באוגוסט האחרון סיירתי בברלין (לקריאת רישומי מהסיור הקשה בברלין) ובין היתר הגעתי לרחוב ניאדרקירכן. מצידו האחד מטה הלופטוואפה העומד על תילו על היום ומצידו השני היה מטה ה-SS שנחרב עד היסוד ובו הוקם מוזיאון הטופוגרפיה של הטרור. מחוץ למוזיאון הייתה תערוכה שנושאה שבעים שנה למרד וורשה. התבוננתי בה מעט אבל התערוכה הכעיסה אותי. אפילו מאד. כמעט מילה לא נאמרה על יהודי וורשה. מרד גטו וורשה הוזכר בקושי. חוכמה גדולה למרוד באוגוסט 1944 כשהרוסים כבר מחוץ לוורשה (ולמרבה הצער חיכו שהגרמנים יחסלו עוד פולנים לפני שנכנסו). איפה הייתם במרץ 1943? מדוע עמדתם על הפרק להכרית את פליטיו והסגרתם שרידיו ביום צרה? איפה היה הנשק שהמחתרת הפולנית הבטיחה ללוחמי הגטו? מדוע גני השעשועים הצמודים לחומת הגטו המשיכו לעבוד כרגיל בעוד מאחורי החומה מיתמר עשן שחור, עשן הלהביורים השורפים בית אחרת בית על מתחבאיו ולוחמיו? קשה לי להפגין הזדהות עם הסבל של העם הפולני בימי מלחמת העולם השנייה. אמת שהפולנים סבלו מאד ואפילו ניתן למצוא קווי דמיון רבים בינם לבין העם היהודי. ארצם נחמסה בידי הגרמנים ממערב והרוסים ממזרח. אלו ואלו עשו מאמץ אדיר להכרית את העם הפולני כעם. האליטה הוצאה להורג: הקצינים הפולנים הוצאו להרוג על ידי הרוסים. גם האקדמאים ואנשי הממשל חוסלו. שטחים עצומים סופחו לגרמניה ותושביהם הוחלפו, הרבה מאלו שנשארו…
אם אורי רוזן היה קוסם כנראה כבר מזמן הוא היה צריך לרדת למחתרת לאחר שהפר את כל שבועות הגילדה, אבל כנראה שבתקשורת החוקים פחות נוקשים. כך או כך, ספרו העורך העירום חושף הרבה מאד מהמתרחש מאחורי הקלעים של מערכות החדשות: בעיתונות, בטלוויזיה ובאינטרנט ושם הספר קולע לתוכנו. מיד כשהתחלתי לקרוא את הספר ידעתי שהוא ספר מצוין. הספר נכתב הרבה לפני הבחירות אבל קראתי אותו רק לאחריהן וכבר בחמישים העמודים הראשונים שלו הוא הסביר כל כך טוב מה היה כאן (כלומר בעיתונות) בתקופת הבחירות. התקשורת לא משקרת (לרוב), אבל עושה מניפולציות באופן חופשי בכל דרך אפשרית – מעט עיוותים, הרבה גוזמאות, הבלטות של דברים טפלים וכו’. אנו יודעים את זה, במידה כלשהי, אבל עדיין נופלים בפח. בקריאת הספר תתוודעו להמון שיטות מניפולציה: איך יוצרים כותרות מכלום, למה סיפור מסוים זוכה להבלטה עמוד אחרי עמוד ואחר נדחק הצידה, איך גורמים לקורא לרגש הרצוי (מזעם חרון אף ועברה ועד בכי), למה העיתונים כל כך דומים, איך כתבות מסוימות צצות באופן מחזורי של פעם בשנה, למה עניין שולי לחלוטין נהיה פתאום לכותרת ראשית במשך יומיים ואז נעלם כלעומת שבא ועוד ועוד. הספר נכתב בראי תורת המשחקים והשפעותיה על כלי התקשורת השונים שהם מתחרים אחד בשני. הזירה היא זירה מרובת משתתפים בפלטפורמות שונות (טלוויזיה, אינטרנט,…
כשהשורה הראשונה על הכריכה אומרת שהספר הוא פסימי מאד, כבר אני נהיה סקרן. אמנם איני פסימיסט כלל ההפך. אני אופטימי מאד, אבל אופטימי עם ניסיון. והשורה השנייה אומרת שהספר הוא אופטימי. מתאים לי בול. הספר המיתוסים של האושר מנסה לבחון כל מיני היגדים שאנשים לרוב אומרים לעצמם. אני אהיה מאושר כאשר יהיה לי כסף, או כשאני אתחתן או כשיהיו לי ילדים וגם היגדים שליליים כמו לא אוכל להיות מאושר אם לא אהיה בזוגיות או אהיה עני או זקן. שאלת האושר היא שאלה פילוסופית כבדת משקל שגם החכם באדם – שלמה המלך – עסק בה רבות במגילת קוהלת כולל ביצוע ניסויים והגיע למסקנות שונות כדוגמת (קוהלת ג’ כב): “וְרָאִיתִי כִּי אֵין טוֹב מֵאֲשֶׁר יִשְׂמַח הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו כִּי-הוּא חֶלְקוֹ כִּי מִי יְבִיאֶנּוּ לִרְאוֹת בְּמֶה שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָיו”. והנה שאלת האושר נשארה שאלה פתוחה שלא נענתה עד היום והספר מראה לנו שלרוב מה שאנחנו חושבים שיביא לנו אושר לא ממש יביא לנו אושר או לפחות לא להרבה זמן. חתונה מביאה אושר אבל הוא מחזיק מעמד די מעט שנים. בין שנתיים לארבע, ומי שלא פועל לחיזוק הקשר וליצירת קשר זוגי רציני ומשמעותי ונשאר עם חווית ההתאהבות הראשונית יגלה שהיא פגה ונעלמה ועלול להתאכזב. גם כסף לא מביא לרוב אושר. אולי לזמן קצר, עד שמתרגלים אליו…
ארנה קזין (עם קמץ קטן אבל בלי וו) ממליצה על תרגיל של כתיבה בלי תארים. לכתוב עם שמות עצם ופעלים. אני אנסה לכתוב סקירה כזו. לא הכרתי את ארנה קזין כסופרת ולא קראתי ספרים שלה או טורים שפירסמה בעיתון. אבל, כמי שאוהב לקרוא ולכתוב (בעיקר מאמרי פרשת השבוע, אסטרונומיה וסקירות ספרים) אני מתעניין בנושאים אלו. נראה שלספר זה שתי מטרות. האחת, לפתוח לנו פתח למוחה של ארנה. מה קורה אצלה בתהליך הכתיבה. איפה שולחן העבודה שלה ומה היא עושה בבוקר. מתי היא אוהבת לכתוב, מתי היא לא מסוגלת לכתוב, איך מתגברים על מחסומי כתיבה ומה עובר עליה בשלבים השונים של הפקת הספר החל מהרעיון הנצרב בראש ועד קריאת סקירות וביקורות מעין זו. המטרה השנייה היא לתת כלים לכל מי שאוהב לכתוב. ולא משנה מה כותבים: סטטוס, פוסטים, בלוגים, סקירות, טור בעיתון, נובלה, סיפור קצר, רומן, אפוס או מתכונים. הספר כולל כללים והדרכה ודוגמאות מספרים אחרים אותם ארנה אוהבת, רובם לא תורגמו לעברית. עד כאן ללא תארים. או עם פחות תארים. קשה לכתוב ככה והתועלות שאני ראיתי בניסיון אינה דווקא ביצירת טקסט טוב יותר אלא ביצירת טקסט מודע ומחושב יותר, כזה שאחר כך נוסיף לו תארים במקומות הנכונים אולם במינון מדויק. אהבתי את השילוב בין זרם המחשבות לבין כללי הכתיבה, שילוב…
אודה על האמת שלא ממש הבנתי איך כולם מתחילים לעשות כושר ולהיות מדריכי כושר ולקח קצת זמן עד שהבנתי למה המונח “אימון” מתייחס. ההגדרה של המושג נשארה מעורפלת מעט, אולי במכוון, כך שכל אחד יכול למצוא איזו נישה משלו תחת ההגדרה הכללית של התחום. לספרים הרבים העוסקים בתחום מצטרף ספרה של נילי סופר, שבאה מתחום המשפטים והניהול מחד גיסא ותלמוד מאידך גיסא ומציעה בספרה מעין קורס אימון אישי לאור מדרשי חז”ל ואמרות שפר ממיטב הרפרטואר העולמי. כל פרק עוסקת בתחום מסוים, בקשיים ובכשלים שהוא גורם לנו ובשיטות להתגבר עליו. לדוגמה: לקיחת אחריות מול הטלת אשמה, קנאה, חוסר יכולת איפוק והבלגה, גאווה וצניעות ועוד. בסוף כל פרק מופיע סיכום קצר. נביא סיקור קצר ממעוף הציפור על הפרק הראשון “את מי אתה מאשים?” הפרק נפתח ברבי יצחק שחולל ניסים שלכאורה היו אמורים להיטיב אך גרמו לתוצאות לא רצויות והיה צריך לבטלם (המקור בתלמוד במסכת תענית כג עמוד ב’). המעשה מהווה פתיחה ראויה לספר בכך שאותם האנשים שאירע להם הנס ולא השכילו לנצלו האשימו את מחולל הנס בתוצאה. כמו כן אפשר ללמוד מכך ששינוי אמיתי לא מתרחש באמצעות ניסים. משם עובר הפרק לדון באדם הראשון שהתחמק מאשמה והאשים את חווה, בקין שהיתמם מול ה’ על כך שאינו יודע מה קרה להבל וממשיך בנושא…
כשקראתי בספר “הורים ממנפים הישגים” מאת ד”ר חדווה טרגר חשבתי שאקבל מידע על דרכים בהם הורים יכולים לעזור לילדיהם להצליח בלימודים. מי לא רוצה? כך גם נראה הטקסט על הכריכה: “הספר הורים ממנפים הישגים משמש מורה נבוכים למעורבות הורים משמעותית שתוביל את התלמידים להצליח בלימודים”. פירשתי לא נכון את הכותרות והנחתי שהספר מיועד בעיקר להורים, אולם הנחה זו הייתה מוטעית והספר מיועד בראש ובראשונה לאנשי החינוך. הספר עוסק בצורך ליצור מרחב לימודי בו ההורים מעורבים ולא מתערבים (ובהבדל בין שני המושגים האלו דנה ד”ר טרגר רבות) אולם קהל היעד העיקרי שלו אינו ההורים אלא דווקא אנשי החינוך. בפרט ההנהלה (הכוללת גם את הפיקוח ואת מחלקת החינוך העירונית ואת משרד החינוך) והמורים. רק כאשר הם ישתכנעו בצורך לערב הורים ויתאימו את בית הספר לכך יוכלו גם ההורים ליטול חלק בפעילות. בחלקו הראשון של הספר מוסברת החשיבות של מעורבות ההורים. מהי בכלל מעורבות, אילו יחסים יכולים להיות בין ההורים לבית הספר, מה מומלץ, ממה צריך להיזהר ועוד. זהו הפרק התאורטי. חלקו השני של הספר כולל ארבעה פרקים הפונים לקהלי היעד השונים ומטרתם לתת כלים מעשיים למימוש התאוריה בחלקו הראשון. פרק לאנשי הניהול (55 עמודים) פרק למורים ולמורות (55 עמודים) פרק להורים (35 עמודים) ופרק לתלמידים עצמם (20 עמודים). כבר מחלוקה זו ברור…
רציתי לסקור את הספר ללא נגיעות לפוליטיקה של ימינו אך הדבר בלתי אפשרי. ענת רוט הצטרפה ומתמודדת בבחירות המוקדמות של מפלגת הבית היהודי, בית המשפט העליון מורה על פינוי עמונה בשם החוק (אבל איפה הצדק?) ופרשת שחיתות שלטונית במפלגת ישראל ביתנו משחררת מליברמן אמירות שמאלניות כמו רצה להיות אתרוג וציפי לבני ממשיכה לדבר גבוהות על דמוקרטיה בלי שנראה שהיא באמת מבינה מה זה אומר ומתנהגת כדיקטטורית לכל דבר. פוליטיקאים באים ופוליטיקאים הולכים ואין חדש תחת השמש. ספרה של ענת רוט – לא בכל מחיר – נותן תמונת מבט רחבה על אירועי ההיתנתקות מרצועת עזה. התלבטתי ארוכות איך לפתוח את הסקירה. המחברת כותבת שמטרת הספר הינה בעיקר להצביע על הפער בין הצגת המתנחלים כציבור אלים ומסוכן שלא יבחלו בשום אמצעי, שאין בהם שום כבוד לדמוקרטיה ולמדינה לבין מה שאירע בפועל – פינוי מהיר תוך שישה ימים של 1751 משפחות ואלפי אנשים. הספר מומלץ מאד לקריאה. דווקא ובעיקר לאנשים המשייכים את עצמם למרכז ולשמאל ושתמכו בהיתנתקות ושתומכים כיום בנסיגה מיהודה ושומרון ופתרון המכונה “שתי מדינות”. הספר לא עוסק כלל בשאלה האם ההיתנתקות היא טובה או רעה אלא רק בתהליכים שהובילו אליה ובכך שהיא התנהלה בצורה לא ראויה ולא דמוקרטית (וכנראה בהיבטים מסוימים גם לא חוקית). הספר, עבודת מחקר מקיפה ויסודית הפורשת את…
היום כולם מכירים את יחידה 669 – יחידת החילוץ של חיל האוויר שמשמשת לא אחת במשימות אזרחיות של חילוץ והצלה. רבים חייבים לה את חייהם. היום הצורך ביחידה כזו נראה מובן מאליו אבל לא תמיד היה כך. בספרו החדש שמכונה כמתבקש “669” מביא איתי אילנאי את סיפורה של היחידה מאז הקמתה ועד ימינו. איתי מכיר היטב את היחידה, אביו היה בין מקימיה ומפקדה השלישי. היחידה הוקמה בשנות השבעים, כלקח מפעולת חילוץ של הטייס נעם ארנון (וייס) שנטש את מטוס הפאנטום שלו מעל הים לאחר תאונת אימונים. כשלון זה היה הסמן הראשון לנחיצות של יחידה מיוחדת שתטפל בחילוץ ובמילוט. מלחמת יום הכיפורים רק הדגישה את הצורך וכך קמה היחידה. היחידה עברה הרבה במהלך השנים, בתחילה היא נבנתה ככבבואה של 12 הנועזים או כפי שכותב אילנאי: “חבורה של פרועי שיער אוכלי נחשים, שהשיגה את חבלי הסנפלינג שלה בגנבה. קמינסיקים שמזנקים לאחור על חבל אחד ויהיה מה שיהיה”. כיום זוהי אחת היחידות המובחרות ביותר של צה”ל. בתחילתה התקשו מפקדיה לגייס אליה אנשים, והיום נדרש גיבוש קשה וקורס הכנה של שנתיים כדי לענוד את סמל היחידה – החתול השחור. הספר מתרכז בעיקר בשנות השבעים, בתהליך הקמתה ובנייתה של היחידה מאפס, באפיון הצרכים המיוחדים שלה השונים במהותם מיחידות דומות בעולם, בחיבור של כוחות חילוץ ורפואה…
אני נוסע באוטו עם ישי (9) ואפילו לא שם לב שהשירים עברו לפרסומות. פתאום ישי מעיר: “פרסומת זה טקסט מגמתי. מנסים למכור לך משהו…”. ואכן אנו מוקפים בפרסומות, בידיעות, חדשות, אמירות, סטטוסים ובאופן כלל בהצפה של נתונים. חלקם – ודי להזכיר את חרושת השמועות בווטסאפ בימי מבצע צוק איתן – מגמתיים, מעוותים שקריים ומומצאים. איך אפשר לדעת למה כדאי להאמין? מה כדאי להמשיך ולבדוק, ומה לסנן מיד? אין כמעט שבוע שבו איני מקבל (לרוב כצרופה לעיתונים), חוברת יפה, צבעונית ומפוארת (שהפקתה לא זולה) המבטיחה לי ניסים ונפלאות. בין אם זה מקבר רחל אמנו, משמן הרשב”י, או מכאלו שרואים את עצמם שליחים ישירים של צדיק כזה או אחר (שבוודאי מתהפך בקברו נוכח השרלטנות שנעשית בשמו). אפשר להשתגע. לפעמים גם הילדים מעיינים בחוברות אלו. למזלי יאיר (14) עיין מעט ואמר לי: “אבא, זה בכלל לא הגיוני מה שרשום כאן”. העובדה היא שהחוברות האלו ממשיכות כל הזמן לצאת והמסקנה היא שמדובר בעסק מכניס. מכניס מאד. ספרו של גלעד דיאמנט “חשיבה חדה” מסכם כמה שנות פעילות שלו באינטרנט ובבלוג בעל שם זהה. אפשר אולי לקרוא לו גם המדריך לספקן המתחיל. קודם כל לעצור ולא לפעול באופן אוטומטי, אחר כך לבדוק. זה כמובן נכון לפני שפותחים מיילים מוזרים (אין לך דודה בניגריה ואם הייתה לך…
נניח שיש לכם רעיון מצוין לבניין מקסים, האם הייתם מתחילים לבנות סתם ככה? כנראה שלא ורוב הסיכויים שאם כן היו מתגלות בבניין בעיות רבות. אולי אחד מאלף בנינים יצליח, אבל הסיכויים נגדכם. יש תורה שלמה באדריכלות ובהנדסה וצריך ללמוד אותה. משום מה בעולם הכתיבה, נראה שהכלל לא נכון ואנשים פשוט מתחילים לכתוב. בעצם הכתיבה עצמה אין שום רע, אבל הדרכה נכונה יכולה לסייע רבות לשיפור הסיפור. גם הכתיבה היא תורה מסודרת ויש לה כלים שכדאי ללמוד. בדיוק על צורך זה עונה הספר “המדריך לכתיבת פרוזה” מאת אורי פרץ-שרון. לספר התוודעתי דרך פרוייקט מימון ההמונים שלו. כתבתי כבר בעבר שאני מאד אוהב פרוייקטים כאלו. לשמחתי פרוייקט זה ממש ממצה את מהפכת האינטרנט והשיתופיות. הספר הוא תוצאה של אתר שלם עם תכנים רבים בנושא, כולם כמובן בחינם. שיתופיות לשמה ברוח ה- Creative Common. לאחר שיטוט קצר באתר הבנתי שהמחבר רציני ומיהרתי לתמוך. לא התאכזבתי. לאחר זמן מה נחתה בתיבת הדואר מעטפה ובתוכה ספר יפה לעין, ועוד חתום וממוספר. כבר התחלה טובה. תמונת הכריכה מראה בדיוק את הרעיון ההנדסי שעומד מאחורי הסיפור. בחלקה העליון שם הספר בקווים שרטוטים שיזכירו תכנון מדוקדק בנייר שרטוט. מתחתיו התוצאה שיכולה להיות פרועה ויצירתית מצוירת ביד חופשית. בספר פרושה תורת הכתיבה. מהי עלילה, איך מאפיינים גיבורים , מה…