ספרים מומלצים - המלצות ספרים, סקירות וביקורות

הספר “מוסר אביב” יצא לאור לאחר פטירתו של הרב אהרון ליכנטשטיין אולם כולל מבוא מאת הרב. הספר כולל מאמרים שונים של הרב חלקם שתורגמו לראשונה לעברית בכרך זה ותחילת העבודה עליו הייתה עוד בחיי הרב, אולם השלמת המלאכה וההדפסה רק לאחר פטירתו. המאמרים ישנים אולם בהקדמה מבטיח הרב ליכטנשטיין כי גם במעבר נוסף עליהם מצא אותם מתאימים לימינו ולא מיושנים, אם כי בוודאי היו נעשים בהם שינויים כאלו ואחרים. בהתאם לכותרת המשנה של הספר המאמרים מחולקים לקטגוריות של הלכה ומוסר, אמונה, מצוות וחברה ומדינה ותקופת הזמן שבו נכתבו היא משנת תשכ”ג ועד תשס”ד – תקופה של למעלה מארבעים שנה. אולי המאמר המוכר ביותר בכרך הוא “זאת תורת ההסדר”, מאמר העוסק בצורך בישיבות ההסדר ובהצדקה ללכת למסלול זה ולא למסלול ישיבתי מלא. בהקדמה לספר, כותב הרב כי היום צריך להצדיק גם את המסלול מכיוונו השני, שכן עיקר הביקורת עליו היא שהמסלול הצבאי שבו אינו מלא, אולם המאמר נישאר בגירסתו המקורית. דווקא מאמר אחר צד את עיני בשל החשיבות והחידוש שהיה לי בו. זהו מאמר שכותרתו “האח דניאל והאחווה היהודית” העוסק בשאלה האם יהודי שהשתמד לחלוטין זכאי להכרה כיהודי על ידי מדינת ישראל (בית המשפט פסק אז בכל אופן שלא). השאלה רלוונטית בעיני מפני שלא פעם אני שומע מאנשים כי הם יהודים…

מפעם לפעם אני שואל את חברי הסופרים מה עם הספר הבא שלהם. לרוב אין טעם לשאול שאלה כזו, תמיד מתבשל משהו, אף אחד לא רוצה לספר כלום, אין הברכה שרויה אלא בסמוי מן העין וזה נכון אצל כולם, אלא שחלקנו מבשלים את הספר הראשון, ואחרים את השני וכן הלאה. אולם לפעמים השאלות משתלמות ואחר צהרים אחד קיבלתי מיואב בלום הודעה בסגנון הבא: “הי, אולי יעניין אותך לראות טיוטה של הספר החדש שלי ולהעיר הערות, אם יש לך זמן, הרגש חופשי לענות בשלילה.”. היפ היפ הוריי, ספר חדש של יואב בלום, ברור שיש לי זמן, כל הזמן שבעולם החל מהדקה שאני חוזר הביתה. לענות בשלילה? פחחח. אבל את זה לא כולם צריכים לדעת לכן עניתי באיפוק: “כן, אשמח מאד, רק אבקש שזה יהיה עותק מודפס…”. מה שבאמת רציתי לומר היה: לקראת הסקירה, ומאחר ועקב תהפוכות חוק הספרים היה עיכוב מסוים בצאת הספר לאור, קראתי אותו שוב, כדי להיזכר בפרטים הקטנים וגם כי הייתי סקרן לראות מה השתנה מהטיוטה. ממילא את הספרים של יואב בלום כדי לקרוא פעמיים. בפעם הראשונה הקריאה היא מהירה ומתמסרת לבלבול המכוון המושרה עליך, ובפעם השנייה, כאשר העלילה כבר מוכרת, הקריאה איטית יותר תוך ניסיון למצוא את כל הרמיזות החבויות, וכאלו לא חסרות. אם בספריו הקודמים של בלום…

האחות תאה וולף התנדבה לשליחות לאלכסנדריה לסייע בהקמת בית חולים יהודי ובהכשרת האחיות שם. זאת לאחר לימודים של כמה שנים בגרמניה. התפקיד היה לשנתיים ולמעשה שליחות זו הצילה את חייה. בשנת 1937, עמוק בתוך השלטון הנאצי ורדיפות היהודים, עזבה תאה למצרים, אז בשליטת הבריטים, וכמובן שלאחר סיום תפקידה לא חזרה לגרמניה. הספר מספר על עבודתה באלכסנדריה ומנסה להעביר גם את רוח התקופה, שירת הברבור של יהדות מצרים המפוארת, יהדות משכילה תרבותית ואמידה, ששנים מעטות לאחר מכן נרדפה בידי פארוק, נושלה מנכסיה וגורשה בחוסר כול. בית החולים באלכסנדריה טיפל בחולים ערבים ויהודים באמידים ובעניים ומומן ברובו מתקציב הקהילה היהודית. לאחר פרוץ המלחמה טופלו גם חיילים פצועים וכל מי שהיה צריך סיוע. הספר מורכב מאוספים של סיפורים קצרים, המדלגים לפעמים בזמן, כאשר הסופרת, בעצמה ילידת מצרים, מכניסה לעתים סיפורים מהתקופה בפי המטופלים, ויוצרת שילוב מעניין וחוויתי לקורא. פרקים מסוימים העוסקים בסיוע ליהודים הם לא מפשוט ממדהימים. למשל, אוניה גרמנית שהגיעה מגרמניה ומסתבר שיש בה 13 קשישים יהודים שהצליחו לעלות עליה, אולם הקברניט נועל אותם בתאים בכל נמל שלא יצליחו לרדת כדי שיוכל להסגירם בחזרתו לגרמניה. שוטר ערבי מודיע לתאה על כך והם מטכסים עצה, להגניב למזון שהם תרופות הרדמה ואז לפנות אותם מהאוניה בתואנה של מגפה שהתפרצה (לפי החוק קברניט אוניה חייב…

כבר משם הספר ברור מה הנושא. התמונה דווקא ברורה פחות.  האם זה פרפר, אגן, ריאות? שמו של הספר במקור  When Breath Becomes Air פיוטי יותר ושאלתי את עצמי למה לשנות לשם פחות מוצלח, אפילו בנלי. איני יודע את התשובה לשאלה, אבל הספר כלל לא בנאלי. יצאו לאחרונה ספרים דומים (ההרצאה האחרונה, סולם הערכים וספר מקור בארץ החיים מאת חני ויינרוט), והעיקרון המתחיל אותם זהה, אנשים ונשים שגילו שהם חולים במחלה קשה, ומה עושים אם זה הלאה. אין זהות בין הספרים ולכל אחד דרך התמודדות משלו. איכשהו נראה שכולנו חיים באשליה שיש לנו אינסוף זמן, או לפחות מספיק זמן והשאלות של “מה היית עושה אם…” נשארות אפשרויות תיאורטיות. פול, בעצמו רופא, מבין שלמעשה אי אפשר לענות עליהן. כמה זמן נשאר אף אחד לא יודע לומר. הספר מתחיל בגילוי המחלה של פול ומשם חוזר לספר את סיפורו: את ילדותו ולימודי הרפואה (לאחר לימודים אחרים, הוא התחיל לימודי רפואה בגיל מאוחר). פול מקדיש עמודים רבים לתיאור עבודתו כרופא מתמחה, ולקשר החשוב בין הרופא למטופל. חלקו השני של הספר דן בהתמודדות עם המחלה, הניסיונות להמשיך ולעבוד תוך כדי המחלה ואת הפיכתו הפתאומית מהרופא לחולה. אותו מקום, אותו חדר אותה מיטה, אבל היפוך תפקידים שמקל ומקשה עליו בעת ובעונה אחת. לפול כמה נקודות מבט מעניינות, הנה ציטוט…

הוצאת סנדיק לוקחת אותנו שוב לסכסוך מרוחק כלשהו. בספר “הפרדס” מדובר היה סכסוך פנים איסלמי באחת ממדינות “סטן” המזרחיות לנו, בספר “הרוחות של בלפסט” הסכסוך בצפון אירלנד והפעם אנו נחשפים לסכסוך האנגלו-פרנקי בקוויבק. גם הפעם יהיו כאלו שיגידו שמשהו שם מזכיר את מה שקורה כאן אבל זו אשליה בלבד. המוח נאחז בפיסת דמיון קטנה בתוך המכלול ובונה ממנה דמיון רחב הרבה יותר ממה שיש. וכמו שאין דמיון, או לפחות לא דמיון שאנחנו נמצא, בין מה שהיה בצפון אירלנד לבין הסכסוך הפנים איסלמי (מעבר להגדרה כסכסוך בין פלגים של אותה דת), כך גם אין טעם וצורך לחפש נקודות דמיון בקנדה המרוחקת. שם זה שם ופה זה פה. וקנדה אכן מרוחקת – מרוחקת פיזית ומרוחקת רגשית מתודעת הקורא (אלא אם הוא יוצא קנדה שעלה ארצה), כי האירועים אליהם הספר מתייחס, אך לא מתאר כמעט, היו לפני כחמישים שנה והישראלי הממוצע ואף הישראלי חובב ההיסטוריה לא ידע עליהם כמעט דבר. כן, בקוויבק היה פעם משאל עם אם לעזוב את קנדה, וייתכן שאחרי הברקזיט הנושא יעלה שוב. ומונטריאול? הדבר היחידי משנות השבעים שרוב האנשים יזכרו ממונטריאול תהיה ההופעה הבלתי נשכחת, הסנסציונית, של נדיה קומנצ’י במדי נבחרת רומניה באולימפיאדה. הופעה שהדהימה את העולם כולו, בימים בהם “העולם כולו” עוד היה יכול להידהם מנערה צעירה בת…

כמה ספרים של יוצאי אתיופיה קראתי? אפשר למנות את “מסיני לאתיופיה“, אבל הוא ספר עיון הלכתי ואינו פרוזה. לא עשיתי מדגם, אבל הייצוג של יוצאי אתיופיה על מדף הספרים הוא אפסי. הקהילה האתיופית עולה לחדשות בהקשרים לא חיוביים. קיפוח, גזענות, אלימות משטרתית, וזאת למרות שחלק מהעולים כבר שלושים שנה בארץ ומגדלים דור של ילדים ישראלים לכל דבר. ולכן חשוב דווקא להעלות את בני הקהילה בהקשרי תרבות אומנות וספרות, שכמובן נמצאים אך פחות מיוצגים. זהבה גושן מספרת ומעין בן הגיא העבירה למילים וביחד הן יצרו סיפור מקסים על גודאי, נערה הגדלה באתיופיה, עולמה וחלומותיה. מהחיים הפשוטים בכפר, גידול התירס ופולי הקפה, גירוש הארנבות והקופים ועד החלומות ללמוד ולהשכיל, לדעת לקרוא ולכתוב ולצאת מהכפר לעיר הגדולה. נהנתי מאד לקרוא בספר, על אורחות החיים של יהודי אתיופיה הכפריים ומעט גם על החיים העירוניים. על חיי ומנהגי המשפחה שלהם, על שמחות הנישואין והלידות וחלילה על אבלות, על טקסי הדת שלהם ביום השבת ובחג הפסח וגם על הכיסופים והרצון לעלות לארץ ישראל, ירוסלם, הנמצאת מעבר לנהר הגדול (אולי הנילוס הכחול הזורם מאתיופיה לסודן) ולמדבר האינסופי. המסע לארץ ישראל תופס חלק גדול בספר. זהו מסע מסוכן, אליו הלכו מבוגרים וילדים, קשישים ונשים הרות. לא כולם שרדו את המסע הקשה או את תלאות מחנות הפליטים בהם היה…

העץ של בני טורג’ה הוא ספרו השני של קלודל שיוצא בהוצאת סנדיק (הקודם היה שקשוק המפתחות המצוין). הפעם מדובר בספר חדש והבחירה בהוצאת סנדיק אינה מקרית אלא משקפת את אמונו של הסופר בהוצאה ובפרט ביכולת התרגום של שי סנדיק שתרגם את ספריו האחרונים. אני לא בטוח עד כמה סופר “בוחר” מי יתרגם את ספריו, אולם מדובר במחמאה משמעותית. צרפתית שפה יפה, מתנגנת, עם יותר מדי חוקי דקדוק ויוצאי דופן. ולמרות הידע האפסי שלי בשפה זו מצאתי את עצמי קורא לעתים שניים תרגום ואחד מקור, רק להתענג על צלילי השפה. אבל בעוד שפה יפה ועשירה יכולה להיות תנאי הכרחי, הוא אינה תנאי מספיק להסבר מדוע התענגתי בקריאת הספר. ולמה בכלל צריך להסביר? אולי כי הספר שונה מעט. נתחיל ממה שאין בו. אין בו עלילה במובן המקובל של המילה, למרות שיש איזה ציר בזמן עליו נעים. אין בו גם מתח, הוא מדבר על הדבר הוודאי ביותר בחיים – המוות. אז אולי זה ספר רומנטי? בכל זאת מתוארת שם שתי מערכות יחסים בעסיסיות צרפתית? לא, גם זה לא העיקר. זרם תודעה? בהחלט יש מחשבות של קלודל, אבל הספר אינו זרם תודעה, יש סדר ורצף ברורים. קלודל נזכר בהרבה דברים מעברו אבל הספר אינו ממואר. גם לא ביוגרפיה. ברור שקלודל כותב על עצמו ושהגיבור חסר…

ג’ין טיילור מתאלמנת במפתיע מבעלה גלן ומכאן מתחיל מחול השדים. ג’ין עכשיו חופשייה משוחררת ולא חייבת כלום לאף אחד. או ככה לפחות היא רוצה שנאמין. המתח בספר אינו מה יקרה, אלא הניסיון לדעת ולהבין מה קרה. ההווה של הספר קצר, ימים בודדים, מהרגע שעיתונאית שאפתנית מצליחה להיכנס לביתה של ג’ין ולשכנע אותה לספר את סיפורה ועד שהסיפור יוצא. אבל האם הוא הסיפור האמתי? בכלל לא בטוח. גלן כבר מת וג’ין מספרת מה שהיא רוצה, והתמונה עגומה. בעל אובססיבי, שלטן וחונק. הנה היחס שלו אליה: הוא בעל משרה טובה ומכובדת (לכאורה, רק לכאורה, בפועל הוא סתם לא יוצלח) ואילו היא – סתם ספרית, לא מקצוע מעניין שעושים בו משהו. לא פלא שג’ין מרגישה בעיקר הקלה כאשר גלן נעלם מהתמונה, אבל למה בכלל עיתונאים וצלמים צובאים על פתח ביתה של מי שהיו נראים כאחד הזוגות המשעממים ביותר הקיימים? כולם רוצים מידע על פשע ישן ולא מפוענח שנקשר לגלן וג’ין. עכשיו גלן מת וג’ין אולי סופסוף תספר מה היה, אחרי כל השנים בהם הייתה האשה הטובה, הכנועה, הצייתנית העומדת לצד בעלה באש ובמים, בטוב וברע, עד שהמוות הפריד ביניהם. וכולם רוצים לשמוע את הסיפור ונראה שרק עיתונאית אחת מצליחה לעבור את מעטה החשאיות ולקבל את אמונה של ג’ין אבל אנו מגלים שג’ין “לא פראיירית”…

כבר מתמונת הכריכה יודעים שאין סוף שמח –  סיפורה של שרלוטה סלומון הוא טראגי. שרלוטה, צעירה ברלינאית, אומנית מוכשרת ובעלת יצירה ייחודית (ובספר מופיעות כמה מיצירותיה), נספתה בגיל צעיר, וזאת לאחר שברחה מברלין לדרום צרפת, אולם נתפסה שם בעקבות הלשנה. אני קורא הרבה ספרים העוסקים בשואה. חודשיים לפני קריאת הספר ביקרתי בברלין לרגל הנחת  שטולפרטיין לסבא וסבתא רבא שלי  ובין היתר, ביקור מצמרר בבית ועידת ואנזה, אותו סיכמתי במילים הבאות: “מושג הטומאה הוא די זר לנו. אנו לא מבינים אותו, ולא מרגישים אותו. כתוצאה מכך אנו נוטים ליחס טומאה לדברים “מכוערים/מלוכלכים/מגעילים” וכו’. אבל לא, דווקא הדברים היפים ביותר יכולים להיות טמאים. ולמרות שהשכל לא מבין את זה, הנשמה מרגישה. וכך כבר כשאתה נכנס בשערי הבית הזה, שיופיו מדהים, אתה מרגיש הרגשה מוזרה בנפש פנימה. הרגשה שקשה לקרוא לה בשם מרוב שהיא זרה לך. אתה מרגיש טומאה. והטומאה עולה ובוקעת, שער אחרי שער וכאשר אתה נכנס לבית כבר עברת מזמן מ”ט שערי טומאה, והנפש רק רוצה לברוח משם. טמא! טמא! היא זועקת. והשכל לא מבין – איך בית יפהפה כל כך בגינה יפה כל כך על אגם יפה כל כך יכול להיות טמא כל כך. ואתה ממשיך ונכנס לחדר מספר 9 , והנשמה זועקת ואתה נמצא בשישה מיליון שערי טומאה.” ולאחריו קראתי את הספר “ועידת ואנזה והפתרון…

טולסטוי כנראה ידע מה הוא אומר והספרות תמשיך להיות מלאה בתיאורי משפחות אומללות. הספר “עיזבון” מביא את סיפורה של משפחה ישראלית מפורקת ומפוררת. הסיפור מסופר בארבעה קולות שונים, שאינם מתחרים זה בזה. כל אחד מקבל את “זמן המסך” שלו בנפרד מהאחרים ומביא את סיפורו ודרכו את העימותים עם הדמויות האחרות. אורי ויעל, הכירו הכרות קצרה ובסופה נגררו לחתונה מוקדמת ובוסרית בעקבות הריון לא מתוכנן. חשבתי שיהיו האשמת הדדיות באחריות לכניסה לאותו הריון, הריון שקיבע את שני האנשים האלו לעשרת שנות אומללות, הרבה מעבר לתקופה בה כבר היו גרושים, אולם העובדות מוסכמות והויכוחים הם על הפרשנות. כולם סבלו מאתם נישואים אומללים. בוודאי אורי ויעל ועוד יותר שני ילדיהם -הראל והילה – שרק חיפשו איך לברוח ולא ממש הצליחו. חתונה מוקדמת, מעבר לקיבוץ מבודד בנגב, אי-מימוש עצמי, עזיבת הקיבוץ לעוד מקומות, חוסר התאקלמות, הפלות, פרידות וחזרות, ניסיונות לחיות ביחד, קריירה מצליחה בהוראה, מסיבות, מחלות. פרידות. צרות. בעיות. משפטים מכוערים. מחלות. מלחמות ירושה. כעסים. מצוקה. כל דמות מתמקדת בשנים שונות של הקשר למרות שאירועים חשובים מתוארים כמה פעמים ומהווים מיני-רשומון. אורי ויעל כלפי חוץ נראים מצליחים ולאחר כמה שנים של התחלה, מתקדמים, מפתחים קריירה והיו יכולים להיות זוג בורגני שלו ומרוצה, אבל אין סיכוי שזה יקרה. המשקעים רבים מדי, הכעסים הצטברו, וההתפרצויות ימשיכו לבוא….