ספרים מומלצים - המלצות ספרים, סקירות וביקורות

שמו של הספר הלקוח מספר בראשית: “וַיֹּאמֶר אֱלֹקים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ” (בראשית א כו). הספר גם עוסק בצילום. תנ”ך וצילום הם שני נושאים אהובים עלי וכך הספר עורר את סקרנותי. ד”ר צביקה תורן הוא פסיכולוג וצלם ומשלב בין השניים. הצילום הוא כמובן גם תחביב ועיסוק לשעות הפנאי, אולם שילוב שלהם מאפשר כיוונים חדשים בטיפול הפסיכולוגי. גם בכיוון השני אפשר לומר שידע פסיכולוגי יכול לשנות את שיטת הצילום, אבל זה נושא אחר. השיטה מכונה פוטו-תרפיה והיא נעזרת בתמונות במהלך הטיפול. לעתים המטופלים מתקשים להביע את עצמם ותמונה שהיא משמעותית עבורם, שהם צילמו או שיש להם, יכולה לתת כיוונים חדשים בטיפול. למה תמונה זו חשובה? לא תמיד המטופל ידע לענות והמטפל צריך להעמיק יותר. מה מופיע בה? משפחה? חברים? תמונה מהילדות? מה לא מופיע בה, ולמה. עיקר הספר הוא דוגמאות מחדר הטיפולים, סיפורים על מקרים בהם נעזרו בתמונות, והוא מלווה בצילומים שחשובים למחבר וצולמו על ידו, בנושאים: עצים בתים ומחול? למה דווקא נושאים אלו, תצטרכו לשאול את המחבר, אבל כנראה אלו נושאים שחשובים לו והוא מתעד אותם מתוך מחשבה שהם מלמדים על עולמו הפנימי של האדם. בין הטיפולים לתמונות אפשר למצוא מבחר אנקדוטות, ציטוטים ורשמים בנושאי תמונות, צילום ופסיכולוגיה. היה יכול להיות מעניין עוד…

“ברוכים הבאים לבקפורד. המקום להיפטר מנשים בעייתיות כבר למעלה משלוש מאות שנה”. זה השלט שהיה צריך להיות בכניסה לעיירה פיקטיבית זו המופיעה בספר (קיים מקום בשם זה באזור שונה לגמרי של אנגליה ואין כמובן שום קשר בין השניים). פעם זרקו לנהר נשים שנחשדו בכישוף, או שסתם הרגיזו את אנשי הכפר, ומאז מדי פעם מתגלה גופה בבריכה. לרוב אלו התאבדויות, אבל, האמנם? וכבכל עיירה קטנה, יש הרבה סודות, הרבה יריבויות, הרבה שינאה ארס ורעל מפעפעים, אך כלפי חוץ כולם אנגלים מנומסים. אין מישהו שיודע לתאר עיירה שלמה קטנה, על הדינמיקה הפנימית ההרסנית שלה, מאשר סטיבן קינג ואמנם הוקינס היא לא סטיבן קינג אך מנסה ללכת באותה דרך, ולשמחת הקורא בהשמטה של חלקי האימה והגועל והישארות בתחום המותחנים. נל אבוט נמצאת מתה בתוך המים. היא גם שיכורה. התאבדות או נפילה נראים סבירים, אולם יש יותר מדי אנשים שמסתירים דברים ושאולי רצו במותה של נל, כל אחד מסיבותיו הוא. החקירה המשטרתית מתנהלת בצד וברקע, כאשר הסיפור נע בין הדמויות השונות, כל כמה עמודים דמות אחרת מקדמת אותו. בתה של נל, לינה, נערה מתבגרת טיפוסית, אחותה ג’ולז שעזבה את הבית וניתקה קשר לפני שנים, שכנים, שוטרים, ניקי המשוגעת, המכשפה הנוכחית של הכפר שגם ממנה היו שמחים להיפטר ועוד כמה. כמעט כל דמות מודה כבר בתחילת הסיפור…

דמותו של רבי עקיבא היא אכן דמות מיוחדת. עצם הסיפור על אדם מבוגר הרחוק מהתורה שנהיה למעשה לאחד ממעצביה הראשיים של היהדות, ושפע סיפורים נוספים עליו, ומעל כולם הסיפור המיסטי הגדול על כניסתו לפרדס הפכו דמות זו לדמות שרבים כותבים עליה, אך בעיקר יצירה בדיונית, שאמנם לוקחת ומבוססת על המדרשים הרבים, ולעתים סותרים, אך מלווה בהרבה דמיון חופשי. שתי דוגמאות בולטות מהשנים האחרונות הן “הפרדס של עקיבא” מאת יוכי ברנדס ותרגום חדש של ספר ישן “כעלה נידף” מאת מילטון שטיינברג (עיקר ספר זה הוא על אלישע בן אבויה, אולם גם רבי עקיבא מוזכר שם רבות). גם את אמירתו “ואהבת לרעך כמוך” מכירים כולם, אולם פחות את אמירתו הנראית אולי סותרת “וחי אחיך עמך – חייך קודמין לחיי חברך”. אבל מה באמת אנחנו יודעים על רבי עקיבא? והאם אפשר בכלל לכתוב עליו ביוגרפיה, שתהיה עובדתית? התשובה כנראה שלילית. ביוגרפיה מלאה לא תתאפשר פשוט כי אין מספיק מקורות וגם אלו שישנם צריכים להיבדק בחשדנות. ראובן המר מנסה, ולדעתי גם מצליח, לעשות סדר, להפריד בין המקורות השונים, בעיקר לפי זמנם, לבחון את אמינותו של כל מקור בנפרד ולנסות להרכיב מהם סיפור אפשרי, ולהפריד בין מציאות, לבין אגדה. מעבר לפרקים ביוגרפים אלו, פרקים רבים בספר עוסקים בתורתו ובהגותו של רבי עקיבא, בשיטת הלימוד שלו,…

אם אתם מחפשים, ספר סיפורים שבו כל פרק ייתן לכם כמה דקות נעימות  של קריאה נינוחה ומהנה, הרי שהקובץ “וזה נגמר באהבה” מאת ישראל אפרים בר-און יכול לענות לדרישותיכם. הספר למעשה מתחיל באהבה, בסיפור, השוטח את קורותיהם של הוריו של אפרים, ועל הדרך בה נפגשו והתחתנו. סיפורים אחרים בקובץ הם אוטוביוגרפיים ואחרים הם סיפורים קטנים מחיי היום יום, ניסיון להעביר צ’לו יקר ממקום למקום, מהגרים ממזרח אירופה שהגיעו לאמריקה ובניהם כבר שינו את השם מזילברשטיין לסילברסטיין, צ’קים חוזרים וניכיון צ’קים וסיטואציות נוספות. חלקן רגילות, חלקן הזויות מעט, בכולם ניכר משהו מהאופי היהודי-ישראלי, ורובם גם יעלו לכם איזה חיוך קטן במהלך הקריאה. קחו את הסיפור על הצ’קים החוזרים. כל בעל עסק בוודאי נתקל בתופעה זו, הסחורה סופקה ונעלמה והצ’ק גם אחרי שהשוטף+אינסוף עבר, הוחזר חגיגית מהבנק. מי שקנה כבר לא קיים, החברה החליפה בעלים והבעלים החדש לא מתכחש לצ’ק אבל מציע לשלם רק חצי,שליש או משהו אחר ממנו. וגם זה בצ’ק אחר, לעוד חצי שנה, שעולי יכובד ואולי לא. טוב, אפשר לפנות לבית משפט, אבל החבר הערוך דין, אומר שרק שכר הטרחה יעלה לו יותר מהצ’ק. אפשר כמובן לוותר, בכל זאת לא סכום ענק שאי אפשר להסתדר בלעדיו, אפשר לנסות משא ומתן, אבל איזה סיכוי יש לבעל עסק קטן מול מול כרישי…

אני  לא בטוח שהמילה גרמניה מופיעה בספר. היטלר בוודאי שלא מופיע. אבל לא צריך את שם הסופר – אדן פון הורבאט, שם הספר – “נעורים ללא אל”, או את תמונת הכריכה, לדעת בדיוק על מדובר. גרמניה בשנות השלושים, לאחר עליית היטלר לשלטון. המדינה כולה מגויסת לטובת הפיהרר, המנהיג העליון, שכולם נדרשים להקריב הכל בשבילו ובשביל המדינה. הספר המצוין, שאני ממליץ עליו כבר בפתיחת הסקירה, מביא את סיפורו של מורה שמסרב להיות מגויס, בכיתת תלמידים בגילאי חטיבת ביניים שנמצאת בעיצומה של שטיפת מוח. המורה מלמד היסטוריה וגאוגרפיה. הציונים לעבודות נקבעים לפי החזרה על מסרי התעמולה שמושמעים ללא הרף ברדיו. אסור לתקן שום דבר, אולי גבלס אמר את זה ברדיו, וכאשר נפלט למורה המשפט “בכל זאת גם הכושים הם בני אדם”, הוא מוזמן לבירור מיידי אצל המנהל לאחר שאחד התלמידים מספר להוריו, מלשין כמובן, על האירוע. המורה מסתבך ומבטיח לא להיגרר עוד לשערוריות כגון אלו. חס וחלילה להראות סימנים של אי נוחות מהשלטון. וכך הוא מתבונן מבחוץ במצעד הנערך לכבוד יום ההולדת של המנהיג “ובעודי מהרהר, אני מבחין בסיפוק מה שגם מחוץ לחלוני מתנוסס דגלון. תליתי אותו שם עוד אתמול בערב. מי שמתעסק עם פושעים וטיפשים, מוכרח לסגל לעצמו התנהגות פושעת וטיפשית, ולא – הוא דן את עצמו לכליה. עליו לקשט את ביתו…

הספר “בובת סמרטוטים” הוא מותחן מצמרר על מאבק בין שוטר עקשן, וולף בשבילכם, מעט משוגע, עם שיטות עבודה מפוקפקות לעתים ורוצח סדרתי לגמרי משוגע. עד כמה השוטר משוגע? כאשר בית המשפט מזכה נאשם שאותו שוטר ניהל את תיק החקירות, בעיקר כי וולף קצת שתל ראיות, וולף מתנפל על הנאשם וכמעט רוצח אותו במקום. לא עובר חודש וכולם נוכחים שוולף צדק, ובית המשפט שחרר רוצח סדרתי מסוכן. כל האירועים האלו שיבשו עוד יותר את דעתו של וולף. עד כמה הרוצח משוגע? את זה תגלו כבר בספר. ארבע שנים אחרי, וולף מתעורר כשבבניין ממולו בוצע רצח, הגופה אינה גופה רגילה, לא נגלה בדיוק איך ולמה ונוסיף מילה טובה להוצאה שהסירה פרט זה מהכריכה ומגב הספר, ובמעין התרסה הגופה מצביעה על חלון דירתו של וולף, בבניין ממול. הרוצח החוצפן מודיע שזו רק ההתחלה ושולח רשימה ארוכה של קרבנות נוספים, האחרון שבהם יהיה וולף עצמו. ואחרי שכל זה קורה ואנחנו רק בעמ’ 90 בספר, וולף שעדיין נמצא בטיפול נשאל מה הרגשתו. התשובה: רע. ועצוב. כשהפסיכיאטרית לא מרוצה הוא גם מוסיף: כועס? רשימת החיסול מתווה את התפתחות העלילה. מנסים להגן על הקרבן הבא, להבין איך הוא בכלל קשור ותוך כדי כך לפענח מי נרצח בעבר. לאט לאט אנו מגלים שאנחנו נמצאים בתוך אגדה אורבנית, דבר המאפשר לספר לוותר לעצמו מעט…

הספר “אבוא ביתך” מהווה חידוש מרענן בספרות השו”ת בדורנו. השינוי הראשון הוא שהספר נכתב בידי שני מחברים, אב ובנו, הרבנים דוד ואברהם סתיו. אמנם, תהליך העבודה המתואר בהקדמה הוא כזה שקודם כתב הרב דוד סתיו את תשובתו ואחר כך עבר בנו, הרב אברהם סתיו, ושינה והעיר וערך, ובסוף ישבו שניהם יחדיו עד שהוציאו תשובה מלובנת. כמעט בכל ישוב וקהילה מתקיים לימוד “אבות ובנים”, דבר יפה וראוי, ואשרי אנשים שזוכים להמשיך בכך וללמוד עם בניהם או הוריהם גם בגיל מבוגר. לצערי, בספר איננו נחשפים לחלק הדיון בין האב לבן, חלק שאני רק יכול לשער שהיה פורה ומרתק, גם בדיון ההלכתי וגם בראייה הבין דורית השונה. הספר מהווה חידוש בספרות השו”ת גם בגלל צורת כתיבתו. אמנם הרבנים סתיו אינם הראשונים שעושים זאת, אבל מבנה כל תשובה, אינו מסתפק בהליכה בין המקורות הרבים והשונים, אלא בנוי יותר כשיעור וכפרק עיון, ולמרות שבספרי שו”ת אני לעתים מתקשה לעקוב אחר הדיון שהוא בפשטנות משהו נראה כך : “בגמ’ כתוב, ואומר, אבל, ולמרות זאת, ומעיר ה.. וחולק ה…, ועוד יש לומר… “, לספר זה התייחסתי יותר כאל ספר לימוד, כאשר לא תמיד התשובה הסופית הייתה לב העניין, אלא הדרך בה מגיעים אליה. חידוש נוסף הוא מנעד הנושאים המתוארים בו. אמנם מעטים מהם הם כבר נון-אישיו. טבעת…

לא תצטרכו להגיע רחוק בספר או בתיאור על גבי הכריכה כדי להבין מה הולך לקרות. ורוניקה תחפש בכל רחבי מדריד את לאורה, שאולי היא אחותה האובדת. כבר בטי, אמה של ורוניקה, ניסתה לחפש אבל הפסיקה או התייאשה, לאחר שכולם ריפו את ידיה ואמרו לה שהיא משוגעת, אבל לאורה תתעקש. האם היא תמצא? האם הן אכן אחיות? איזה מזל שאלו לא השאלות של הספר. נניח שכן ונניח שלא, זה מעניין אבל לא העיקר. השאלות בספר הן אחרות לגמרי. שאלות של שייכות, ומי אני, ומה הופך אותי למי שאני. שאלות שספרים רבים עוסקים בהם וספר זה מיטיב להביא את הסיפור. באמצעות פרקים משתלבים אחד של ורוניקה ואחד של לאורה, אנו לומדים להכיר אותן עד שהעלילה תשלב בין השתיים בסצינות שיתוארו בצורה כפולה, כמעט מדויקת ובכל זאת, במעין מיני רשומון – כל דמות רואה את הדברים קצת אחרת. היכנסי לחיי. ראו את הכריכה הנהדרת. משפחה קלאסית, אבא, אמא, בת ובן, אך אבוי, מה עושים המספריים? הם לא נועדו רק ליצור את מגזרת הנייר הנאה אלא קרעו מישהי מהמשפחה ואפילו השליכו אותה מקדמת העטיפה על שדרת הספר, מקום בו בקושי רואים אותה. היכנסי לחיי. זו קריאתה של בטי ולאחר מכן של ורוניקה ללאורה. אנו עדיין לא יודעים מי את, אבל תיכנסי לחיינו. לא כולם שותפים…

התמזל מזלי להיות בין הראשונים לראות את הסרט בקולנוע בהקרנה טרום בכורה חגיגית. אצלנו בבית מאד אוהבים את מלחמת הכוכבים. אני כמובן גדלתי על הסדרה הזו ונאלצתי כמו רבים לחכות שנים לסדרה השנייה הפושרת ועוד יותר שנים לסדרה השלישית שנפתחה בבום גדול לפני שנתיים ב”הכוח מתעורר” והמשיכה בצורה מצוינת ב “רוג וואן”. מלחמת הכוכבים זה לא עוד סרט ועל כל צילום וקטע וידאו, שלא לדבר על הטריילר יש דיוני רשת מכאן ועד הודעה חדשה. התעלמתי מכולם. רציתי להגיע לסרט נקי. וכך עם שלושה ילדים מרוצים, פופקורן ושתייה התיישבנו באולם 3 של סינמה סיטי גלילות, אולם קטן מדי בשביל סרט כמו מלחמת הכוכבים, אבל אין מה לעשות, סרט שקבילת בחינם, אל תבדוק את הדציבלים של הדולבי. ושקענו במשך שעתיים וחצי בסרט השמיני  בסדרה. שעתיים וחצי? נתחיל מזה. כן. הסרט ארוך, אפילו מעט ארוך מדי. נקודת הפתיחה הרגילה. האימפריה, שהפכה להיות המסדר הראשון מנסה לחסל את שאריות המורדים. לא משהו שלא ראינו בעבר. אנחנו לא לגמרי זוכרים כבר מדוע בכלל הם נלחמים אחד בשני, ומה כולם רוצים, אבל אנחנו פשוט רגילים שאלו הרעים ואלו הטובים. אבל אנחנו ב-2017 וכבר אין רעים וטובים. יש  “זה מורכב”, ולכן קיילו רן ואפילו ריי, ששוב משוחקים בכישרון וחן בידי אדם דרייבר ודייזי רידלי, הן דמויות מורכבות. היא…

את טוריה של יעל מאלי אני קורא בקביעות בעיתון מקור ראשון ושמחתי מאוד שאסופה מהם יצאה בספר. האמנות היא כלי ביטוי חשוב, והתנ”ך מהווה נושא לאלפי יצירות אמנות. כחובב אמנות אני מחפש בכל מוזיאון שאני מגיע אליו תמונות שאני לא מכיר בנושאים תנ”כיים, ומתענג על כל גילוי מעניין כמוצא שלל רב וגם באתר פרשת השבוע שלי אני מביא תמונות רבות. כנסיות רבות מפורסמות בויטראז’ים הצבעוניים שלהם בהם מצוירים סיפורי התנ”ך. בתקופה בה אנשים לא ידוע לקרוא שימשו ציורים אלו גם למטרה לימודית חינוכית ולהדגמת העקרונות והסיפורים אותם דרש הכומר בדרשתו. התלבטתי מעט אם לצרף את הספר למדף ספרי פרשת השבוע או למדף ספרי האמנות והכרעתי שבעיני הוא יותר ספר אמנות. גם צורתו של הספר, הפורמט הגדול, ודפי הכרומו תרמו להכרעה זו, אבל חשוב לדעת שהיא אינה מוחלטת וההרגשה יכולה להשתנות גם מפרק לפרק. לבי לבי על מאלי כאשר באה לבחור יצירות למאמריה. השפע עצום, היצירות נפלאות והבחירה קשה. מצד אחד קשה להתעלם מיצירות המופת שכולם מכירים, ומצד שני לפעמים רוצים לחדש ולהביא את הפחות מוכר. הרי אפשר היה לעשות עבודה קלה ולבחור יצירות של שאגאל או טיסו ולסגור עניין. מאלי לא עשתה שום הנחות לעצמה ובחרה בדרך הקשה, דרך הביניים, למשל במאמר על מאבקו של יעקב במלאך הביאה את  דלקרואה…