הסקירה נכתבה על ידי בני יאיר בן 16 לאחר שקרא את הספרים הקודמים בסדרה: היסטוריה של העולם והיסטוריה של הפילוסופיה וחיכה ליציאת הספר הבא בסדרה. הספר “ההיסטוריה של המדע לצעירים מכל הגילים” עוסק בצורה מקיפה ברוב תחומי המדע העיקריים לאורך ההיסטוריה. הספר כתוב בצורה כרונולוגית ,בתחילת הספר מדובר על בבל, לפני כ 3000 שנה, ובסוף הספר מדובר על סוף המאה העשרים. לפני שקראתי את הספר קראתי את מה שכתוב על ויליאם ביינום, הכותב. קראתי שהוא פרופסור להיסטוריה של הרפואה וחשבתי שאולי הוא ידבר בספר בעיקר על רפואה ולא על תחומים אחרים במדע, כשהתחלתי לקרוא את הספר כבר הייתי בטוח שהוא ידבר על רפואה יותר מדי, בעיקר כי שלושה מתוך ששת הפרקים הראשונים הם על רפואה, אבל בסופו של דבר הספר מאוזן מבחינת הנושאים. במקרים בהם תגלית מסוימת מתגלית כשגויה או מתפתחת בצורה משמעותית הרבה שנים לאחר גילויה, הכותב מציין זאת כמעין סוג של “ספוילר” – לדוגמא : “גלנוס, רופא ששיכלל את הרעיונות של המסורות ההיפוקרטית 600 שנים מאוחר יותר קישר את המושגים חם, קר, לח ויבש גם למאכלים מסוימים ולתרופות מסוימות” (עמ’ 37) “הגורו של גלנוס היה היפוקרטס, שחי יותר מחמש מאות שנים לפניו….” (עמ’ 50) . כל פעם שהייתי מגיע “לספוילר” כזה הייתי מתוח לקרוא את ההמשך, וכל פעם שקראתי…
“זה ספר ההמשך להארי פוטר?” שאל אותי שכני בבית הכנסת, הנהנה להציץ בספרים שאני מביא מפעם לפעם? חייכתי, מאחר ונראה לי ששמו המסקרן משהו של הספר עושה את פעולתו, וזאת בהתאם לכוונת מחברו. אז לא, הספר אינו המשך להארי פוטר, ואינו ספר פנטזיה בכלל כפי שאפשר להבין מהשם ומהכריכה, ואם נרצה לסכם אותו במילה אחרת נאמר רק זאת: מרענן עידו חברוני, מביא קריאות אישיות במדרשים ובסיפורי התלמוד הידועים ביותר ומנסה לדון דרכם בהתבוננות של חז”ל על האחר, יהא אשר יהא. מבנה כל פרק קבוע, פתיחה מספרות העולם – מג’ין אוסטן ועד האיליאדה, דיון בסוגיה התלמודית וחזרה למקורות הזרים. כתיבה כזו טומנת הרבה פחים. היא יכולה להיתפס כניסיון פוסט-מודרני ואניסת התיאוריה שלך (ובמקרה זה פסיכולוגיה יונגיאנית) על כל מה שכתוב בתלמוד או להיתפס כניסיון רהב “תראו כמה אני משכיל ומכיר כל כך הרבה מקורות”. חברוני מצליח להתחמק משתי מכשלות אלו באלגנטיות. לא כי אינו משתמש בכלים יונגיאנים ובוודאי לא כי אינו משכיל (ההיפך הגמור כמובן), אלא דווקא בגלל שלמרות שני התנאים האלו, הוא קודם כל נשאר נאמן למציאות החז”לית ופועל וכתוב בה ועליה ועוד טורח להדגיש מפעם לפעם כי קריאתו היא אפשרית בלבד ואינה מחייבת. בכך נשאר חברוני בתחום הרחב מאד של שבעים פנים לתורה, תחום שלא תמיד קל להגדירו אולם קל…
ישנן כמה דרכים בהן אפשר להתייחס לספר “כולם נשא הרוח”. תושבי “מעלה חשמונאי”, הישוב המתואר בספר בוודאי יגידו: “הנה אחד שהוריד את הכיפה ונהיה שמאלן ועכשיו מלכלך על כולנו (אין לי שמץ של מושג אם הסופר הוריד את הכיפה ומה דעותיו הפוליטיות)”, אנשי תל-אביב (כמושג, לא בפועל) ישמחו ויאמרו “הנה סופסוף קם מישהו אמיץ וכתב מה באמת קורה במקומות הזוועתיים האלו, שמישהו כבר יעצור את ההזויים האלו”. הסופר קצת מביא התייחסות פשטנית כזו על עצמו, מאחר ולא מעט דמויות בספר הן סטראוטיפיות ושטוחות, והקורא יצטרך להתאמץ ולא ליפול לבור פשטני זה. בימינו, בקשת מאמץ כלשהי מהקורא אינה דבר של מה בכך. תחילת הסיפור נותנת לנו את המסגרת שהיא אכן ייחודית לדרים ביהודה ושומרון. כבר כילד אתה צריך להתמודד עם המציאות הקשה שבדרך הביתה יכול להיות שיזרקו עליך אבנים (לא נעים), בקבוקי תבערה (נקווה לטוב) או ירו עליך (ותהפוך, כמו ארז, לה’ יקום דמו). זו נקודת המוצא של הסיפור וממנה העלילה מתגלגלת. משה גם ככה חריג בישוב. הם משפחה ספרדית בישוב שרובם אשכנזים, הם משפחה עם שני ילדים בלבד, אבל הכי “גרוע” הוא שהאם, לאחר פציעתה בפיגוע, במקום להפך לקנאית, מגלה נטיות “שמאלה” ואף מנסה לעורר מודעות לנושא בתחומי הישוב. גם זיקתה לדת פוחתת מעט דבר המתבטא בהורדת כיסוי הראש, נושא שכמובן הופך לשיחת…
דולי הפנינים היא אופרה פחות מוכרת של ז’ורז ביזה. זוהי אופרה מוקדמת שלו, ותדירות העלאתה על במות האופרה נמוכה. הפעם הקודמת בה הועלתה אופרה זו בישראל הייתה בשנות השישים, כשבתפקיד הטנור הופיע זמר צעיר ולא מוכר – פלסידו דומינגו. את פרטי האופרה ראו באתר האופרה הישראלית. הבימוי מודרני והופך את עלילת האופרה למעין תוכנית ריאלטי, כאשר צוות ההפקה מסתובב כל הזמן על הבמה. צלם, מקליט, נערות תסריט, עובדי במה ומנהל ההפקה, שהוא תפקיד בהס באופרה, והיחידי ששר. מאחורי התפאורה, מסך עליו מוקרנים השמש הירח, סרטונים מהאי ואפילו משאלי רחוב, ומאחוריהם, מעין בית דירות בה כל משפחה עושה משהו. חלקן רואות את תוכנית הריאלטי, חלקן רואות כדורגל, משפחה דתית שלא ברור מה עושה, אמא צעירה, נשים שמתעמלות, ועוד שלל פעילויות, חלקן לא ברורות, לפחות לא ממקום מושבי אי שם בקצה העולם (שממנו אי אפשר לראות את הקומה העליונה באותו בית דירות). המוזיקה של האופרה מקסימה. הזמרים היו טובים (למרות שהטנור לא משתווה לפלסידו דומינגו), ביצוע הדואט במערכה הראשונה היה מצוין, אולם כאשר כל אחד מהם נדרש לשיר לבד, ראו שהם מתאמצים יותר. זמרת הסופרן בתפקיד ליילה הייתה טובה מאד מצוינת והתזמורת ניגנה נפלא. גם המקהלה טובה למרות הפיצול שלה למקומות רבים. הבה נשווה קצת ביצועים: הנה ביצוע של הדואט Au fond du temple saint…
אחד המקומות אותם שמחתי לגלות בפריז הוא מוזיאון הביוב. השאלה מה קורה ל-“חבילה” לאחר שמורידים את המים באה על פתרונה במסע תת-קרקעי מרתק שהעניק חוויה לכול (וכשאני אומר כול, אני מתכוון כול) החושים – מומלץ ביותר. שאלה חשובה לא פחות היא מה קורה לאותם מאכלים משובחים הערבים כל כך לחך ועד שהם עצמם יוצאים כעבור יום או יומיים בצד השני בתור אותה “חבילה”. אלו נושאים שהצינעה יפה להם ולא ממש מדברים עליהם חוץ מאשר בספר תחושת בטן שבו מדברים על הכל כולל הכל – גיהוקים, שיהוקים, עצירות, שלשול, הקאות ועוד. הספר מרתק והקריאה בה מהנה ומועילה – שלל עובדות, מחקרים עדכניים, עצות מועילות בתוספת תיאורים מדויקים למצבים שאותם כולנו כנראה חווים. לדוגמה, הפרק העוסק בנושא שכנראה לא תדברו עליו בשולחן שבת, אבל ישפיע רבות על הטיול שלכם – “למה סובלים מעצירות בעת נסיעה”. יש שם גם כמה טיפים איך להימנע מהתופעה. מבטיח לנסות בפעם הבאה (אבל לא מבטיח לדווח). בניגוד לספרים אחרים בתחום המדע הפופולרי, תמצאו בספר זה את ההודאה הפשוטה, שהייתה צריכה להיות בהרבה ספרים אחרים, שהמדענים לא לגמרי יודעים מה ולמה קורה בגוף. דברים חדשים מתגלים, והמחקרים עדיין לא מספקים נתונים מוחלטים. המעיים אינם סתם אוסף של איברים, למעשה מתקיימת בהם מערכת עצבים מפותחת שהינה אוטונומית מבחינה מסוימת…
גם מבקרי ספרים מסתכלים על סקירות של מבקרים עמיתים . הטריגר לקרוא את הספר הייתה המלצתו הקצרה של שמואל פאוסט,עורך מדור הספרות במקור ראשון, שבהמלצתו על הספר כספר השנה חתם כך: “כזה עוד לא נכתב כאן”. וכאשר נכתב כך הסקרנות גוברת ויש חשק לקרוא את הספר, כנראה כי הוא טוב אך גם כדי לראות מה מצדיק ביקורות כזו והאם אתה מסכים איתה. בכל מקרה מובטחת תוצאה מעניינת וראו מה קרה במקרה דומה לאחר סקירה על הבית אשר נחרב (למען השלמת התמונה נעיר כי באותו עיתון התפרסמה סקירה קצרה נוספת, פחות מתלהבת, מאת צור ארליך) ארץ אררט, ששמו כבר רומז על סיפור נוח והמבול, עוסק בהיכחדות האנושות. נושא זה מטופל רבות בספרות ובסרטי המדע בדיוני, אולם לרוב האנושות נכחדת לאחר וירוס, מלחמה גרעינית או כדומה ואילו בארץ אררט ההיכחדות היא איטית יותר, כל התינוקות נולדים לא עלינו, מתים. למרות האפשרויות לדון בקץ העולם המגיע בצורה כזו, איטית ומדודה, הספר אינו עוסק בכך כמעט כלל אלא מתמקד במשולש המנסה לשמר את הזן האנושי. אך בניגוד לתיבת נוח שהכילה ארבעה זוגות פוריים, האם תינוקת אחת תוכל להציל את המין האנושי? הילה היא רופאה גניקולוגית שהצרות מתחילות דווקא במשמרת הלילה שלה, אולם מהר מאד מתברר שהיא אינה אשמה והמגיפה הלא מובנת היא כלל עולמית. בת-זוגתה של הילה, הדר,…
מפעם לפעם אני לוקח מותחן וכמעט תמיד התוצאה זהה. ההכרה שמותחנים אינם הז’אנר המועדף אלי רק מתחזקת. צריך שיהיה מותחן יוצא דופן במיוחד או מותחן שהרקע ההיסטורי-פוליטי שלו נותן לו ערך מוסף. את הגרועים שבהם אני מזהה בדרך כלל די מהר, וכל השאר, כדוגמת ספר זה, הם בעיני סבירים. כאלו שאולי יהיו מוצלחים יותר בתור סרט או פרק בסדרת טלוויזיה, וכנראה חובבי מותחנים יהנו מהם יותר ממני. דווקא התיאור על הכריכה האחורית נשמע מבטיח. תאונת פגע וברח, אין קצה חוט אבל השוטרים נחושים לחקור, ומישהי שבורחת ומנסה להתחיל חיים חדשים. ברור לנו שכולם ייפגשו בסוף. אבל למעשה כל תאורי השבח על הכריכה הם גנריים ויופיעו כמעט על כל ספר. עלילה אפופה סודות ושקרים – בכל מותחן יש איזה סוד או שקר, לא חריג, אכזריות שאין לה גבול – נתקלנו כבר ביותר גרועים, תפניות שיותירו אתכם פעורי פה – קוראי מותחנים ותיקים יצליחו לדעתי לזהות את רוב התפניות לפני שהן קורות. אין אפשרות להימנע מספויילרים בשביל להסביר מדוע ההרגשה שלי היא שהסופרת פשוט מוליכה שולל את הקורא. לכן בסוף הספר לא חשבתי שהיה מתח, תפניות ופיתולים אלא פשוט הרגשתי מרומה. אם תרצו לקרוא למה, פיתחו את הפיסקה הבאה. המסקנה היא שמדובר בספר רגיל למדי בז’אנר, מותחן להעביר איתו כמה שעות בכיף, לא פחות אבל גם…
שרה ליבוביץ מביאה את סיפורה כנערה בת שש עשרה באושוויץ. הסיפור מסופר בגוף ראשון ומתחיל בשילוח מגטו מונקאץ’ לאושוויץ ובמשפחת הרשקוביץ, שהגיעו שמונה נפשות, שישה מתוכן נרצחו עוד באותו יום, ובסופה של השואה, רק שרה שרדה. אל הסיפור מצטרפת אתי, בתה הצעירה של שרה, המספרת בקולה שלה את חוויותיה “כדור שני”, כילדה, כנערה וכאם לילדים, ופורצת אל הסיפור מדי פעם. עוד מופיעים שירים שחיברה שרה ומביאים את עיקרי הדברים בצורה פיוטית יותר. נעצור את הסקירה כאן ונפציר בקוראים שאם יש לכם את מי לשאול במשפחתכם, אל תאבדו דקה. שימור הזיכרון הוא חיוני עבור המשפחה ועבור כל העם היהודי. הסיפורים, לעולם אינם חוזרים על עצמם, ולכל ניצול או חלל, סיפור אישי מרגש משלו, בוודאי עבור בני משפחתו. הספר מרגש. התנאים הנוראיים באושוויץ מתוארים ללא כחל ושרק, ולמרות שאין דרך להבין מה היה שם בלי להיות שם, תיאוריה של שרה, מאפשרים לבנות עוד נדבך בהבנה שיש לנו. שרה זכתה להתחתן מיד לאחר המלחמה, עם קרוב משפחתה, גם הוא ניצול כמעט יחידי ממשפחה גדולה. לשניהם נולדה בת עוד בטרם עלו לארץ, וזאת לאחר שהפחידו את שרה כי לא תוכל כלל ללדת. הצמיחה המחודשת והולדת התינוקת, גם כהמשכיות למשפחה שלא נגדעה וגם כחלק מצמיחתו ותחייתו של העם היהודי בדרך לארצו, מולדתו. אם תקראו את…
הרפר לי הייתה תמיד סופרת של ספר אחד – “אל תיגע בזמיר” ולכן העולם די נדהם כאשר משום מקום התפרסם ספר נוסף שלה. מהר מאד התברר שלא בדיוק מדובר בספר נוסף, אלא בטיוטה מוקדמת של “אל תיגע בזמיר”, מוקדמת כל כך שאין הרבה קשר בין הספרים, ולמעשה זו הטיוטה שנדחתה אך לאחר שעורכת בהוצאה זיהתה פוטנציאל שוכתבה שוב ושוב עד שיצא אל תגיע בזמיר. לא עקבתי מספיק אחרי פרטי העניין אולם גונב לאוזני כי הביקורות לא ממש מהללות את הספר “החדש” ולאחר תקופת מה החלטתי לבחון אותו לאחר קריאה נוספת בתרגום החדש של “אל תיגע בזמיר”. בסרט שאת שמו איני זוכר, המתאר יחסי שחורים ולבנים בשנות השבעים בארה”ב מתואר עובד מפעל לבן שמתפטר מעבודתו במחאה על הכנסת ציוד מכני שיגרום לפיטורים. האמת מתבררת שהוא כבר כמעט קודם לעמדת מפעיל המכונה, אולם הוא אינו יודע לקרוא ולא ידע על אילו כפתורים ללחוץ בשביל שהמכונה תפעל. כמובטל הוא מבין שעליו ללמוד לקרוא ובמרכז סיוע מוצמד לו חונך שיסייע לו. החונך הוא כמובן איש שחור. לאחר כמה שיעורים מביא לו החונך ספר והאיש מנסה לקרוא את שם הספר ולאחר כמה זמן מצליח – זהו אל תיגע בזמיר. הצלחתי לקרוא ספר הוא אומר. לא מתקן אותו החונך שלו, קראת רק את שם הספר. לא נביא כאן…
ללכת בדרכך – הסרט יצא לאקרנים ומעלה עניין מחודש בספר, מה גם שכבר תורגם ספר המשך. אפשר להתווכח אם יש ספרות בעלת איפיונים נשיים או גבריים, אבל הספרים של ג’וג’ו מויס יהוו כנראה הוכחה לכך שבהחלט יש. ב-“ללכת בדרכך” אנו פוגשים את לואיזה – לו – קלארק, צעירה בת 26, ללא מקצוע, ללא עבודה, ללא השכלה, עם חבר פוץ גמור ועם אחות צעירה – קטרינה – אבל מבריקה מאד, שקפצה שתי כיתות, שתמיד הישוו אותה אליה ושתמיד עמדה בצילה. מבריקה, אך כמו שאומר אביה של לו, לא מבריקה מספיק כדי לא להיכנס להריון. ההורים, הסבא, שתי האחיות ובנה של קטרינה חיים כולם בצפיפות ובמחסור. בארץ היינו קוראים להם המעמד הנמוך. לו מקבלת הצעת עבודה מפתיעה, להיות מעין מלווה ומטפלת לכמה שעות ביום לגבר שבעקבות תאונה נהפך משותק. ויל טריינר היה אתלט, הרפתקאן, מטפס הרים, קופץ באנג’י ואיבד את הכל בתאונת דרכים. הוא צל של עצמו, ללא תקווה וללא מטרה, ולואיזה מנסה לעזור לו. הוא מאנשי ההיי-טק והוריו הם ממה שבארץ היינו קוראים העשירון העליון. איזה ניגודים. שני גיבורי הסיפור לומדים לשנות אחד את השני ולהפוך במעט לאנשים אחרים. לואיזה מנסה לגרום לויל לחזור להיות מה שהיה, לצאת מהבית, לראות דברים. נשמע מעט מוזר, מאחר וקיימים עזרים רבים לנכים משותקים, אבל…