ספרים מומלצים - המלצות ספרים, סקירות וביקורות

כבר כתבתי בעבר על כך שהרב זקס לא מוכר מספיק בקרב הציבור הישראלי שאינו דובר אנגלית ואולי בספר זה אפשר למצוא סימנים לסיבות לכך. אני פותח את הסקירה בהקדמה זו לאחר שמספר אנשים מראש אמרו לי שלא יקראו בספר ותמהתי על כך. ספרו החדש עוסק באלימות דתית והפתיחה שלו יכולה להכעיס לא מעט אנשים בכך שהטענה שבכל דת קיימת אלימות מודגמת לדת היהודית בשני מקרים: המקרה הראשון הוא הרצח במערכת המכפלה בידי ברוך גולדשטיין והמקרה השני הוא רצח הנער מוחמד אבו חדיר. אמנם הרב בעצמו מודה שהמקרה השני כלל אינו קשור ואינו נובע מסיבות דתיות כלשהן, וגם המניע למקרה הראשון אינו ברור, ועדיין הוא כולל מקרים אלו בטיעוניו. אבל מאחר וקהל היעד של הספר אינו ישראליים ויהודיים דווקא ובוודאי לא קהל ימני דווקא, הרי שחובה להתייחס למקרים מצערים אלו בשביל שלא יוכלו מבקרי הספר לכתוב שהוא לא ציין אותם והתעלם מהם. מי שיעיין בפרטים יראה כי גם מבחינת כמות המקרים, היחס הציבורי אליהם (גינוי מוחלט בציבור היהודי למעשי רצח נפשעים אלו לעומת אהדה מרובה בציבור האיסלמי לטרור האיסלמי) ובכך שבניגוד לנשיא ארה”ב אובמה, המילים “טרור איסלמי” מופיעות וגם מוגדרות כבעיה הנוכחית של העולם, אין מה לבוא בתלונות לרב זקס והטענה כאילו הוא משווה בין אלימות האיסלם לאלימות של יהודים היא…

שמחתי לקבל ספר מהוצאות שאני פחות מכיר (קרן וליברוס). יש לי אהדה להוצאות הקטנות שמנסות להביא דברים מוכרים פחות. הפעם ספר קצרצר (יתרון נוסף) עם ניחוחות דרום אמירקאיים. סלווטיירה נהיה אילם בגיל תשע ומאז הוא לא מפסיק לצייר. אולם סלווטיירה הוא צייר מגירה ולמרות שפרוייקט הציור שלו הוא הגדול בעולם, כמעט ארבעה קילומטרים של בד, הציור לא נפתח והוצג מעולם והוא מאוחסן בעשרות גלילי בד במחסן מט ליפול. כל גליל בד מייצג שנה בדיוק ואורכו של כל גליל כמעט שישים מטרים. גם הבד אינו תמיד בד ומורכב מכל מה שבא ליד (או שכמאמר הביטוי, נפל ממשאית ליד) ואפשר לצייר עליו. בניו של סלווטיירה מגיעים כדי לטפל בירושה ולא ממש יודעים מה לעשות עם כל גלילי הבד. השאיפה הראשונה היא כמובן להרוויח מעט כסף אולם לאחר שהם פותחים מעט גלילים כבר נהיה חשוב להם שהיצירה תוצג (בנוסף לכסף כמובן, לא לדאוג). כאשר מתגלה שיש גליל אחד חסר, נעשים מאמצים למצוא אותו ולגלות מה היה באותה שנה. הספר קצר ומתקדם בקצב איטי ונינוח. קצב דרום אמריקאי טיפוסי בו שום דבר לא בוער, וכל דבר נדחה ל-“מניינה”, שאמנם פירושה המילולי הוא מחר, אבל בהחלט יכול להיות גם מחרתיים או עוד שנתיים או אף פעם. אני חושד בעצמי שמספר באורך מלא בקצב כזה הייתי נשבר,…

מאחר ואמינות היא ערך חשוב בעיני אקדים ואומר שאת דנה אלעזר-הלוי לא הכרתי כלל לפני צאת הספר הראשון בסדרת שליחות קטלנית (מבצע מנהטן), אולם לאחר שקצת פטפטנו בפייסבוק התבררו לנו העובדות הבאות: דנה ואני שירתנו באותה יחידה, אם כי בשנים אחרות לבן הצעיר של דנה קוראים גדי כולנו אוהדים של באיירן מינכן (וזה דווקא התברר בערב בו הם הפסידו והודחו מהצ’מפיונס…) לאור כל האמור לעיל, הריני מוסר מודעה כי גם אם דנה (אחרי כל מה שכתבתי למעלה, ברור שעברנו לשמות פרטיים) הייתה כותבת את ספר הטלפונים, כנראה שהיא הייתה מקבלת ממני סקירה חיובית. עד כאן. הספר השני בסדרה מראה שדנה  הצליחה להיכנס למשבצת ספרי הרפתקאות “הילדים מצילים את העולם”, סדרות שזכו להצלחה ומזכירות למשל את סדרת החמישייה הסודית. הספר השני לא נופל מהראשון. טרוריסט מסתורי מבצע פיגועי ראווה וכוחות הביטחון חסרי אונים. אמנם הפעם לא פונים לילדים שיעזרו, אבל הם מחליטים לארגן מבצע משלהם. כצפוי, ולא יהיה בזה ספויילר, בעוד שהמבוגרים רבי המשאבים לא מצליחים ממש לעשות משהו, דווקא הרעיון המופרך וחסר הסיכוי של הילדים מתגלה כמניב תוצאות, אולם, וגם זה לא סוד גדול, המבצע יהיה מסוכן מאד. עד כאן פרטי הז’אנר והקסם של הספר הוא בכך שהוא פשוט מכיל את כל המרכיבים במינון ובסדר הנכון. הספר הגיע אלי ביום שישי ועוד בטרם…

שבויה בעצמה מביא את יומנה של נועה, אמא לילדה חולת סכיזופרניה. מעטים הספרים שחדרו כל כך עמוק לליבי והסיבה היא שהספר נכתב ממקום עמוק מאד בתוך הלב והנשמה, ממקומות אישיים שלרוב הם מוסתרים ואינם חשופים. נביא סקירה ולאחריה פרק לדוגמה מתוך הספר. הסקירה פורסמה לראשונה במוסף הספרות של עיתון מקור ראשון נדיר שאני כותב סקירה על ספר שאינו ספר עיון באמצע הקריאה שלו. הרי צריך לקרוא ספר עד הסוף, לחשוב עליו מעט ואז אפשר להתחיל לכתוב. שבויה בעצמה מספר את סיפורה של נועה, אימא לחמישה ילדים, כאשר נוגה, הבת הצעירה, חולה במחלת נפש כרונית – סכיזופרניה. נושא הספר קשה אולם הקריאה בו קלה. הלשון פשוטה וברורה. אין פלא, אלו דברים היוצאים עמוק מהלב. הכנות והאומץ של נועה מפליאים ולמעשה היא חושפת בפנינו את קודש הקודשים של עצמה ומחשבותיה הכמוסות ביותר הנוגעות להשפעות המחלה בכל מישורי החיים, כולל מחשבות שכמעט ואי אפשר להעלותן על הכתב. זהו ספר חשוב, קול אמיתי, לא ספרותי, הנובע מהלב וחודר אל הלב. באופן טבעי, בתחילת הספר הרגשתי הרגשות רחמים כלפי נועה וגם הרגשת הקלה שאין לי את הצרות האלו. אלו רגשות אנושיים ואי אפשר להתעלם מהם. אולם נועה לא רוצה רחמים, וגם לא רוצה שתרגישו מאושרים בחיים שלכם. נועה רוצה מעט הבנה. בספר אנו מתוודעים לקשיים…

קריאת כיוון – יריד הספרות העצמאית ה- 3 מגיע בפעם הראשונה לתל אביב ויתקיים בטוקהאוס בנמל ת”א ביום חמישי 9.6 בשעות 22:00- 17:00 וביום שישי 10.6 בשעות 18:00- 10:00. יריד “קריאת כיוון”, יוזמה של יותם יעקבסון, קם על מנת ליצור פלטפורמה עצמאית ובלתי תלויה למכירת ספרות עצמאית, לאפשר לציבור להכיר את היוצרים עצמם, למחות על הדואופול ששולט בשוק הספרים בארץ- היום יותר מאי פעם על רקע ביטול חוק הספרים (!) ובעיקר ליהנות ולרכוש ספרות משובחת.  ב”קריאת כיוון” ישתתפו כ- 45 סופרים, משוררים, מאיירים ומו”לים פרטיים. נותרו מקומות אחרונים למשתתפים נוספים והמעוניינים יכולים לצור קשר עם טוקהאוס בטל. 03-5445500 ספרות עצמאית נתפשת במקרים רבים כספרות נחותה, כזו שלא מצאה לה אכסניה בהוצאות ספרים מוכרות, אולם מסתבר הולכים ומתרבים כותרים איכותיים, מכל ז’אנר שהוא, שיוצריהם בחרו להפיק אותם באופן עצמאי. הסיבות לכך אינן כלכליות בלבד. בשוק הדורסני האינטרסים של ההוצאות הם בראש ובראשונה כלכליים ולא ספרותיים. כך, לצד הבעייתית הגדולה במערכת היחסים הכלכלית בין היוצרים  לבין ההוצאות לאור, המפיצים והחנויות, יצירות רבות נדחות בשל המחשבה שאינן מכירות דיין. לראשונה היריד מתקיים בתל-אביב, בטוקהאוס, ביתן 12, יריד המזרח, על גדות הירקון צמוד לגשר ה”מנעולים”. עד כאן הודעת היחץ כפי שהגיעה וכעת כמה מילים על ספרות עצמאית. הוצאת ספר עצמאי בימינו היא מלאכה קלה…

לאחר עיכוב ממושך יוצא לאור הספר השני בסדרת תעתועים ממשיך את קורותיהם של אלאיה, ארקו וסגו החוזרים עם טליה, הנסיכה החסרה, לממלכת מגילנדו הנמצאת באנטארקטיקה. אם טרם קראתם את הספר הראשון התחילו בו ואם מחמת הזמן שכחתם מעט מה קורה בו נזכיר כי באמצע תחרויות הכתר בין ארקו וסגו הקובעות מי ירש את הכתר, התברר כי יש להם אחות שנעלמה והיא למעשה צריכה להיות השליטה הבאה של הממלכה. שני הנסיכים, ביחד עם אלאיה, נערה משרתת (אולם יש בה הרבה יותר ממה שנראה לעין) יוצאים למסע לירושלים ומאתרים שם את הנסיכה האבודה. כבר בקבלת הפנים בחזרתם הם מגלים כמה דברים לא צפויים. למעשה כל מה שקורה שם לא צפוי והנערים מבינים שהמזימות והתככים רק התחזקו בהיעדרם. אין מנוס אלא להמשיך ולפתור את התעלומה. ואצל מי נמצא המפתח לפתרון? בוודאי חלק ממנו אצל דונצו, אחיו של המלך שנראה על פניו כרשע המושך בחוטים. המלך והמלכה עצמם גם נראים מסתירים לא מעט מיד. המכשפות, לכו תסמכו אליהן. לעולם אי אפשר לדעת מה הן זוממות. הוריה של אלאיה, זוריון נעלם ולאורה אמה גם מתנהגת בצורה מוזרה. קשה לדעת על מי אפשר לסמוך. ברקע, חברותם של ארקו ואלאיה היא לצנינים בעיני המלך והמלכה, סגו וארקו ממשיכים לריב כמו נערים מתבגרים ולטליה לא ברור אם היא…

אי אפשר לטעות בתמונה שעל הכריכה, ובפרט אם היית באמסטרדם רק לפני כמה חודשים. וזה כבר מעניין, כי אתה מרגיש שאתה קצת מכיר את המקום, ומסקרן אותך לראות מה כתבו עליו. הספר בית על מים רבים מתאר את מסעו של יואל בלום, סופר מצליח בגיל השלישי החוזר לאמסטרדם לקידום מכירת ספרו החדש. אמסטרדם היא יעד חדש עבורו. אימו השביעה אותו לא לבקר שם, למרות שלא ברורה לו הסיבה. בסוף הערב ההשקה ולאחר השאלות הבנאליות הרגילות שואל אותו פתאום מישהו: “אם אינני טועה, מר בלום, אתה עצמך נולדת כאן באמסטרדם”. משאלה זו ומגילוי מפתיע אחר, מתחיל מסעו של יואל לכתיבת ספרו החדש, הספר שיעסוק בו עצמו, בהולדתו בהולנד ובדרך בה אימו, אחותו והוא ניצלו מהשואה, דברים שלגביהם לא היה לו  מושג עד כה ולגילוים המאוחר, השפעה חזקה עליו. סוף הסיפור ידוע ליואל, וגם לקורא שכן זהו אינו ספר מתח, אלא הניסיון לשחזר מה בדיוק הביא לאותה תוצאה. וכך משוטט לו יואל ברחבי אמסטרדם ומתאר את כתיבת ספרו. ספרים רבים כתובים בטכניקה של ערבוב פרקים בין העבר להווה ואפילו ערבוב פסקאות, אולם בספר זה משפט אחד מתחיל בהווה, חוזר לעבר ומסתיים שוב בהווה. מימד הזמן נעלם כאן לגמרי בצורה טבעית ביותר. אנו יודעים שיואל שוהה זמן לא מועט באמסטרדם, אבל כמה בדיוק? אין לדעת. והספר…

חוק הספרים בוטל לאלתר, או בעצם רק בעוד כמה חודשים, או לא בוטל אלא רק שונה, או… בקיצור שוק הספרים בישראל נכנס שוב לעמדת מבוכה והתגוננות כאשר כל אחד צריך לחשב את צעדיו. היו תומכים בביטול מוחלט של החוק, היו תומכים בהשארתו. ההוצאות הקטנות כועסות על הגדולות, הגדולות מתעלמות מקטנות, כולם כועסים על רשתות הספרים, הצרכן “העני” מקונן על היעלמות ארבע במאה, הסופרים מתלוננים שאי אפשר להתפרנס. כל זה לא חדש וננסה להעיר נקודה נוספת שפחות דנים בה. הקושי של סופרים (ועורכים ומתרגמים ומו”לים) להתפרנס מספרים נובע ממשוואה כלכלית פשוטה של היצע וביקוש. יש יותר מדי ספרים ופחות מדי קוראים. בישראל יוצאים מדי שנה כ-8000 ספרים וגודל האוכלוסייה הוא כ-8 מיליון איש. מספר דוברי העברית בחוץ לארץ שקוראים עברית זניח ורובם ממילא אזרחי המדינה השוהים בחו”ל. אבל גודל האוכלוסיה מטעה. המיגזר הערבי לא קורא ספרים בעברית. עולים, ואפילו ותיקים לא קוראים  בעברית. אשתי עלתה בגיל שמונה ועדיין לא קוראת כמעט בעברית. המגזר החרדי קורא המון ספרים, אבל לא כאלו שחוק הספרים עוסק בהם (ועל סצינת הספרות החרדית, נושא מרתק, נרחיב אולי בפעם אחרת). מספר הקוראים הפוטנציאלי, עוד בטרם החשבנו אנשים שפשוט לא קוראים ספרים הוא אולי חצי המאוכלוסיה. עוד מילה על הסופרים. אם תהפכו את הכריכה של ספרים רבים תראו…

הרמן קוך לא עושה הנחות לאף אחד ובהרבה מודעות עצמית גם הוא נושא בעול חיציו. סופר שכותב על סופר הופך מיידית לחשוד בכך שהוא כותב על עצמו. גם קוך יודע את זה כמובן וכשכבר בתחילת הספר מתואר ספרו החדש של אותו סופר בדיוני כ: “זה לא שלא יכולתי להניח את הספר שלך, או, יותר גרוע, שרציתי לדעת את הסוף. לא, זה היה משהו אחר. מה שקורה לך לפעמים במסעדה, הזמנת את המנה הלא נכונה, אבל מתוך בושה להשאיר כל כך הרבה על הצלחת, אתה אוכל יותר מדי… אתה לוקח ביס ומתחיל ללעוס, אין לזה הרבה טעם. קשה לבלוע את זה. קצוות לא עשויים נתקעים לך בין השיניים. מצד שני זה גם לא עד כדי כך נורא שתקרא למלצר ותדרוש ממנו בכעס להחזיר את המנה למטבח.” (עמ’ 30). הרי שבמודע החליט הסופר האמתי שהקורא ישאל את עצמו את אותה שאלה בדיוק  על הספר שזה עתה התחיל לקרוא. השאלה תישאל גם בהמשך הקריאה כאשר תופיע הפיסקה הבאה: “הקורא קורא ספר. כשהספר טוב הוא שוכח את עצמו. זה הדבר היחיד שספר צריך לעשות. כשהקורא לא יכול לשכוח את עצמו ובזמן הקריאה חושב כל הזמן על הסופר, הספר נכשל. אין לזה שום קשר להנאה. מי שרוצה ליהנות שיקנה כרטיס לרכבת הרים. ” (עמ’ 74)….

נתחיל בסוף: ילדי השטאזי הוא ספר מצוין. קארין מולר מתעררות מלילה רע במיטה שלא שלה, ומשם הכול רק ילך וידרדר. חקירת רצח מסובכת, גופה מרוטשת נמצאת ליד חומת ברלין. הגירסה הרשמית לאירוע כל כך לא מסתדרת עם המציאות, אפילו בטרם מבוצעת בדיקה פתלוגית וגורמים חזקים שמושכים בחוטים מעל ראשה של הקצינה הצעירה הנאמנה לגמרי לרפובליקה הדמוקרטית. אמצע שנות השבעים, המלחמה הקרה בעיצומה, רוחות הפרסטרויקה והגלסנוסט רחוקות, והחומה בלב ברלין לא נראית כמו משהו שאי פעם יקרוס. בברלין המזרחית גם לא שואלים שאלות מיותרות. ובטח שלא דוחפים את האף למקומות שלא צריכים. מולר מנהלת את החקירה מטעם המשטרה אך בפועל, קצין בכיר בשטאזי מעורב עד מאוד ואומר להם מה לעשות, ובעיקר מה לא לעשות. הוא יודע הכל, אין אפשרות להסתיר מפניו כלום, אבל גם הוא משחק משחק מסוכן מאחר וגורמים רבי עצמה אף יותר מעורבים אישית במקרה. למולר נאמר בפירוש כי תפקידה לגלות אך וקר את זהות הנעדרת אולם את מולר, ואותנו, מעניין מי ביצע את הפשע, אולם לא כולם רוצים שמולר תדע זאת. מעבר לעלילה ראשית זו, יש בספר עוד כמה עלילות משנה המכניסות אותנו עמוק לתקופה האפלה של גרמניה המזרחית, מדינת משטרה ובה השטאזי, שאימץ את כל שיטות הקג”ב בתקופת סטאלין שיכלל אותן, שלט בעניינים ביד רמה. כל התיאורים…