ספרים מומלצים - המלצות ספרים, סקירות וביקורות

סקירה על הספר חיים ועוד חיים מעט קייט אטקינסון. “מה היה קורה אילו יכולנו לחיות שוב ושוב – עד שהיינו עושים את זה כמו שצריך?” – כך פותח המשפט הראשון על גב הספר ומזמין את הקורא לנסות ולפתור את השאלה התיאורטית  תוך כדי קריאה.  מבט חטוף בתוכן העניינים של הספר מראה עד כמה הוא חריג. לא רק שהעלילה לא לינארית וחוזרת בזמן קדימה ואחורה אלא  ששמות הפרקים וזמניהם מופיעים פעם אחר פעם. העלילה מתחילה בלילה מושלג בבית אנגלי, בו נולדה תינוקת מתה. אולם מיד בהמשך מתואר אותו לילה שוב  ובו התינוקת נולדה בריאה ושלמה. מכאן ועד סוף הספר אנחנו נמצאים במערבולת אפשרויות. אורסולה, גיבורת הספר, נהרגת בתאונות שונות ומשונות, אבל לאחר מכן, משהו קטן משתנה –  בשלב זה לא על ידי אורסולה – והתאונה נמנעת. בהמשך הספר אורסולה מגלה כי יש לה את היכולת למות ולהתחיל מחדש בנקודת זמן מסוימת ולשנות את ההתרחשויות. אורסולה מגלה זאת בדרך הקשה כאשר היא מתה ונולדת פעם אחר פעם עד שבסוף מוצאת מה צריך לעשות על מנת לחיות. אבל שינויי מציאות אינם דברים של מה בכך וגם עליהם יש לשלם מחיר – לפעמים כבד – שיוביל לבעיות חדשות ושוב לצורך בשינוי. צמתים חשובים בחייה של אורסולה מופיעים שוב ושוב כאשר כל פעם הדברים קורים…

את פרט הטריוויה שאדמונד הילארי היה הראשון שהגיע לאוורסט, ידעתי כבר מגיל צעיר. קצת מאוחר יותר כבר הקפידו להגיד שהילארי וטנזניג נורגיי הגיעו ראשונים. אבל האם שניים בלבד יכולים לטפס לאוורסט? כיום כן (למרות שאין סיכוי שזה יקרה בפועל – ראו בהמשך),אולם בשנת 1953, שנים ספורות לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, נותר האוורסט פיסגה אחת שיש לכבוש. המלחמה הקרה כבר נהייתה חמה בגיזרת קוריאה, והאימפריה הבריטית הייתה צריכה עוד נצחון אחד בתהליך גסיסתה שכבר החל והיה בלתי ניתן לעצירה, מרוץ החלל טרם נפתח, זה יקרה רק ב-1957 ופסגות ההימאליה היו יעד נכסף. לאחר מספר כשלונות, ארגנו הבריטים משלחת ענקית עם מטרה ברורה, להגיע לפיסגה. הספר אוורסט 1953, מספר את סיפורה של המשלחת, והוא פותח כמה שנים קודם לכן בנסיונות הקודמים לטפס על ההר. אי אפשר לטפס כל כך גבוה בפעם אחת, כל משלחת מצליחה להגיע מעט יותר גבוה, וסוללת את הדרך לבאות אחריה. הרבה אחוות מטפסים, המלווה בתחרות ובקינאה. רק אחד יכול להיות הראשון על הפיסגה, ומי לא רוצה להיות הראשון? לא פלא שההחלטות מי יצא, עם מי ומתי, לוו בהרבה מתחים ופוליטיקה פנימית, והספר דן בהם בחלקו הראשון. חלקו השני והעיקרי הוא סיפור המשלחת עצמה, עשרות אנשים, מאות סבלים וכמעט 9 טון של ציוד, והכל בשביל ששני אנשים יוכלו…

אם אתם רוצים לקבל תשובה לשאלה שבכותרת, אין צורך לקרוא את כל הספר. היהודים הם העם הנבחר ודבר זה מקובל על מאמיני שתי הדתות המונותיאסטיות הגדולות. דבר זה מקובל גם על רוב היהודים, למרות שכמו טוביה החולב יש כאלו שהיו רוצים שאלוהים יבחר לו לפעמים עם אחר… האתאיסטים מצידם יצטרכו להתמודד עם העבודה כי היהודים הם שהמציאו את רעיון הנבחרות. בדתות המזרח, אין הספר עוסק. ספרו של אבי בקר בוחן את רעיון הנבחרות של העם היהודי בשנים עשר פרקים המייצגים אישים שונים, יהודים ושאינם, מתקופות שונות, החל מרבי עקיבא ועד מל גיבסון. בין האישים אפשר למצוא את רבי יהודה הלוי, אוגוסטינוס, מוחמד, מרתין לותר, בנימין דישראלי, אנה פרנק, הרב קוק, חיים ברנר, עגנון וג’ורג אליוט. הספר מכיל ביוגרפיה קצרה של כל האישים הללו אולם מטרתו העיקרית היא בחינת ההתייחסות העיקרית שלהם ל “עם היהודי” ולרעיון הבחירה בו, בהם עשו שימוש כל אחד לפי דרכו. ספרו של בקר מטריד מאחר והוא עושה קישור ישיר בין יצירת הדתות הגדולות – האיסלם והנצרות וההבחנה כי האנטישמיות מהווה מוטיב מרכזי בהתפתחותן, מוטיב שהכנסייה עשתה מאמצים מסוימים להשתחרר ממנו והאיסלם – ההולך ומקצין – אפילו לא מנסה. הנצרות, הקדומה, בנסותה לנכס לעצמה את כל היתרונות שהתנ”ך מציע, הייתה חייבת לנשל את היהודים מזיקתם לתנ”ך. האם…

עלמה צעירה עוברת לעיר הגדולה. לכאורה סיפור בנאלי אבל כשהנערה היא דוריס, העיר הגדולה היא ברלין והשנה היא 1932, מתקבל רומן מסקרן ביותר. דוריס, שחולמת להפוך לכוכבת קולנוע, היא משל לגרמניה כולה: כלפי חוץ משי יקר ואיכותי, אך מי שמביט מקרוב מגלה שהוא מזויף. אין תיאור טוב מכך לרפובליקת ויימאר הרקובה ברגעי גסיסתה האחרונים, רגעים המתוארים בצורה חדה כל כך בספר. דוריס אמנם מעידה על עצמה מתארת  שהיא בורה בעניני פוליטיקה,אולם אבחנותיה חדות, והביקורת על החברה הגרמנית מהדהדת. זוהי חברה הטורחת להיראות הגונה כלפי חוץ אך ריקה מבפנים, חברה שבה שולטת תרבות צריכה וההדוניזם חוגג. הכל מותר -בעת הזאת לגנוב לנצל ולשקר, כל עוד לא נתפסים. הברומן מותח ביקורת על האנטישמיות ששררה בגרמניה בשנים ההן, ומציג גם מניפסט פמיניסטי המקדים את זמנו. המשטר הנאצי הרגיש לא בנוח עם הספר, שיצא ערב עלייתו של היטלר לשלטון – והוא הוחרם ונאסר להפצה. הסופרת נאלצה לברוח לארצות אחרות. קשה שלא לאהוב את דוריס, הגיבורה התמימה המתייסרת על מעשיה, ומנסה בגמלוניות מרובת חן להיות טובה. ראוי לציון התרגום המשובח של חנן אלשטיין ואחרית הדבר המרתקת שהוסיף לספר הרלוונטי גם לימינו. עד כאן הסקירה כפי שהתפרסמה במגזין מוצ”ש. מאחר וכאן אפשר להרחיב מעט נוסיף כי לאנשים רבים – ואני ביניהם – יש קושי מסוים לקרוא…

“לו היו לאלוהים חלונות, מזמן היו מנפצים את זגוגיותיו!” במבט חד, נוקב, מתריס, אירוני אך עם המון הומור ואופטימיות ברגעים הקשים, מתאר גיבור הספר יצחק יעקב בלומנפלד את קורותיו במאה התשע עשרה. אבל קורותיו  של בלומנפלד הם קורותיה של יהדות מזרח אירופה כולה. יהודים פשוטים שמצאו את עצמם כנתיני הקיסרות האוסטרו-הונגרית ואז כפולנים ואחר כך בברית המועצות, ואז חסרי אזרחות בשטחים המסופחים לרייך השלישי, במחנות עבודה, ריכוז והשמדה ובגלות בסיביר. גיבור הספר, נקלע לכל התרחשות בעל כורחו ומכוח הגורל או רצון האל, ומצליח בכל סיטואציה לשרוד כנגד כל הסיכויים. מחיים שלווים בכפר קטן – קולודץ – והתמחות בעסק המשפחתי שנשא את השם המחייב והבלתי מושג “מוד פריזיאן” דרך אימונים לצבא האוסטרו-הונגרי, מעבר לרשות פולין, סיפוח לברית המועצות מכח הסכמי ריבנטרופ-מולוטוב, הגלייה למחנה עבודה בגרמניה לאחר קריסת אותם הסכמים, שילוח לכלא ולמחנה השמדה ואז כשהשחרור כבר הגיע – הגליה לסיביר על עבירות שכמובן לא בוצעו. ובכל זה – וכשהוא על סף המוות פעם אחר פעם, לא מאבד גיבור ספרנו, גיבור פיקטיבי, אבל אמיתי – כי בודאי יש מישהו שעבר את כל התלאות האלו ועוד רבים אחרים שניספו במהלכן – את ההומר השופע שלו ואת שמחת ורצון החיים. ההומור הוא חלק מרכזי בספר, ונראה שכל ספר הבדיחות של אלתר דרויאנוב מוכל בתוכו….

בכל שבת ללא יוצא מן הכלל היה מתקיים סדר היום הבא: 7:30-9:30 תפילת שחרית, לאחר מכן קידוש וארוחת בוקר ייקית כולל איאקלה (סלט ביצים) וקרטופלסלט ולאחר מכן הולכים לגם החיות העירוני ברחוב שלמה המלך פינת הדסה, שהיה ממוקם כמאה מטרים מביתי. הכניסהבשבת לגן החיות היתה בחינם ופחות או יותר כל תל אביב הסתובבה שם בין הכלובים. את כל שאריות החלה לקחנו וחילקנו לחיות בהנאה מרובה. לרוב הלכנו ישר לכלוב הפילים (להם היה צריך להביא חלות שלמות שנעלמו תוך שניות). גן החיות היה חלק בלתי נפרד מילדותי עד שלמרבה הצער (ולשמחת השכנים הקרובים שסבלו קשות מרעשים וריחות) הוא נסגר בשנת 1980 וכל החיות הועברו לסאפרי ברמת גן. והנה בספר “אריות ברחוב הירקון” גיליתי את סיפור הקמתו של גן החיות בתל-אביב שהתחיל כפרוייקט פרטי של הרב מרדכי שורנשטיין מי שכיהן כרב הראשי של קופנהגן והחליט בשנת 1935 לעלות לארץ. הוא פתח חנות בשינקין אולם כולם באו רק לצפות ולא לקנות וכך החל לגבות דמי כניסה והפך את החנות למעין גן חיות שלאחר מכן עבר לביתו ברחוב הירקון 63. שדרוג רציני קיבל הגן כשהרב נסע למצרים והצליח בצורה לא ברורה לרכוש זוג אריות צעירים שזכו לכינויים גיבור ותמר. גדילת הגן ותלונות השכנים גרמו לעיריה להחליט על בניית גן חיות עירוני ברחוב הדסה (הרחוב…

כל מי שקרא ואהב את על בלימה, חיכה שאבירם ברקאי יכתוב ספר נוסף, וספר זה אכן הגיע. הפעם מתאר ברקאי את טייסת הפנטומים 201, הידועה גם בכינויה האחת ואת פעולותיה במלחמת יום הכיפורים. הספר נע מרמת המטכ”ל ועד החייל הבודד, הטייס או הנווט. ברקאי אינו היסטוריון. למרות שערך תחקירים מקיפים, לא אחת הוא “מתפרץ” לתוך הסיפור עם הערות שנכתבות במבט לאחור. הערות אלו מופיעות בפונט שונה ונבדלות משאר הטקסט. פרטי הקרבות עצמם ידועים והחידוש העיקרי בספר הוא הסיפורים שבאים מלמטה, מתוך אנשי הטייסת עצמם. לא קל לשכנע טייסים לדבר וברקאי הצליח מעל המשוער. מספר אירועים בספר לוטים בערפל וברקאי מפרט בדיוק את הגרסאות השונות לאותו אירוע ובוחר להכריע בדרך מסוימת. גם בספר זה, ברקאי לא מהסס להצביע על אשמים. ראש אמ”ן, אלי זעירא, עמוד כצפוי בראש הנאשמים ואליו מצטרף גם בני פלד, מפקד חיל האוויר. אמנם פלד היה מהבודדים שאכן חשב שהולכת לפרוץ מלחמה, אולם ההכנות הדרושות לא נעשו.  גם בספר זה עולה התמונה על הברדק ששרר במטכ”ל בימים הראשונים ועל ההוראות הסותרות. בהקשר של חיל האוויר מדובר על הפסקת מבצע תגר – מבצע התקיפה הגדול בחזית הדרומית לטובת ביצוע מבצע דוגמן, מבצע שמטרתו חיסול סוללות הטילים בסוריה, ושנכשל כישלון חרוץ. כך יצא שחיל האוויר יצא קרח מכאן ומכאן. אולם…

הידד, ספר חדש בסדרת פנדורין. חובביה המושבעים של הסידרה, כמוני, מניחים את כל שאר הספרים בצד ושוקעים מיד בקריאת הפרק הבא בסדרה – אהוב המוות אז מה יש לנו? דג רקק המתחיל קריירה בחיי הפשע ברובע חיטרובקה הידוע לשימצה זה אלף שני נסיכים הרבים על תפקיד האס של הפושעים זה בית וכמובן איך אפשר בלי – פאם פאטאל יפהפיה הזורעת סביבה רק מוות, זה גימל ולתוך כל ההמולה נכנס פנדורין ועוזרו הנאמן מאסה. אם שם הספר נשמע לכם מוכר הרי זה בגלל שהספר הקודם בסדרה אהובת המוות, מתרחש במקביל לעלילה זו, ופנדורין חוקר את שתי התעלומות במקביל. שילוב מופלא של העולם הדקדנטי הגבוה ושל העולם התחתון השפל (בסגנון דיקנס) כאשר המוות מככב בשניהם. צריך להיזכר מעט באהובת המוות, ובחקירתו של פנדורין שכאשר הוא נעלם שם הוא נמצא כאן וכאשר הוא נעלם מספר זה הוא נמצא שם, אולם לצערי, העלילות נפגשות רק לעיתים רחוקות ואינן משליכות פרטים חשובים זו על זו ולכן אפשר להתייחס לכל ספר כעומד בפני עצמו. כמובן, שבהתאם למסורת, יש בספר אזכורים רבים לספרים הקודמים ולכן מומלץ לדבוק בסדר המקורי מעזאזל והלאה (אם כי את אהוב ואהובת המוות ייתכן ואפשר לקרוא במקביל, פרק מזה ופרק מזה). העלילה מסופרת מנקודת המבט של סנקה, דג הרקק מקודם, בשפה הנמוכה, אך…

“דווקא במהלכים שלאחר הצליחה במערב התעלה נחשפה מהות יחסי הברית בין ישראל לארצות הברית. זו מתקיימת בפועל, כולל תמיכה אמריקנית ומתן גיבוי, רק כאשר פעילותה של ישראל משרתת את האינטרס האמריקני. בברית הזאת האינטרס האמריקני חייב לקבל מענה, וישראל מצידה נדרשת להקריב. הרווח של ישראל הוא בעצם התמשכות התמיכה האמריקנית. אך הגשמת האינטרס הישראלי המהותי ביותר אינה חופפת את הרצון האמריקאי. החל בשלב מסוים, כפי שיווצר לקראות סוף המלחמה, האינטרס האסטרטגי הישראלי סותר את האינטרס האמריקני” (עמ’ 259). נדמה שכל העמודים הקודמים לפיסקה זו בספרו של אמנון לורד על מלחמת יום הכיפורים נועדו כדי לנתב את הקורא אליה ולגרום לו לעצור ולעמוד על חשיבותה גם ואלי בעיקר בימינו. אמנון לורד מנסה להביא סיפור אחר על המלחמה והוא עושה זאת בכמה כובעים. בכובע הראשון, לורד היה קצין מודיעין צעיר והיה באיזור האירועים, כולל במערב התעלה. הכובע השני הוא כובע ההיסטוריון החוקר והמפשפש בארכיונים (ומידע חדש מארכיונים של ישראל, ארצות הברית, ברית המועצות לשעבר והדלפות ויקיליקס זורם ללא הפסק) וגם בכובע העיתונאי השונה מהותית מההיסטוריון. התוצאה אמנם שעטנזית משהו, אך מרתקת. עיקר החידושים הוא בהתייחסות המרובה לתקופה בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים, למהלכים המדיניים והצבאיים שהיו בה וליחסי הכוחות הבינלאומיים. בעקרון, קובע לורד, ישראל הייתה רגלי פשוט במשחק המלכים בין…

ב-20/8/2013 ביקרה קאנצלרית גרמניה, אנג’לה מרקל, במחנה הריכוז דכאו שליד מינכן. מרקל נאמה במקום, אמרה שהיא מרגישה בושה וזעזוע ושמה שקרה במחנות (ודכאו לא היה מחנה השמדה) אינו ניתן להבנה. הביקור לא עבר בצורה חלקה. כצפוי היו לו מתנגדים רבים כל אחד מסיבותיו הוא. לא הייתי פותח את הסקירה באזכור הביקור הזה, לולא היה זה הביקור הראשון של קאנצלר גרמניה במחנה זה. כל ראשי גרמניה הקודמים לא הגיעו לשם מעולם כאילו אמרו, כל זה אינו נוגע לנו. ביקור זה אולי מהווה תיקון כלשהו לביקורו של רולנד רייגן בגרמניה בשנת 1985 (ביקור שאיני זוכרו מילדותי) וגם בו סירב רייגן לבקר בדכאו אך לעומת זאת ביקר בבית קברות צבאי גרמני. את החלטתו נימק באמירות מבולבלות כדוגמת: “אני משוכנע כי הפעם, במקום לעודד מחדש זיכורנות וכו’, ואת כעסי העבר, אולי עדיף שנציין יום זה כיום שבו לפני ארבעים שנה החלו שלום וידידות..” (עמ’ 13) או: “אני חושב כי אין שום רע בביקור בבית קברות זה שבו האנשים הצעירים האלה היו גם הם קורבנות הנאציזם, למרות שנלחמו במדים גרמניים ושגויסו כדי למלא את רצונם הנתעב של הנאצים. הם היו קורבנות בדיוק באותה מידה כמו קורבנות מחנה הריכוז” (עמ’ 15). בביקור שערוריתי זה (שעורר את פולמוס ההיסטוריונים Historikerstreit ראו מאמר באתר יד ושם), פותח אלווין רוזנפלד…