באוגוסט האחרון סיירתי בברלין (לקריאת רישומי מהסיור הקשה בברלין) ובין היתר הגעתי לרחוב ניאדרקירכן. מצידו האחד מטה הלופטוואפה העומד על תילו על היום ומצידו השני היה מטה ה-SS שנחרב עד היסוד ובו הוקם מוזיאון הטופוגרפיה של הטרור. מחוץ למוזיאון הייתה תערוכה שנושאה שבעים שנה למרד וורשה. התבוננתי בה מעט אבל התערוכה הכעיסה אותי. אפילו מאד. כמעט מילה לא נאמרה על יהודי וורשה. מרד גטו וורשה הוזכר בקושי. חוכמה גדולה למרוד באוגוסט 1944 כשהרוסים כבר מחוץ לוורשה (ולמרבה הצער חיכו שהגרמנים יחסלו עוד פולנים לפני שנכנסו). איפה הייתם במרץ 1943? מדוע עמדתם על הפרק להכרית את פליטיו והסגרתם שרידיו ביום צרה? איפה היה הנשק שהמחתרת הפולנית הבטיחה ללוחמי הגטו? מדוע גני השעשועים הצמודים לחומת הגטו המשיכו לעבוד כרגיל בעוד מאחורי החומה מיתמר עשן שחור, עשן הלהביורים השורפים בית אחרת בית על מתחבאיו ולוחמיו? קשה לי להפגין הזדהות עם הסבל של העם הפולני בימי מלחמת העולם השנייה. אמת שהפולנים סבלו מאד ואפילו ניתן למצוא קווי דמיון רבים בינם לבין העם היהודי. ארצם נחמסה בידי הגרמנים ממערב והרוסים ממזרח. אלו ואלו עשו מאמץ אדיר להכרית את העם הפולני כעם. האליטה הוצאה להורג: הקצינים הפולנים הוצאו להרוג על ידי הרוסים. גם האקדמאים ואנשי הממשל חוסלו. שטחים עצומים סופחו לגרמניה ותושביהם הוחלפו, הרבה מאלו שנשארו…
