ספרים מומלצים - המלצות ספרים, סקירות וביקורות

עדות מן הבור הוא יומן אישי של עוזי עילם. תת אלוך עוזי עילם היה מפקד מו”פ וקיבל את המינוי והדרגה כמה ימים לפני המלחמה. למעשה משימתו הראשונה היתה לערוך סיור ברמת הגולן בי”א תשרי (7/10/73) על מנת לבדוק איך אפשר לשפר את המכשול בגבול הסורי כך שלא תתאפשר חדירת רק”מ דרכו. כמובן שהסיור לא יצא אל הפועל, אולם גם סיור זה מיצג את הבעיה של הכל נעשה מאוחר מדי. הספר הוא היומן המקורי שנכתב לפני ארבעים שנה בתוספות קצרות של סיכומים מהבור והערות קצרות ביותר שנכתבו בפרספקטיבה של הזמן. פרטים חדשים על המלחמה לא תמצאו בספר. ממילא, מתאר עילם, לפורום מטכ”ל שהיה בבור לא היה הרבה מה לעשות. הכוחות היו בשטח, עתודות לא היו, והצעד האסטרטגי היחידי היה להפנות את חיל האוויר צפונה או דרומה (הפינג פונג שחיל האוויר נאלץ לעשות, פגע קשה בתפקודו והפריע לו בביצוע תוכניות מגירה שהיו מוכנות מראש). בבור שרר לעיתים ערפל קרב, במיוחד בימים הראשונים, וידיעות שונות שהגיעו הרימו או דרדרו את המורל באחת. כמובן, שחוסר המעש הפנה את מקומו במהרה למלחמות הגנרלים והדבר בא לידי ביטוי. תיאורי הקרבות עצמם קצרים ותמציתים מאד. כאחראי מו”פ עילם עוסק הרבה בפרטים הטכניים של המלחמה (טילים שצריך ואינם, הבעיות בגשר הגלילים בתעלה) ותיאורי קרבות אין כלל בספר. יש…

התנ”ך הוא כמובן ספר תיאולוגי, אולם יהושע ברמן מנסה למצוא בתנ”ך בכלל ובתורה בפרט, תובנות חברתיות ובראשן את תופעת השיויון, לפיה בני האדם נולדו שווים. בעולם העתיק תובנה זה כמובן לא הייתה קיימת. יותר נכון, היפוכה המוחלט היה קיים. התוצאה מרתקת ומהווה נדבך נוסף בלימוד ובהעמקה של התורה. בסדרה של פרקים מראה המחבר את ההבדל בין התפיסה החברתית של המקרא מבחינת התיאולוגיה – מעמדו של האדם ביחס לאל, מבחינת השיוויון הכלכלי, הפוליטי, והטכנולוגי והספרותי. במישור התיאולוגי, מביא המחבר אפוס קדום: עלילות אתרחסיס. המיתוס דומה מאד לפרקי בראשית הראשונים (בריאת העולם ועד המבול) ודן בעולם קודם הבריאה, במאבקי האלים, בסיבות להולדת האדם ולמבול.  נקודות ההשוואה בין מיתוסים קדומים מהאיזור לבין המקרא ידועות ומשמשות לרוב בפי המבקרים כטענה על כך שהמקרא מהווה בסך הכל עוד אפוס. אמנם הספר אינו עוסק ישירות בנקודה זו אך די בדיון שהוא עורך על מנת לשלול נקודות אלו לחלוטין, להראות שהבסיס התיאולוגי של יצירת האדם שונה מהותית בין המקרא לבין אותם אפוסים וכן שהמבול אינו בא עקב התרבות בני האדם ועל מנת למעט את מספרם המטריד אלא דווקא על בסיס מוסרי עם ציווי ברור של פרו ורבו אחריו. גם היחס בין האלים הכל יכולים (ובתורה כמובן אל אחד בלבד) לבן האדם הוא שונה לחלוטין. בהיבטים הפוליטיים והטכנולוגיים, מדגים…

התלמוד במסכת בבא קמא מונה מספר תקנות של עזרא הסופר. הראשונה שבהן היא: “עשרה תקנות תיקן עזרא שקורין במנחה בשבת וקורין בשני ובחמישי…”, כלומר כל כמה ימים יש לקרוא בתורה, מלבד הקריאה הרגילה בשבת בבוקר. במסכת בבא בתרא מצוין חכם נוסף לטובה על שהנהיג את חוק חינוך חובה חינם הראשון בהיסטוריה: “דאמר רב יהודה אמר רב ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל שבתחלה מי שיש לו אב מלמדו תורה מי. שאין לו אב לא היה למד תורה מאי דרוש {דברים יא-יט} ולמדתם אותם ולמדתם אתם התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים מאי דרוש {ישעיה ב-ג} כי מציון תצא תורה ועדיין מי. שיש לו אב היה מעלו ומלמדו מי שאין לו אב לא היה עולה ולמד התקינו שיהו מושיבין בכל פלך ופלך ומכניסין אותן כבן ט”ז כבן י”ז ומי שהיה רבו כועס עליו מבעיט בו ויצא עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע” (בבא בתרא כא עמוד א) לפי ספר חדש, המיעוט הנבחר, תקנות אלו למעשה עיצבו את גורלו של העם היהודי. ייחודו של העם היהודי, שהחינוך ללימוד קריאה וכתיבה, בשביל לדעת את התורה ובשביל שיוכלו לקרוא בה…

אוצרי הגלריה הלאומית האוסטרית היו בבעיה קשה. הייתה להם תמונה מצוינת ויפה שהצליחו לשים עליה יד. תמונה של גוסטב קלימט, תמונה שהם ממש רצו להציג אותה בלב המוזיאון. אבל מושא התמונה הייתה אדלה בלוך-באואר, ולהודות שביצירת מופת מופיע דיוקן של יהודיה היה בלתי אפשרי, עלבון חמור להיטלר ולגזע הארי העליון, ובכלל איך יהודיה יכולה להיות יפה כל כך ואצילית כל כך? לא חשבו הרבה ופשוט קראו לתמונה “האשה בזהב” ומחקו את אדלה בלוך-באואר מההיסטוריה. הספר האשה בזהב, הוא למעשה שלושה סיפורים שונים הכרוכים להם יחד. הסיפור הראשון, הוא הסיפור על גוסטב קלימט, על אדלה בלוך ובעלה פרדיננד באואר, ועל וינה שלאחר נפילת הקיסרות ועד האנשלוס. אוסטריה של כסף ישן וכסף חדש, על יהודים ישנים ויהודים חדשים, על גויים ששנאו יהודים בדיוק או יותר ממה שצריך, על אהבות ורומנים אוסרים ועל התשוקה הגדולה לאומנות באשר היא. הסיפור השני הוא הסיפור של השואה, דרך עיניה של משפחת בלוך-באואר. אדלה כבר לא הייתה בחיים, בעלה פרדיננד הצליח בקושי לברוח לשוויץ. ילדים לא היו להם, אחיניתה התחתנה רק עשרה ימים לפני האנשלוס, וגיסה וגיסתה ברחו לצ’כוסלובקיה שם השיגו אותם בתחילה הנאצים ואחר כך הקומונוסיטים. אותם דמויות שהיו פעם חברים היפנו להם כעת עורף, לא היה אפשר לבטוח באיש, ועסקאות אפלות נדרשו להבטחת החיים, עסקאות…

הקרב הגדול ביותר סוקר את הקרב על מוסקבה, המערכה הגדולה ביותר במלחמת העולם השנייה בו השתתפו בצורה ישירה כשבעה מיליון חיילים ומספר הנפגעים (הרוגים, פצועים קשה ושבויים) היה למעלה משני מיליון. אנדרו נגורסקי ערך תחקיר מעמיק, וכתב בספרו את השתלשלות המלחמה ואת הרקע לה, את הסכם ריבנטרופ-מולוטוב הידוע לשימצה ואת התרסקותו, ובעיקר מנתח את התנהגות המנהיגים הרודנים היטלר וסטאלין שהפכו את זירת ההתכתשות למעין קרב אישי ביניהם על חשבונם של מיליוני חיילים (בעיקר מהצד הרוסי). קרבות אחרים זכו לתיעוד מפורט כבר לפני שנים. בודאי הקרבות של מעצמות המערב – הפלישה לנורמנדי, הקרבות באפריקה, אפילו התבוסות בצרפת בראשית המלחמה וקרבות האוקינוס השקט, אולם בקרבות המזרח, נכתב בעיקר על קרב סטלינגרד המאוחר יותר (1942-1943) ופחות על קרב מוסקבה שהתחיל במבצע ברברוסה ובפלישת הצבא הגרמני לפולין הרוסית, ומשם לשטח ברית המועצות. לסטלין לא היה הרבה מה להתגאות בקרב זה, אמנם הרוסים הצליחו לעמוד בפרץ, אולם הגרמנים הגיעו לפרברי מוסקבה ונראה כי רק טעויות ושגיאות חמורות של היטלר לא מנעו את כיבושה. סטלין כמובן, הציג את הניצחון כהצלחה גדולה שלו אולם כנראה שהאמת רחוקה מכך, ולכן היה עדיף לטשטש את הקרב מההיסטוריה הרוסית הרשמית באותה תקופה. המחבר מביא עדויות מרובות לכך שסטלין ידע שהיטלר יתקוף אותו, ידע גם איפה ומתי אולם לא נערך כראוי…

אנדיורנס היא שמה של הספינה בא יצא החוקר ארנסט שאקלטון ב-1914 למשימה של חציית יבשת אנטארקטיקה. שאקלטון, חוקר יבשות שפיספס אך במעט את ההגעה לקוטב הדרומי (והגיע קרוב מאד לשם מעט לפני סקוט ואמונדסן), תיכנן משימה חדשה שתפאר את יכולתיה של בריטניה הגדולה. המסע תוכנן, האונייה נבנתה וצוידה וגויס צוות מתאים. אולם מעט לאחר ההפלגה לתוך ימת וודל, החלו הצרות, האנדיורנס נתקעה על גבי מצוף קרח ענק, מרחק קצר בלבד מהחוף, והמצוף סחף אותה הרחק מיעדה. בסופו של דבר נאלצו האנשים לנטוש את הספינה ולעבוד לגור על מצוף הקרח אולם כשהחל הוא להיסדק, היה צורך לעבור לגור בסירות ובסופו של דבר לעזוב את מצוף הקרח ולהפליג בים לעבר כל מיני איים קטנים באוקינוס… הספר מתאר שלב אחרי שלב את קורות האוניה והצוות: איך העבירו את התקופה הארוכה בחורף הקר של הקוטב, מה אכלו, את רגעי ההתעלות והמשבר ואת המאבק ההירואי וכמעט חסר הסיכוי בטבע. צרותיהם לא הסתיימו. גם כשהצליחו להגיע ליבשה כלשהי, היה זה אי קטן, לא מיושב וגם ממנו היה צריך להתפנות. שאקלטון החליט לצאת עם קבוצה קטנה ולהזעיק חילוץ. רוב המשלחת (22 איש) תישאר על האי (הייתה אספקת מים מקרחונים ואספקת מזון מפינגויינים וחיות אחרות) ומשלחת קטנה, שאקלטון, וורסלי הנווט ועוד ארבעה תצא להפלגה למרחק של למעלה מאלף…

נופים ממטרופולין המוות הוא סיפור אוטוביוגרפי של אוטו דב קולקה. אוטו, שנולד בצ’כיה, וגורש בתחילה לטרזין ומשם לאושוויץ-בירקנאו בהיותו ילד בן 11 מתאר בשפה בוגרת וגם מנקודת ראותו של ילד את זכרונותיו, ואת החיים האבסורדים במחנה המשפחות, לצד תאי הגזים. האבסורד מגיע לשיאו בתיאור שירת המקהלה שבה התאמנו האסירים על האודה לשמחה מתוך הסימפוניה התשיעית של בטהובן, Alle Menschen werden Brüder, כאשר המשרפות ותאי הגזים במרחק מטרים ספורים מהם היו ניגוד גמור לרוח האדם ולמילותיו של פרידריך שילר. בספר תמונות רבות המלוות את הסיפור ומוסיפות עליו. הספר לא דומה לספר זכרונות רגיל על השואה אליהם המחבר חש ניכור (אולי בדומה מעט לספרים של ק. צטניק או פרימו לוי), וקשה בכלל לסווג אותה לסוגה מסוימת. הוא היסטורי אבל גם פנטסיה ופרק או שניים מוקדשים לחלומות. הוא  מצד אחד תיעודי ומצד שני אישי מאד ובוודאי לא נותן תמונה מלאה. הוא פרוזה אולם מעורבת בו שירה. הוא ספר כתוב אבל בכלל מתבסס על המילה המושמעת. זוהי בהחלט כתיבה שונה אולם בשפה ברורה ושווה לכל נפש ואפילו אעז ואומר כי מתאימה לבני הנוער בהיותה לא מפחידה מדי, כאשר האימה והפחד נמצאים מתחת למעטה הסיפור. מבחינה זו הספר הזכיר לי  את הסרט “החיים יפים” ואת אוטו בדמות הילד החי את חיי הילדות שלו בזוועת השואה….

“ביקש חיים גראביצר לטפס ולעלות בדרכים גבוהים, דהיינו שראה בעיניו, עיני בשר ודם, וגם פקח את עיני זולתו לראות את כל העניין של “אין עוד מלבדו”, רוצה לומר, כי אין שום דבר בעולם חוץ מן השם יתברך, וכי כל העולמות בטלים ממציאותם בו. בעוצם התלהבותו הלהיב ערים ועיירות, ועולם גדול נהרו אחריו. וכשנתבשר אותה שעה ממש שבנו יחידו, יוסילי הצנוע, מת מיתה חטופה, קרא בקול גדול ומוקסם כי אין מוות, שכן החיים והמוות שניהם כאחד בטלים ממציאותם בשמו יתברך. כשם שהעולם הממשי כביכול אינו אלא דמיון שווא, ממש כך אך דמיון שווא הוא המוות. וכך הוליך את כל “העולם” בקול שירה וזמר אל הלוויה של בנו יחידו, כדי להביא לקבורה את המוות עצמו, שהוא דמיון של תוהו, דלית ביה ממשותא. אך בבית הקברות, כשראה את פניו הצהובות, הקפואות והמתוחות של בנו הניפטר, נתחמץ לפתע פתאום לבו האבהי, ולא עצר כוח עוד להבליג על צערו וכאבו. בבת אחת נסתלקה ממנו כל התלהבותו הגבוהה, והוא נפל ממדרגתו… היוצא מזה הוא שכל התלהבותו הקודמת לא הייתה אלא בחינת שיכרות בעלמא, שעם הצרה הראשונה שבאה ונחתה עליו נתפכח ממנה. משמע שאך משתכר היה בשמו יתברך והוליך שולל “עולם” מלא. כשהבין זאת בשעת הקבורה, קם וברח מבית העלמין ויצא לערוך גלות על פני העולם, כדי…

הספר מרד הנצורים, ששיאו תיאור של מרד גטו ורשה הוא מהדורה חדשה של הספר שיצא לאור עשרים שנה לאחר המרד וכעת יוצא שוב בשינויים מזעריים לציון שבעים שנה למרד גטו ורשה.. בספר מפרט יצחק גוטמן את קורות חייו של מרדכי אנילביץ, חלקים מקורות חייו שלו, ותיאורו את גטו וורשה והמרד עד לחורבן הגטו. לספר שני נספחים, שהשני הוא ראיון עם פרופסור גוטמן משנת 1993. בסוף הראיון מתייחס גוטמן לצורך לעדכן את הספר בעקבות החומרים החדשים שהתגלו ומגיע למסקנה כי למעט תיקונים בודדים. הספר אינו מתיימרא לספר את כל מה שהיה בדיוק של עובדות צרופות, אלא לתאר את הוויה של מי שהיה שם… מאז התגלו חומרים חדשים ונכתבו ספרים רבים אולם והוצאתו לאור מחדש של ספר זה חשובה. הוצאתו לאור חשובה, כי כמות הספרים שיוצאת היא רבה וספרים ישנים שאזלו מן החנויות, וגם אם מוצאים אותם, הם ישנים דהויים ומהויים, לא ימשכו קוראים. הוצאתו חשובה כי ההתענינות העצומה של הדור השלישי בשואה הביאה ליציאה של עשרות ספרים חדשים בנושאים אלו, וחשוב להביא מחדש גם קולות מן העבר, קולות של אנשים שהיו שם, שחוו את המאורעות ויכולים לספר עליהם. הוצאתו חשובה גדי לראות איך השתנתה ההתיחסות שלנו למרד, למורדים, לתושבי הגטו שלא לקחו חלק במרד, לתושבי הגטו שהושמדו עוד לפני המרד באומשלגפלאץ…

בספר בעוז ותעצומות מספר הרב גורן בפה שלו את קורות חייו. על כריכת הספר רשום אוטוביוגרפיה אולם הספר אינו אוטוביוגרפיה. סיפור חיים הוא כינוי נכון יותר. רוב החומר בספר מתבסס על הקלטות שהרב עשה בעצמו, כמו שרבים מקליטים את סיפור חייהם למען הדורות הבאים במשפחתם, אלא שהרב גורן, דמות ציבורית, זכה שסיפור חייו יתפרסם בספר המוגש לציבור הרחב. בהקדמה, מודה העורך כי לא הייתה בכוונתו להוציא ביוגרפיה מלאה וכוללנית, ולא לבצע דיון אקדמי במורשת הרב, בדרכו, בהשפעתו בדורו ובימינו, אלא לשמש כשופר לרב עצמו ולהביא את סיפורו בקולו שלו והבחירה במילה אוטוביוגרפיה תמוהה במקצת. קריאת הספר דומה מאד להקלטה (והנה רעיון להוצאת ידיעות ספרים – העלו לאתרכם מספר הקלטות בקולו של הרב ששימשו חומר לספר, דבר שיוסיף מימד ועניין רב). הספרעוסק בשני חלקים עיקריים של חיי הרב. ילדותו עד גיוסו לצבא, ומרגע גיוסו לתפקיד הרב הראשי לצה”ל. תולדותיו המאוחרים יותר מסוכמים בקיצור נמרץ ומסתיימים במלחמת יום הכיפורים וזאת למרות שהרב האריך עוד שנים רבות אחריה. שלא במפתיע, פרק נרחב מהספר מוקדש למלחמת ששת הימים ולמסעותיו של הרב מחזית הדרום, לשחרור ירושלים, הר הבית והכותל ולחזית הצפון. הסיפורים עצמם נעים בקצבים שונים. נושאים שונים זוכים להדגשה יתירה. אין בידי דרך לדעת אם אכן החומר שהשאיר הרב גורן עסק יותר בנושאים אלו…