ספרים מומלצים - המלצות ספרים, סקירות וביקורות

“ארבע אבנים מושלמות” – במחנות הריכוז בהן הייתה מריון כילדה, זה מה שהיא חיפשה. ארבע אבנים זהות ומושלמות בצורתן, כאילו שאם תמצא אותן זה מה שישמור על המשפחה שלה (הוריה ואלאברט אחיה) שלמה. שגעונות של ילדה קטנה אבל אולי אחת הדרכים לעבור את התופת. הספר מוגדר כספר לקוראים צעירים ומביא סיפור של משפחה אחת, משפחת בלומנטל, שברחה מגרמניה להולנד וגילתה שגם שם היא נתונה במלכודת. אפשר לראות בספר תקציר של כל תקופת השואה, מעליית היטלר לשלטון דרך ההתנכלויות ליהודים, הדרתם מהחברה, שלילת אזרחותם ועד לשואה עצמה. עד כמה הקוראים יכולים להיות צעירים? זו התלבטות שעברה לי בראש ונראה לי שגיל 14-15 הוא גיל מתאים אך רצוי שההורים יקראו קודם את הספר. אמנם הספר עוסק במשפחת בלומנטל אך הוא מייצג את סיפורן של משפחות רבות, ששרדו את השואה, באופן מלא או חלקי, ושפתחו חיים חדשים וחלקם גם הגיעו בסוף לישראל (בנה של הסופרת). אותה המשכיות של העם היהודי אותה התאמצו הנאצים לגדוע בולטת בספרים כגון אלו בתמונות משפחתיות רב דוריות המראות את רות בלומנטל, אימה של הסופרת שזכתה והגיעה לגיל מופלג של 105 וראתה נינים ובני נינים, דבר עליו יכלה רק לחלום בימי התופת בברגן-בלזן. למרות שמשפחת בלומנטל ניצלה, הספר אינו מסתיר את זוועות השואה ואת המוות שהיה בכל מקום. מובן…

הספר “היום הגיעה אלינו י’” הוא יומן קצר שניהלה מיפ חרוננדייק שהסתירה את י’ (ביומן היא לא מופיעה בשמה המלא) בתקופה השואה בהולנד. לספר ארבעה חלקים. שתי הקדמות המתארות באופן כללי את המאמצים להסתרת יהודים בהולנד על המורכבות הכרוכה בכך ועל סכנת ההלשנות. מבין מדינות מערב אירופה הולנד היא זו שאוכלוסיית היהודים שלה הושמדה באחוזים הגבוהים ביותר ולמרות הדימוי החיובי הכללי שיש לנו על הולנד, בעיית ההלשנות שם הייתה קשה והרבה מהאוכלוסייה המקומית שיתפו פעולה עם הנאצים (מחקר בנושא זה “בין הלשנה להצלה” מאת העורך המדעי של הספר פנחס בר אפרת, התפרסם גם הוא בהוצאת יד ושם). היומן עצמו הוא החלק השלישי של הספר. התיאורים בו קצרים ואפילו מעט יבשים. הכתיבה שלהם לא הייתה לצורך כתיבת פרוזה, אלא רשימות קצרות מהן יהיה ניתן לשחזר את הקורות מאוחר יותר. חשיבותו היא בעיקר אישית ואולי לצרכי מחקר. בשלב מסוים היומן נקטע, כאשר גם כתיבתו נהפכה למסוכנת מדי. חלקו האחרון הוא אלבומי ומכיל תיעוד מסודר יותר וקריא יותר של הקורות. טוב עשתה ההוצאה שהכלילה בספר את שתי ההקדמות. כמו הרבה יומנים אחרים, פרט לבודדים, ערכו הוא בעיקר אישי ולבני המשפחה. לו למשל הייתה כותבת חרוננדייק, ואפילו במבט לאחור, על הקשיים העצומים שלה בהסתרת ילדה יהודיה, היה לספר יותר עניין לציבור הרחב, אך לא…

מה נשתנה הלילה הזה. כולנו כמובן מכירים את השיר, אולם משמעות השם בספרו החדש של דוד הנשקה, אינו מה שונה ליל הסדר משאר הלילות, אלא איך השתנה ליל הסדר עצמו במהלך הדורות. לכאורה אפשר לבחון שאלה זו מימי יציאת מרצים ועד היום. לגבי הסדר בתקופת המקרא אנו יודעים מעט מאד. חמישה פסחים בלבד מתוארים בתנ”ך. בפסח מצרים לא היה עוד מה לספר, וגם בשאר הפסחים (בימי יהושע, חזקיהו, יאשיהו ועולי בבל), נראה שבאופן טבעי, קורבן הפסח הוא העיקר ועל ההגדה אנו לא מוצאים דבר, וגם מקורות מימי הבית השני אין תיאורים. גם לימינו אנו אין הספר מגיע והוא מתרכז בתקופת העיצוב הראשוני של ליל הסדר וההגדה. הספר מחולק לשני חלקים עיקריים, דיון בליל הסדר עצמו ובכל מנהגיו, ודיון בהגדה ובמדרשים השונים המרכיבים אותם, תוך הצגת המחלוקות והדעות השונות של התנאים והאמוראים. נעיר כי ההגדה כפי שהיא מוכרת לנו כיום נכתבה מאוחר יותר ודין מעמיק בהתפתחותה אפשר למצוא בספרו החשוב של דניאל גולדשמידט (הוצאת מוסד ביאליק). מבחינה זו ספרו של הנשקה מקדים את גולדשמידט ומתרכז אך ורק בתקופת המשנה והתלמוד. הספר יוצא סמוך לפסח, אך הוא אינו הגדה לפסח ואינו פירוש על ההגדה לפסח. זהו ספר מחקרי ומקיף ולמרות שהוא ספר אקדמי (ומטבע הדברים עמוס במקורות, ציטוטים והערות שוליים), ולמרות עוביו…

הסקירה פורסמה לראשונה במדור הספרות של מוסף שבת (מקור ראשון) ומובאת כאן בשינויים ומעט הוספות. אחת המשניות המצוטטות ביותר היא של התנא ר’ יהודה בן תימא, אבות פרק ה’ כא: “הוא היה אומר: בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלש עשרה למצות, בן חמש עשרה לתלמוד…”, והיא מפרטת את תוכנית הלימודים לנער. המשנה אינה מפרטת מה יש ללמוד לאחר גיל חמש עשרה אולם המעבר ההדרגתי מהמקרא למשנה ומשם לתלמוד, לא מיושם כמעט בפועל. לימוד הגמרא תופס את רוב רובו של הלימוד התורני ומתחיל בגיל צעיר בהרבה מהמפורט במשנה, ואילו לימוד המשנה נזנח כמעט לחלוטין. אמנם גם דברי ר יהושע בן חנניה (קידושין ל.) “לעולם ישלש אדם שנותיו: שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד…” מתקיימים בלימוד התלמוד הבבלי שלפי ר’ יוחנן (סנהדרין כד.): “אמר רבי יוחנן בלולה במקרא בלולה במשנה בלולה בתלמוד” כולל בתוכו את הכול ולכן ניתן ללמוד רק אותו. נכון שבגמרא יש גם משנה ופסוקים, אולם בוודאי היקפם נמוך בהרבה מהנדרש לפי פשט דבריו של רבי יהושע. לימוד התלמוד זוכה לעדנה חסרת תקדים. בישיבות לימוד בעיון של התלמוד הוא העיקר כבר שנים, אבל שיעורי דף יומי, טעימת תלמוד יומית, נפוצים בכל מקום ישוב. גם לימוד התנ”ך כלימוד עצמאי זכה לעדנה מחודשת בשנים האחרונות בעקבות אישים כדוגמת נחמה…

פסח הוא חג של שיר. “הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ-חָג…” אומר הנביא ישעיהו (ל’ כט) וחכמים דרשו הפסוק על ההלל הנאמר בתפילה בליל פסח. בהגדה עצמה אנו שרים לא מעט ומתחילים את קריאת ההלל במילים “ונאמר לפניו שירה חדשה:”, ועוד מוסיפים את הלל הגדול – “הודו לה’ כי טוב כי לעולם חסדו”, ומסיימים את הסדר כולו בשירת “נרצה” – “לך ולך, לך אף לך,לך כי לך, לך ה’ הממלכה”, ואת החג כולו אנו חותמים בשירת הים המופלאה של משה ומקנחים בשירת דוד בנביא. כשראיתי את הפרסום הראשון על האסופה “הלילה הזו כולו שירה”, לא הבנתי אל נכון את עניין הספר וחשבתי שמדובר בגירסה כלשהי של ההגדה עצמה. לאחר בירור הבנתי שמדובר באסופת שירים המתקשרים לפסח ולליל הסדר, ושכוונת העורכים הייתה כי במהלך ההגדה יקראו גם כמה שירים מתוכה, תוך ניסיון לבחון את הרלוונטיות שלהם ליושבים סביב שולחן הסדר. האם צריך להכניס תוכן חדש לליל הסדר? לי אישית, מספיק  הטקסט של ההגדה המקורית שהתגבש במשך מאות שנים ומהווה כר נרחב לדיונים, שיחות וסיפור ביציאת מצרים עד חצי הלילה וגם הרבה אחרי. עם זאת, אני מודע לכך שיש כאלו שדווקא רוצים תוכן שונה מעט, בנוסף להגדה המסורתית, כזה שיחבר אותם לפסח בצורה טובה יותר, וכפי שהגדיר זאת הרב יוני לביא בטורו – טיפים…

שמו של הספר אמנם גלוי אבל מוצפן ולא מרמז על תוכנו. ניעזר בכותרת המשנה “על כמה מדרכי העיצוב של הסיפור המקראי”. האם לפנינו ספר בתחום הספרות או בתחום המקרא? לכאורה התשובה ברורה. הספר יוצא בסדרה למדעי היהדות ועל ידי ד”ר מהמחלקה לתנ”ך אבל כאן מדובר דווקא בספר מחקר הספרות, ובעוד ספרים אחרים של גרוסמן (שסקרתי בעבר): אסתר – מגילת סתרים (הוצאת מגיד) ואברהם (הוצאת ידיעות ספרים), מביאים סיפור מקראי אחד ומנתחים אותו ניתוח ספרותי, הרי שספר זה, דן באמצעים ספרותיים שונים אותם הוא מדגים דרך סיפורים מקראיים מגוונים. ההתייחסות למקרא כסיפורת (לפחות לחלקים מתוכו) אינה גישה חדשה בעולם אך חדשה יחסית לחוקרים מהתחום הדתי ואף הישיבתי. עבור יונתן גרוסמן ועבור כל אדם דתי, התנ”ך, ובוודאי התורה, אינם סיפורים אלא דבר ה’, ואילו עבור ד”ר גרוסמן, המקרא הואו מושא למחקר בכל הכלים העומדים לרשותו, ואלו כוללים גם כלים ספרותיים. לכאורה החלוקה למחנה המאמין והמחנה החוקר היא דיכוטומית, ובכך מנסה גרוסמן לדון בהקדמתו לספר ולתאר איך הוא מבקש מהקורא מצד אחד התמסרות לטקסט ומצד שני לנתחו באיזמל כלי הספרות. לאחר ההקדמה בא הדיון באמצעים הספרותיים, תיאור שלהם, הדגמתם בפסוקים והתועלת הדרמטית ואף התיאולוגית, המושגת על ידם. האמצעים נעים מהפרט אל הכלל ומתחילים במילה הבודדת ומגיעים עד למבנה של ספרים שלמים ומשם להקשרים…

בעיני ילדה בת שתים עשרה הוא תיעוד מצמרר, מרתק ומכלי ראשון של ילדה בתקופת השואה. מפתיע שהספר לא יצא לאור בעברית כבר לפני שנים רבות. המחברת שלו גרה בארץ, גם היומן המקורי שמור בארץ, והספר יצא במקור הפולני עוד בשנת 1946.אבל טוב מאוחר מאף פעם. הספר אינו בדיוק יומן, מאחר ויומן נכתב בזמן האירועים עצמם, יום אחר יום, כאשר לא יודעים מה יקרה מחר, והספר גם אינו ספר זכרונות שכן הוא נכתב אמנם לאחר האירועים המתוארים בו, אבל רק זמן קצר אחריהם וכאשר סכנת החיים עוד הייתה ממשית. סביר שאם היה נכתב כעבור שנים רבות, היה מתקבל ספר שונה לחלוטין. מרגש לדעת שבניגוד לספרים ויומנים דומים, המחברת איתנו כאן, בישראל של שנת 2016. הספר הוא תיאור מדויק, לעתים טכני, ולעתים מסתיר בתוכו המון רגש של תקופת השואה והגטו בעיני ילדה שהתבגרה הרבה יותר מדי מהר ונאבקה בין הייאוש מהחיים למטרה העליונה של הישארות בחיים, כאשר אין אפשרות לדעת האם החלטה מסוימת שקיבלת תגזור את דינך לחיים או למוות: “הם פקדו עלינו לארוז את כל החפצים שלנו בצרור אחד, להתלבש ולשים את הצרור על הגב, ואז לקחו אותנו לכיכר סְמולקי. ישבנו שם על ספסל בערך שעה. שאלו אותנו ממתי אנחנו גרים בצד הארי, והתפלאו למה אימא עזבה את הגטו, אף על פי שהייתה…

יש הרבה ספרים על תולדות המתימטיקה ולכן נשאל מה מייחד ספר זה? כפי שרומזת כותרת המשנה, אלו ההקשרים שלו לנושא האבולוציה. האבולוציה לא אמורה להתעניין במתימטיקה. אמנם כדאי לדעת לספור  בשביל לדעת אם רודף אחריך דוב אחד, שניים או הרבה (ויש תרבויות בהן אלו היו כל המספרים הקיימים), אבל אין משהו באבולוציה שיגרום לך לחשב אינטגרלים (וכנראה גם לא לדוב שרודף אחריך, למרות שזה היה יכול להעסיק אותו לא מעט בעוד אתה היית בורח) ובכל זאת המתימטיקה הצליחה להתקדם. אולי גם בגלל שרידים אבולציוניים כאלו ואחרים יש לנו קושי גדול בלימוד מתימטיקה ובפרט בהבנה של תופעות סטטיסטיות בהן שוגים לרוב, מאחר והזמן הנדרש לחשיבה נכונה עליהן עולה בהרבה על האפשר במצבי Fight or flight. ומתי הצליח האדם לפתח את המתימטיקה ואת שאר המדעים שתכליתם הייתה לחזות אירועים, או אפילו להבין את העולם? גם זו הייתה התפתחות הדרגתית. תחזיות נכונות הן עניין מצוין וחשוב ותרבויות בבליות קודמות השתמשו בחישובים, ובפרט חישובים אסטרונומיים על מנת לחזות אירועים כמו ליקויים ותנועות נסיגה של כוכבי לכת. אם התחזית עבדה הכל טוב, אבל התרבות היוונית רצתה להבין גם למה התחזית עובדת ומשם התפתח המדע בדרכים שונות, החל מכך שהמתימטיקה היא כלי עזר בלבד ועד תורות שלמות המבוססות על מתימטיקה בלבד ושלפחות כרגע כל הקיום שלהן הוא…

סקירה על הספר בגן חיות הטרף. מי שיודע קצת גרמנית, או ביקר בברלין, ישים לב מיד לכותרת הספר. הסנטרל-פרק של ברלין הוא הטיירגארטן, גן חיות בתרגום מילולי, שבעבר איכלס מבחר חיות למען יוכלו אצילי פרוסיה להנעים את זמנם הפנוי בציד קרוב לבית. בקצה אחד שלו נמצא שער ברנדנבורג והבונדסטאג ובקצה השני, גן החיות של ברלין. נהר השפרה זורם לו בנינוחות וכל תושבי ברלין אוהבים להיות בפארק. כל מי שכותב על מלחמת העולם השנייה, צריך לחדש משהו ובספרנו החידוש הוא נקודת המבט של דיפלומט אמריקאי – ויליאם דוד (Dodd) שיכהן כשגריר בשנים 1933 (לאחר עליית היטלר לשלטון) -1937. דוד לא היה פוליטיקאי ולא דיפלומט אלא מרצה להיסטוריה, ששקד על חיבורו “הדרום הישן” והתמחה בדמותו של ג’פרסון. הוא לא היה המועמד הראשון לתפקיד, גם לא השני, אבל כאשר לא נמצאו מועמדים אחרים, רוזוולט הציע לו את התפקיד ודוד הסכים. דוד למד בצעירותו בלייפציג ואהד את גרמניה. רבים ודוד בתוכם, סלדו מהיטלר, אולם לא טרחו לעשות יותר מדי בנידון. הקונסול הכללי בברלין היה חריג, ג’ורג מסרסמית’ כתב, התריע, העביר דוחות ודחק בממשלתו לעשות פעולות נמרצות יותר כבר בשנת 1933, אולם הוא היה קול קורא במדבר. גישתו של דוד הייתה שקולה יותר אולם הספר מתאר היטב את המפנה בדעותיו שהלך והתחזק לאחר שפגש את הנאצים…

אחת האמירות שנשמעו בהקשר של חוק הספרים הייתה כי החוק יחזיר לספר את “הכבוד”. אני מטיל ספק באפשרות שחוק כלשהו יכול לעזור “לכבוד” ואת מצבו של “הספר” כמושג יש לתלות לדעתי בגורמים אחרים לגמרי ובעיקר בכך שכיום קל יותר וזול יותר להוציא ספר לאור. לא סתם מצרף הביטוי “כבוד ויקר” את המילים האלו יחדיו. מה שיקר מקבל בעצם יוקרו הילה של כבוד, ואילו מה שזול לא. והוצאת ספר, נהייתה משהו זול יחסית שהרבה אנשים יכולים להרשות לעצמם, בוודאי אם זה החלום שלהם. זו מגמה עולמית וישראל היא חלק ממנה. כמות הספרים שיוצאים רק עולה, כמות האנשים שכותבים ספרים עולה עוד יותר וסדנאות כתיבה וספרים על כתיבה נהיו פופולריים במיוחד. כיום, אין כבר צורך בהוצאת ספרים מסורתית, אפשר להוציא ספר לבד או עם הוצאה שלמעשה משמשת כקבלן, כלומר היא אינה משלמת לסופר, אלא הסופר משלם לה. ריבוי הספרים שיוצאים אינו דבר רע ומראש גם אין דרך לקבוע קריטריון של איכות. ספר בהוצאת מוכרת ומכובדת יכול להיות ספר גרוע ואילו ספר בהוצאה פרטית יכול להתגלות כמוצלח. אני מבחינתי מוכן לתת הזדמנות כמעט לכולם. אך גם הקוראים נמצאים בבעיה. שפע הספרים העצום והסטטיסטיקה שלפחות רוב הספרים הם בינוניים (אם לא למטה מכך מפני שלפעמים ספרים בהוצאה עצמאית מוותרים על שירותי עורך מקצועי) מקשים…