ספרים מומלצים - המלצות ספרים, סקירות וביקורות

הרב זקס הוא לדעתי אחד ההוגים היהודים הגדולים בדורנו. הציבור הדתי דובר האנגלית לא צריך כלל הקדמות, אולם בשאר הציבור הישראלי הוא מוכר פחות. עומק מחשבתו של הרב בנוסף ליכולת כתיבה והרצאה מעולה מבטיחה שלקרוא ולשמוע אותו יהיה תמיד מעניין. לדוגמה, בהרצאה שלו ששמעתי התייחס הרב בקצרה לנושא השפה העברית שאפילו בשפת היום יום עמוסה בביטויים הקשורים לדת. הנה, אמר הרב, משחק כדורגל למשל, שחקן מבצע עבירה (באנגלית foul ולא sin), השופט ( באנגלית referee  ולא judge) מוציא אותו ובסוף המשחק מסתיים בתיק”ו (נוטריקון המופיע בתלמוד כאשר אין אפשרות להכריע בסוגייה הלכתית ותשבי יתרץ קושיות ובעיות- באנגלית tie או draw). טוב לא מפתיע שהרב הראשי לאנגליה יהיה בקיא גם בהווי הכדורגל ונראה לי שמאפיין זה של בקיאות מופלאת בתורה ביחד עם הכרת כל הבטי העולם החילוני, הוא המאפיין הרבני שכל כך חסר לי בישראל, ומאפשר כתיבה וראייה יחודית ומורכבת יותר המתחייבת מהחיים בגולה. הרב זקס הוא סופר פעיל ומוציא ספרים בקצב של כספר בשנה, חלקם תורגמו גם לעברית. בנוסף,  מומלץ להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת מאמרו השבועי על פרשת השבוע ההגדה בעריכתו כוללת שני חלקים. הראשון הוא הגדה של פסח עם ביאורים והסברים קצרים שאפשר לקרוא אותם תוך כדי אמירת הדברים. דרכו היחודית של הרב כבר באה לידי ביטוי בפירושים קצרים אלו, אולם…

פסח הוא חג של שיר. “הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ-חָג…” אומר הנביא ישעיהו (ל’ כט) וחכמים דרשו הפסוק על ההלל הנאמר בתפילה בליל פסח. בהגדה עצמה אנו שרים לא מעט ומתחילים את קריאת ההלל במילים “ונאמר לפניו שירה חדשה:”, ועוד מוסיפים את הלל הגדול – “הודו לה’ כי טוב כי לעולם חסדו”, ומסיימים את הסדר כולו בשירת “נרצה” – “לך ולך, לך אף לך,לך כי לך, לך ה’ הממלכה”, ואת החג כולו אנו חותמים בשירת הים המופלאה של משה ומקנחים בשירת דוד בנביא. כשראיתי את הפרסום הראשון על האסופה “הלילה הזו כולו שירה”, לא הבנתי אל נכון את עניין הספר וחשבתי שמדובר בגירסה כלשהי של ההגדה עצמה. לאחר בירור הבנתי שמדובר באסופת שירים המתקשרים לפסח ולליל הסדר, ושכוונת העורכים הייתה כי במהלך ההגדה יקראו גם כמה שירים מתוכה, תוך ניסיון לבחון את הרלוונטיות שלהם ליושבים סביב שולחן הסדר. האם צריך להכניס תוכן חדש לליל הסדר? לי אישית, מספיק  הטקסט של ההגדה המקורית שהתגבש במשך מאות שנים ומהווה כר נרחב לדיונים, שיחות וסיפור ביציאת מצרים עד חצי הלילה וגם הרבה אחרי. עם זאת, אני מודע לכך שיש כאלו שדווקא רוצים תוכן שונה מעט, בנוסף להגדה המסורתית, כזה שיחבר אותם לפסח בצורה טובה יותר, וכפי שהגדיר זאת הרב יוני לביא בטורו – טיפים…

אל בעלי הנפש הוא הספר השני בסדרת הרפתקאות ספריית רימונים. יעל ואורי מגיעים לספרייה ובספרים מסוימים הם “נשאבים” לתוך ההיסטוריה. הפעם עוסק הספר בדמויות המופת של הרב יוסף קאפח (1917-2000) ואשתו הרבנית ברכה קאפח (1922-2013), שתי דמויות מופת בעם ישראל. השניים קופצים הלוך ושוב בזמן מילדותם של בני הזוג בתימן, ואפילו פוגשים את הרמב”ם בכבודו ובעצמו. הסדרה מהווה מעין סדרה תאומה לסדרה הפופולארית “מנהרת הזמן” של גלילה רון-פדר ומותאמת לציבור הדתי גם בסגנון הכתיבה וגם בבחירת האישים עליהם נכתבים הספרים. הגיבורים – בן ובת – כמקובל, אולם על מנת לעקוף את בעיות המתח של “בינו לבינה”, הם פשוט אח ואחות. האישים הם דמיות דתיות ורבניות שפחות שייכים לעולמו של הילד החילוני, אם כי בספר זה הרב והרבנית קפאח יהוו דוגמאות מופת גם לילדים ולילדות חילונים, מאחר והערכים של חסד, נתינה, פשטות וענווה אינם שייכים רק לציבור הדתי. הערה קצרה: הייתי מרים גבה  אם הילדים לא היו מזהים את ראש הממשלה שהעניקה את פרס ישראל לרב קאפח בשנת 1969, אולם אני די מופתע מכך שהם לא מזהים את ראש הממשלה שהעניק את הפרס לרבנית קפאח בשנת 1999 שהרי הוא ראש הממשלה כיום! לקריאה נוספת, גשו לאתר על בני הזוג קפאח. הרפתקאות ספריית רימונים 2 אל בעלי הנפש – הרפתקאות ספריית רימונים 2 יקהת רוזן הוצאת…

בעמוד זה נרכז סקירות ספרים על פסח והגדות של פסח לנוחות הקוראים. כדי לראות את הסקירות המלאות, יש ללחוץ על הקישורים: הגדת הרבנית ימימה מזרחי הרבנית ימימה מזרחי זוכה לפופולריות עצומה בציבור וכעת הוציא ספר הכנה לפסח, סביב ההגדה של פסח. בכוונה אני מכנה אותו ספר הכנה לפסח, כי בעיני הוא נראה מתאים פחות, לשימוש בליל הסדר עצמו. הוא ארוך ומפורט, ויש תכנים רבים בין קטעי ההגדה. תכנים אלו פחות מתאימים לקריאה או אמירה בסדר עצמו ורובם מיועדים להכנה מוקדמת כפי שאדגים בהמשך. נפתח בהקדשה המופיעה בתחילת הספר: “מוקדש באהבה לכל הנשים שפוסחות בין הלימוד העמוק לבין הניקיונות ויש בהן החירות להתגאות בשניהם”. אני צריך להלך כאן בזהירות בין הטיפות כדי חס וחלילה לא להרגיז מישהי, אבל זה משפט שמייצג בעיה כלשהי ויש בו מתח בין התפקידים המסורתיים של האשה בחברה פטריארכלית (עבודות הבית) ובין מגמות של זמננו. לפחות מהקדמה זו אצל הרבנית ימימה כלל אין סתירה ולא צריכה להיות סתירה בין השניים, והחירות היא לא להצטרף למגמה כלשהי מתוך הכתבה מבחוץ, אלא לפי ההרגשה הפנימית. לרבנית מזרחי חוג קוראות גדול מאוד שמתחבר לתכנים שלה וכאן הם באים כהכנה לפסח, כספר, ושוב אני נזהר במילותיי, שאפשר גם לקרוא ולעיין בו בין הניקיונות. ואם לא רוצים לנקות? גם טוב. שהבעל ינקה,…

הרומן מתרחש “על רקע התמורות הדרמטיות בצ׳ילה של שנות השבעים והשמונים”. נעצרתי. מה אני יודע על צ’ילה בשנים אלו? לא הרבה. אוגוסטו פינושה, הגנרל שהשתלט על המדינה כפי שהיה אז ברבות ממדינות אמריקה והפארסה שהייתה סביב משפטו. “העלמה והמוות” -מחזה (וסרט) נהדר של דורפמן עם הקשר הברור לשיר העם הגרמני אותו הלחין שוברט לרביעית מיתרים (שמכונה “המוות והעלמה”. שם המחזה שונה על מנת להבדיל בין השניים שכן בלעז השם זהה). ומה עוד? נאמץ עוד את הזיכרון, היה איזה סרט על משורר גולה, שגם זכה בנובל…. כן, פאבלו נרודה (מוזכר בספר) בסרט הדוור, לא ממש קשור לתקופה. הוא מת בשנת 1973. אוקיי. זה מה שאני יודע על צ’ילה מדינת השרוך במערב אמריקה הדרומית, שרוחבה לא גדול ואורכה אלפי קילומטרים. ומה עוד? They dance alone של סטינג. אני מכיר את השיר ובקליפ רואים את הריקוד ואת תמונות הנשים הרוקדות לבדן, לאחר שבעליהן נעלמו בימי התופת ולא שבו מעולם וגם גופה אין. והיה עוד סרט אבל את שמו אני לא זוכר (חשבתי שזה שנה בצל הסכנה אבל הוא בכלל על אינדונזיה). בכל אופן, מדינה המנסה להתאושש משלטון רודני בה איש את רעהו חיים בלעו. לא היה אפשר לבטוח באיש. מלשינים בכל פינה, ואסור לשאול שאלות. נהנתי מהספר, אבל האם הבנתי אותו כפי שיבין אותו…

אני נזהר מכריכות אחוריות. ממילא על כל מותחן כתוב משהו כמו “ספר המתח המפתיע של השנה”, ואם כך כתוב על מאה ספרים, ברור שזו אמירה חסרת תוכן. אבל מהטקסט על הכריכה האחורית אני לא מתעלם. למרות שגם שם ברור לי שלא תמיד הטקסט הוא ספרותי ולרוב הוא שיווקי, הוא בעיני מעין המקבילה להבטחה או אפילו חוזה בין המו”ל לקורא, שמצפה למצוא בספר את מה שרשום בכריכה. וכאשר הספר הוא בסדרת בוטיק אישית, ואמור להתאפיין באיכות גבוהה במיוחד (הסופרלטיב מכוון, ואם תגיעו עד סוף הסקירה תבינו מדוע) ובלקטורה אישית, הציפיה היא אפילו גבוהה יותר וההתיחסות לטקסט הוא כטקסט ספרותי לכל דבר. בספר “רוח הרפאים של אלכסנדר וולף” הכריכה האחורית הבטיחה רבות ולמרות שאני מביא את הטקסט “בגב הספר” בסיומה של כול סקירה, הפעם הוא ילווה את הסקירה (ההדגשות במקור מאתר ההוצאה ממנו העתקתי את הטקסט): “רוח הרפאים של אלכסנדר וולף” נפתח בתיאור זיכרון של המספר מימי מלחמת האזרחים ברוסיה, שהשתתף בה והוא בן שש-עשרה בלבד: הוא רוכב לבדו על סוסתו, הרחק מהקרבות. הרעב, החום הכבד והעייפות כבר הכריעו אותו ואין הוא רוצה אלא לישון. והנה צונחת פתאום סוסתו תחתיו מפגיעת קליע של רובה, ומתה. הוא מספיק לראות את היורה דורך את רובהו לירייה שנייה וקטלנית, אבל בדרך נס עולה בידו להקדימו, לפגוע בו בשתי…

אני לא ממש מכיר את דיימון ראניון אבל אני גם לא ממש לא מכיר אותו, כי בכל זאת את ברנשים וחתיכות נדמה לי שראיתי או לפחות שמעתי עליו… אבל כבר בתחילת הספר המונח “חתיכות” הפך ל-“פרגיות” ותמהתי על שינוי זה ולכן קפצתי ישר לאחרית הדבר. אני אוהב “אחריות דברים”, זה נותן לי הרגשה שהמו”ל התאמץ קצת יותר ונתן ערך מוסף לקוראיו. הפעם הרווחנו בגדול. מסה מצוינת של מולי מלצר (מתרגם הספר) שעוסקת בראניון ובקורותיו, בתרגום הקודם, בשינויי העברית, ובהשוואות לתרגום החדש ועוד כמה דברים. פשוט תענוג. לאחר קריאת אחרית הדבר (שבהחלט מומלץ לקרוא אותה דווקא בהתחלה), חזרתי לסיפורים. סיפורי ניו-יורק של מטה בשנות השלושים והארבעים. גטסבי הגדול פוגש את אל-קאפונה (אם הוא היה בניו יורק ולא בשיקגו). חוק היובש והשפל הגדול הם התפאורה למאפיונרים קשוחים, טיפוסים מפוקפקים, נשים ופרגיות וסיטואציות שהאדם הסביר רוצה לרוב להתרחק מהן. לא פלא שראניון שבה את לב קוראיו הסקרנים שקיבלו דרכו הצצה אל עולם שהם לא רוצים להיות חלק ממנו. נקווה שיהיה לאוסף זה גם המשך. הנה טעימה קלה של קטע קריאה מהספר. צפו ותהנו. ארגון עסקים פירסט קלאס… ככה קוראים לזה… אכן מקצוע מכובד. לספר אני מציע להתייחס כאוסף כתבות בסגנון “מדור הפלילים פוגש את מהנעשה בעירנו”. מאחר ויש לפעמים דמיון בין הסיפורים, מומלץ…

מה הדבר הראשון שאנחנו מרגישים כשאנחנו לוקחים ספר לידיים? הכריכה. ובמציאות היא יפהפיה, הרבה יותר ממה שאפשר לראות בתמונה. ההדפס של הסוס בלט, והזהב של הפרחים הבריק. מה הדבר השני שמרגישים? הנייר. וגם הנייר היה נייר איכותי, משיי וחלק, שונה מנייר הדפוס הרגיל. הספר “לרוץ עם סוסי הפרא” אינו מסוג הספרים שאני קורא באופן תדיר. בהתאם לרוח הז’אנר העלילה נעה בציר ההווה ובציר העבר – סוף המאה ה-13 ומשרעת גיאוגרפית רחבה מאנגליה ועד מונגוליה. עלילת ההווה דקת בשר ומשמשת רק כסיפור מסגרת קצרצר לעלילה ההיסטורית. היילן, מחפש נקמה ומנוחה לנפשו ומצטרף למסעי הצלב השמיני עם הנסיך אדוארד. הוא אדם בודד, חסר משפחה וחברים. סוד אחד עליו מתגלה בהתחלת הסיפור, אבל דמותו נשארת מסתורית. הופתעתי מעט מחוסר העיסוק בעניינים רומנטיים עד שהגעתי למחצית הספר ובו תפנית עלילתית דרמטית. מאותה נקודה חששתי שהספר עומד לגלוש אך ורק לרומנטיקה (זוכרים מה קרה בסדרת “שבט דב המערות”?) וכמעט נטשתי אותו, אולם לאחר דילוג קצר קדימה, ראיתי שלא כך הדבר. ובכל זאת, ככל שהתפנית הייתה דרמטית היא הורידה את רמת הסבירות של הסיפור ובהתאם את רמת העניין שלי, ומבחינתי הייתה חיסרון. קשה לי לשפוט את הספר, לזכות או לחובה. עד מחצית הספר נהנתי, וגם בהמשך לא סבלתי  אבל גם לא אזכור ממנו משהו. אודה שההפתעה המרכזית…

“חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן-אָמוֹץ אֲשֶׁר חָזָה עַל-יְהוּדָה וִירוּשָׁלָם בִּימֵי עֻזִּיָּהוּ יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּהוּ מַלְכֵי יְהוּדָה” כך פותח ספר ישעיהו. ספרו של הרב כרמל תוחם את עיסוקו רק לשנים עשר הפרקים הראשונים (מתוך 66) וכבר בתחילת הסקירה נאחל לרב שיזכה להשלים הפירוש לספר. ההקדמה עוסקת כולה בפסוק הראשון. מי היה ישעיהו, מאין בא ומה היה הרקע ההיסטורי לנבואתו. לאחר מכן מתואר פרק ו – נבואת ההקדשה ואחריו חוזרים לפרק ה’ ובקפיצה לפרקים ב’ ג ורק לאחרים לפרק א’ הפרק הפותח את הספר. כזה הוא ספר ישעיהו, כתיבתו אינה רציפה, ברוב הפרקים אל מופיע תיאור זמן כלשהו, והקורא צריך לשער השערות בימי מי נאמרו הנבואות. חלקו האחרון של ספר ישעיהו מפרק מ’ ואילך מעורר עוד שאלות קשות וההשערה הרווחת במחקר היא שנביא אחר חיבר חלקים אלו. הרב כרמל אמנם אינו מפרש פרקים אלו אולם מבחינתו אלו נבואות של ישעיהו שנאמרו בתקופת מנשה, אולם לא היו נבואות המיועדת למלך אלא לעם הנמצא במשבר רוחני. לא נתעכב על נקודה זו אלא נסקור את עיקר הספר. שני חלקים לספר – פרקי עוזיה (א-ו) ופרקי אחד (ז-יב). לאן נעלם יותם? לא ברור, אך יותם מתואר כמלך צדיק וכנראה לא היו אז נבואות הנצרכות לדורן. כל חלק פותח בכל הפרקים באופן רציף, ולאחריהם פירוש פסוק אחרי פסוק (בחלקו…

ושוב הוצאת תמיר//סנדיק מביאה לנו ספר שמתרחש “שם ואז” אבל מתקשר היטב גם למציאות המוכרת לנו כאן והיום. צפון אירלנד. קתולים, פרוטסטנטים, IRA, פיצוצים, פיגועים, בריטניה, המלכה אליזבת זועמת, בשם האב, משחקים פטריוטיים של טום קלנסי. הייתי ילד ואני אפילו לא זוכר מה אני זוכר, חוץ מזה שהיה לי ברור שבעוד מקום בעולם הבריטים הצליחו לחולל מהומות והרס לשנים ארוכות (המזרח התיכון כמובן וגם מלחמת פוקלנד שבה לא היה לי ברור מה יש לבריטים לחפש אלפי קילומטרים הרחק “מירושלים” הקדושה שלהם) ואז אפילו עוד לא ידעתי על הרעב הגדול. כמה טוב להיות ילד תמים וממילא יש לנו את הצרות שלנו וכמה שלא נרצה לעשות השוואת, הרי שנעשה אותן לכאן או לכאן ואפילו אזכורים מסוימים מופיעים בספר עצמו. מאלימות אי אפשר לברוח. גם לג’רי פייגאן, שמוגדר בגב הספר כרוצח שכיר, אבל הוא בסך הכל חבר בארגון (הטרור או לא, תחליטו אתם) IRA, יש את הצרות שלו. הוא אמנם השתחרר מוקדם מהכלא (הסכם סיום הסכסוך ובעקבותיו שחרור אסירים פוליטיים – נשמע מוכר?) אבל קשה להגיד ששילם את חובו לחברה. מפגש של ג’רי עם אמא של אחד מקורבנותיו מזעזע אותו לחלוטין ופותח את תיבת הפנדורה שמזינה את כל הספר. ג’רי מתחיל לראות צלליות שמתברר שהם הקורבנות שלו והם רוצים נקמה, אבל מסיבה מסיבה כלשהי הנקמה אינה נדרשת…