ותהנו. ארגון עסקים פירסט קלאס… ככה קוראים לזה… אכן מקצוע מכובד. לספר אני מציע להתייחס כאוסף כתבות בסגנון “מדור הפלילים פוגש את מהנעשה בעירנו”. מאחר ויש לפעמים דמיון בין הסיפורים, מומלץ…

מה הדבר הראשון שאנחנו מרגישים כשאנחנו לוקחים ספר לידיים? הכריכה. ובמציאות היא יפהפיה, הרבה יותר ממה שאפשר לראות בתמונה. ההדפס של הסוס בלט, והזהב של הפרחים הבריק. מה הדבר השני שמרגישים? הנייר. וגם הנייר היה נייר איכותי, משיי וחלק, שונה מנייר הדפוס הרגיל. הספר “לרוץ עם סוסי הפרא” אינו מסוג הספרים שאני קורא באופן תדיר. בהתאם לרוח הז’אנר העלילה נעה בציר ההווה ובציר העבר – סוף המאה ה-13 ומשרעת גיאוגרפית רחבה מאנגליה ועד מונגוליה. עלילת ההווה דקת בשר ומשמשת רק כסיפור מסגרת קצרצר לעלילה ההיסטורית. היילן, מחפש נקמה ומנוחה לנפשו ומצטרף למסעי הצלב השמיני עם הנסיך אדוארד. הוא אדם בודד, חסר משפחה וחברים. סוד אחד עליו מתגלה בהתחלת הסיפור, אבל דמותו נשארת מסתורית. הופתעתי מעט מחוסר העיסוק בעניינים רומנטיים עד שהגעתי למחצית הספר ובו תפנית עלילתית דרמטית. מאותה נקודה חששתי שהספר עומד לגלוש אך ורק לרומנטיקה (זוכרים מה קרה בסדרת “שבט דב המערות”?) וכמעט נטשתי אותו, אולם לאחר דילוג קצר קדימה, ראיתי שלא כך הדבר. ובכל זאת, ככל שהתפנית הייתה דרמטית היא הורידה את רמת הסבירות של הסיפור ובהתאם את רמת העניין שלי, ומבחינתי הייתה חיסרון. קשה לי לשפוט את הספר, לזכות או לחובה. עד מחצית הספר נהנתי, וגם בהמשך לא סבלתי  אבל גם לא אזכור ממנו משהו. אודה שההפתעה המרכזית…

ושוב הוצאת תמיר//סנדיק מביאה לנו ספר שמתרחש “שם ואז” אבל מתקשר היטב גם למציאות המוכרת לנו כאן והיום. צפון אירלנד. קתולים, פרוטסטנטים, IRA, פיצוצים, פיגועים, בריטניה, המלכה אליזבת זועמת, בשם האב, משחקים פטריוטיים של טום קלנסי. הייתי ילד ואני אפילו לא זוכר מה אני זוכר, חוץ מזה שהיה לי ברור שבעוד מקום בעולם הבריטים הצליחו לחולל מהומות והרס לשנים ארוכות (המזרח התיכון כמובן וגם מלחמת פוקלנד שבה לא היה לי ברור מה יש לבריטים לחפש אלפי קילומטרים הרחק “מירושלים” הקדושה שלהם) ואז אפילו עוד לא ידעתי על הרעב הגדול. כמה טוב להיות ילד תמים וממילא יש לנו את הצרות שלנו וכמה שלא נרצה לעשות השוואת, הרי שנעשה אותן לכאן או לכאן ואפילו אזכורים מסוימים מופיעים בספר עצמו. מאלימות אי אפשר לברוח. גם לג’רי פייגאן, שמוגדר בגב הספר כרוצח שכיר, אבל הוא בסך הכל חבר בארגון (הטרור או לא, תחליטו אתם) IRA, יש את הצרות שלו. הוא אמנם השתחרר מוקדם מהכלא (הסכם סיום הסכסוך ובעקבותיו שחרור אסירים פוליטיים – נשמע מוכר?) אבל קשה להגיד ששילם את חובו לחברה. מפגש של ג’רי עם אמא של אחד מקורבנותיו מזעזע אותו לחלוטין ופותח את תיבת הפנדורה שמזינה את כל הספר. ג’רי מתחיל לראות צלליות שמתברר שהם הקורבנות שלו והם רוצים נקמה, אבל מסיבה מסיבה כלשהי הנקמה אינה נדרשת…

סוף שנת 1943 ולאחר תבוסת הנאצים בסטלינגרד והפלישה לסיציליה, ברור כי גרמניה הנאצית לא תזכה במלחמה. זה הרגע לספר “שם צופן וריטי” המתאר משימה סודית שהסתבכה.  סוכנת חשאית נתפסת ומעונה במטה הגסטפו בעיירה קטנה בצרפת. חוקריה מנסים לחלוב ממנה מידע רב ככל האפשר וכל האמצעים קשרים. מה משימתה, מי הם אנשי הקשר שלה במחתרת, איפה נמצאים שדות התעופה ומה מצבת כח האדם והמטוסים בחיל האוויר המלכותי. והיא נשברת ומגלה את הכל. או שלא? משמעות המילה וריטי היא אמת (מהמקור הלטיני VERITAS), והסוכנת מגלה את האמת, אבל לא רק את האמת ובוודאי שלא את כל האמת, ולא פלא שמתוך המילים שאפשר לקרוא על הכריכה רק שתיים ברורות במיוחד “is lying”. אותה סוכנת (שכן גם את שמה המלא תגלו רק באמצע הספר) מרגישה כמו שחרזדה. ימיה ספורים. היא מרגלת ולא חיילת ולכן אינה זכאית להגנה של אמנת ג’נבה. הטיפול של הנאצים במרגלים, מתנגדי משטר וחיילים רוסים מכונה מדיניות “לילה וערפל”. אנשים שנעלמו, ללא שום תיעוד והסבר כמו נמוגו בערפל (ובפועל נרצחו בצורות מחרידות, חלקם בניסויים הידועים לשימצה). כדי לשרוד עליה לספר כל יום עוד משהו, ולקוות להצליח לעבור את הלילה, אבל קצין הגסטאפו, ועוד יותר מכך, מפקדו, מאבדים את הסבלנות. זהו סיפור על חברות, על נשים, על נשים בעולמם של גברים (טייסים…