“חוכמה מקדם” הוא ספר קצר המרכז סיפורים על חכמי המזרח. ייחודו הוא בפריסה הרחבה של האישים המובאים, מצפון אפריקה ועד ערבות אסיה. כל פעם שיש בידי ספר מסוג זה (וראו שני בתים בקצה העיר) אני תמה על ההגדרות אשכנזים וספרדים. מה הקשר בין ספרד לבין גיאורגיה ואוזבקיסטן? בדיוק אותו קשר שיש בין אשכנז למדינות אלו. ממילא גם בין מרוקו לעיראק ההבדלים העצומים, אך גם הכינוי “אשכנזים” אינו ברור שהרי קהילות שונות כל כך בין ליטא, פולין, רומניה, הונגריה, צ’כיה גרמניה ובכל מקרה גם ספרד ויוון הן חלק מאירופה (לפחות בינתיים). ועל כן אפתח דווקא בסוף הספר, באחרית דבר המנגידה את הסיפורים המובאים בו לז’אנר המכונה סיפורים חסידיים (אשכנזים). איני יודע מה טעם יש לנסות למצוא את ההבדלים או לדוש בהם, או להגיע למסקנות של הכותב על כך שסיפורי המזרח נטועים יותר בבית, בקהילה, בחיי היום יום, בעוד שסיפורי החסידים עוסקים בעיקר בחסיד וברב. חצרות בעלות מאפיינים חסידיים יש גם אצל יהודי המזרח, ולא עברתי על כלל הסיפורים הקיימים כדי לקבוע אם אבחנתו של כהן נכונה. אבל אפילו אם היא נכונה, מה הטעם בה מעבר לספסלי האקדמיה? האם להמשיך ולהנציח הבדלים? האם על מנת להדגיש את הקיפוח וההדרה שהיו או לא היו, יש דווקא צורך במעין הפוך על הפוך, לטעון שדווקא “אנחנו” יותר…
