ספרים מומלצים - המלצות ספרים, סקירות וביקורות

סוף שנת 1943 ולאחר תבוסת הנאצים בסטלינגרד והפלישה לסיציליה, ברור כי גרמניה הנאצית לא תזכה במלחמה. זה הרגע לספר “שם צופן וריטי” המתאר משימה סודית שהסתבכה.  סוכנת חשאית נתפסת ומעונה במטה הגסטפו בעיירה קטנה בצרפת. חוקריה מנסים לחלוב ממנה מידע רב ככל האפשר וכל האמצעים קשרים. מה משימתה, מי הם אנשי הקשר שלה במחתרת, איפה נמצאים שדות התעופה ומה מצבת כח האדם והמטוסים בחיל האוויר המלכותי. והיא נשברת ומגלה את הכל. או שלא? משמעות המילה וריטי היא אמת (מהמקור הלטיני VERITAS), והסוכנת מגלה את האמת, אבל לא רק את האמת ובוודאי שלא את כל האמת, ולא פלא שמתוך המילים שאפשר לקרוא על הכריכה רק שתיים ברורות במיוחד “is lying”. אותה סוכנת (שכן גם את שמה המלא תגלו רק באמצע הספר) מרגישה כמו שחרזדה. ימיה ספורים. היא מרגלת ולא חיילת ולכן אינה זכאית להגנה של אמנת ג’נבה. הטיפול של הנאצים במרגלים, מתנגדי משטר וחיילים רוסים מכונה מדיניות “לילה וערפל”. אנשים שנעלמו, ללא שום תיעוד והסבר כמו נמוגו בערפל (ובפועל נרצחו בצורות מחרידות, חלקם בניסויים הידועים לשימצה). כדי לשרוד עליה לספר כל יום עוד משהו, ולקוות להצליח לעבור את הלילה, אבל קצין הגסטאפו, ועוד יותר מכך, מפקדו, מאבדים את הסבלנות. זהו סיפור על חברות, על נשים, על נשים בעולמם של גברים (טייסים…

שמו של הספר אמנם גלוי אבל מוצפן ולא מרמז על תוכנו. ניעזר בכותרת המשנה “על כמה מדרכי העיצוב של הסיפור המקראי”. האם לפנינו ספר בתחום הספרות או בתחום המקרא? לכאורה התשובה ברורה. הספר יוצא בסדרה למדעי היהדות ועל ידי ד”ר מהמחלקה לתנ”ך אבל כאן מדובר דווקא בספר מחקר הספרות, ובעוד ספרים אחרים של גרוסמן (שסקרתי בעבר): אסתר – מגילת סתרים (הוצאת מגיד) ואברהם (הוצאת ידיעות ספרים), מביאים סיפור מקראי אחד ומנתחים אותו ניתוח ספרותי, הרי שספר זה, דן באמצעים ספרותיים שונים אותם הוא מדגים דרך סיפורים מקראיים מגוונים. ההתייחסות למקרא כסיפורת (לפחות לחלקים מתוכו) אינה גישה חדשה בעולם אך חדשה יחסית לחוקרים מהתחום הדתי ואף הישיבתי. עבור יונתן גרוסמן ועבור כל אדם דתי, התנ”ך, ובוודאי התורה, אינם סיפורים אלא דבר ה’, ואילו עבור ד”ר גרוסמן, המקרא הואו מושא למחקר בכל הכלים העומדים לרשותו, ואלו כוללים גם כלים ספרותיים. לכאורה החלוקה למחנה המאמין והמחנה החוקר היא דיכוטומית, ובכך מנסה גרוסמן לדון בהקדמתו לספר ולתאר איך הוא מבקש מהקורא מצד אחד התמסרות לטקסט ומצד שני לנתחו באיזמל כלי הספרות. לאחר ההקדמה בא הדיון באמצעים הספרותיים, תיאור שלהם, הדגמתם בפסוקים והתועלת הדרמטית ואף התיאולוגית, המושגת על ידם. האמצעים נעים מהפרט אל הכלל ומתחילים במילה הבודדת ומגיעים עד למבנה של ספרים שלמים ומשם להקשרים…

חטיף מרענן. זו ההגדרה הטובה בעיני לספרה של מאיה דנק “זמן ביניים” סיפורים קצרים הם סוגה הפכפכה. הסיפורים קצרים וקשה לפתח עלילה משמעותית ולא פחות חשוב מהסיפורים עצמם, חשוב גם הדבק שמחבר אותם לכדי ספר אחד. ספרה של מאיה דנק סיקרן אותי בעיקר בגלל הכותרות של הסיפורים, העוסקים בשילוב של מרחב הזמן ומרחב המקום ובגלל שם הספר המהווה היפוך למושג הכל כך מוכר “בין הזמנים”. את התיאור תמצאו למטה, כחלק מהטקסט על גב הספר. כמצופה מאוסף, לא כל הסיפורים באותה רמה, חלקם טובים יותר (ובפרט הראשון המעורר את התיאבון והאחרון המשאיר טעם טוב בפה), מיעוטם פחות. רובם מהנים ומרעננים. חלקם עוסקים ברגעים ובחוויות קטנות, וחלקם בדברים הגדולים. הסיפור הראשון, התנ”ך של איז’ו מספר על בעל מכולת שנהיה אוטודידקט ופוליגלוט על ידי למידת שפות דרך תרגומים של התנ”ך, עד שהוא כותב תנ”ך בעצמו בשפה זרה. הסיפור האחרון, עוסק ביכולת שלנו להשפיע על הגורל, על התאווה האנושית לקבל את הכל ועל האובדן כאשר אנו מבינים שלא נוכל לעשות זאת ושגינו בבחירה שלנו. קיימות אלפי גרסאות לסיפור זה, מהתנ”ך (שאול ובעלת האוב) מהמיתולוגיות (אורפיאוס ואורידי’צה) ועד ימינו (הסיפור שאינו נגמר). גרסתה של דנק טובה ועומדת היטב בזכות עצמה. אם יש חולשה מסוימת בקובץ הסיפורים, הוא הגדרתו כקובץ. אמנם הסיפורים מתקשרים אחד לשני, חלקם…

האם ימי ילדותו ובחרותו של פול אוסטר מעניינים מספיק בשביל להצדיק עוד ממואר שמתרכז בהם? פעם הייתי כותב שבאופן חד משמעי התשובה היא לא, אבל בעידן הרלטביזם אתנסח בזהירות ואומר שבעיני התשובה היא לא. וכך הספר “דוח מן הפנים” מחולק לארבעה חלקים שבכל אחד מהם מצאתי רמת עניין שונה. חלקו הראשון ששמו כשם הספר, הוא מעין מכתב שכותב אוסטר המבוגר לאוסטר הילד והתמים. האדם המבוגר, בן 65, בעל הניסיון כותב אל הילד שהיה פעם, הילד שכל הזמן מגלה את העולם ואת עצמו ולומד דברים חדשים. אין משהו מיוחד בחוויות של אוסטר, רגילות לחלוטין, אבל זהו חלקו המעניין ביותר של הספר, מאחר וכל קורא מבוגר יחשוב כמובן על הילד שהוא היה ויזדהה עם התוכן. סעיף מעניין במיוחד עוסק בגילוי של אוסטר כי הוא יהודי ומה המשמעות של היותו יהודי עבורו ועבור משפחתו. נראה שגם חלק זה יכול לייצג לא רק את אוסטר אלא חלקים נרחבים ביהדות ארצות הברית. חלקו השני של הספר המכונה “מכה לפנים” מתאר שני סרטים שאוסטר ראה והשפיעו עליו רבות. התיאורים ארוכים – לסרט הראשון “האיש המתכווץ” (The Incredible Shrinking Man) משנת 1957 מוקדשים עשרים עמודים ולשני “אני נמלט מחבורת הכבולים” (I Am a Fugitive from a Chain Gang) משנת 1932 למעלה משלושים! אין מדובר בדיון ממושך בסרטים…

בעיני ילדה בת שתים עשרה הוא תיעוד מצמרר, מרתק ומכלי ראשון של ילדה בתקופת השואה. מפתיע שהספר לא יצא לאור בעברית כבר לפני שנים רבות. המחברת שלו גרה בארץ, גם היומן המקורי שמור בארץ, והספר יצא במקור הפולני עוד בשנת 1946.אבל טוב מאוחר מאף פעם. הספר אינו בדיוק יומן, מאחר ויומן נכתב בזמן האירועים עצמם, יום אחר יום, כאשר לא יודעים מה יקרה מחר, והספר גם אינו ספר זכרונות שכן הוא נכתב אמנם לאחר האירועים המתוארים בו, אבל רק זמן קצר אחריהם וכאשר סכנת החיים עוד הייתה ממשית. סביר שאם היה נכתב כעבור שנים רבות, היה מתקבל ספר שונה לחלוטין. מרגש לדעת שבניגוד לספרים ויומנים דומים, המחברת איתנו כאן, בישראל של שנת 2016. הספר הוא תיאור מדויק, לעתים טכני, ולעתים מסתיר בתוכו המון רגש של תקופת השואה והגטו בעיני ילדה שהתבגרה הרבה יותר מדי מהר ונאבקה בין הייאוש מהחיים למטרה העליונה של הישארות בחיים, כאשר אין אפשרות לדעת האם החלטה מסוימת שקיבלת תגזור את דינך לחיים או למוות: “הם פקדו עלינו לארוז את כל החפצים שלנו בצרור אחד, להתלבש ולשים את הצרור על הגב, ואז לקחו אותנו לכיכר סְמולקי. ישבנו שם על ספסל בערך שעה. שאלו אותנו ממתי אנחנו גרים בצד הארי, והתפלאו למה אימא עזבה את הגטו, אף על פי שהייתה…

ספרו החדש של הרב יוסף צבי רימון בסדרת “הלכה ממקורה” עוסק בחג הפורים ובכל חודש אדר ומצטרף לספרים הקודמים בסדרה בנושאי ארבעת המינים, ליל הסדר, הגדה של פסח ושנת שמיטה. הספר כולל לא רק פרקי הלכה אלא גם פרקי פרשנות והגות. פרקי הספר הם: דיני חודש אדר, קריאת המגילה, מצוות היום, פרזים ומוקפים ופרק אחרון בנושא פורים משולש (כאשר שושן פורים חל בשבת – אירוע נדיר למדי והעיסוק בו לרוב מופיע כנספח של סוגייה סבוכה יותר – “ערב פסח שחל בשבת”. הפעם הבאה בה נידרש לכך תהיה רק בשנת תשפ”א). כמקובל בספריו של הרב רימון נעשה שימוש נרחב ומועיל בתרשימים ברורים ובהירים לסיכום ההלכות. בספר שלושה חלקים: את הראשון נכנה – תאכלס, קיצור הלכות פורים. אין לכם זמן לקרוא את הכול ואתם רוצים לדעת רק את ההלכות? זה החלק בשבילכם, סיכום קצר לפי הפרקים שמנינו למעלה. חלקו השני של הספר שיכונה – העיוני, חוזר על אותם נושאים בהרחבה, דרך כל המקורות השונים עד להכרעה ההלכתית. חלקו השלישי הם נספחים – הלכות היתולי פורים, ובעיקר לאילו דברים לא כדאי להגיע בפורים, תפילת ערבית בנוסחים השונים ומגילת אסתר. בין לבין מופיעות גם הרחבות בנושאי אישים, פירושים קצרים על כמה נושאים במגילה (לא פירוש מלא) ותוספות שונות, המהוות מעין הפוגה וקטעי העשרה. שתי הערות…

דמיינו לעצמכם את הסיטואציה הבאה. אתם במרחב ציבורי גדול ורועש, שדה תעופה נניח. אתם רואים מישהו שהולך ברחבי האולם, אולי בהיסוס, נעצר ופתאום מוציא מקל הליכה. מה זה, אתם חושבים לעצמכם? עד עכשיו הוא ראה ועכשיו הוא עיוור? איזו הצגה מוזרה. מושכים בכתפים וממשיכים הלאה. סביר להניח שלא תמשכו בכתפים אלא דווקא תשאלו האם הוא צריך עזרה. ככה זה לרוב בישראל. אבל לבטי בן בשט קרה דבר דומה באטלנטה והיא עמדה במקום במשך שלושת רבעי השעה עד שמישהי ניגשה אליה והציעה עזרה. ולמה באמת היא לא השתמשה במקל הליכה מהירידה במטוס וביקשה את עזרת הדיילות? שאלה פשוטה אבל כנראה עד שלא נגיע, חס וחלילה, למצב של ליקוי ראייה חמור, לא נבין עד כמה קשה הוא אובדן העצמאות והצורך לבקש סיוע בכל דבר. יש סוגים רבים של ליקויי ראייה עם דרגות חומרה שונות, וגם אותו אדם יכול לראות טוב יותר או פחות במצבים מסוימים. אבל כנראה שלאחר טיסה ממושכת, בשדה תעופה זר ורועש מאד, בטי בן בשט הרגישה אבודה וגם עם המקל אין לה דרך להתמצא פרט לאפשרות לא להיתקל בעצמים העומדים בדרכה. לפעמים אין ברירה וצריך לבקש עזרה, ואם אתם יכולים, תגישו עזרה. הספר “לאט ומעט” מתאר את ההתמודדות עם ליקויי ראייה, מההתקלות בחפצים שונים בבית, אי ראייה מי בא…

לפני שתמשיכו לקרוא אני אתוודה שלא תהיה כאן סקירה על הספר. אולי מיני-מסה על חווית קריאה אישית שלי. ניסיתי לקרוא אבל אני פשוט לא מסוגל לקרוא אותו. חשדתי שככה יהיה והתלבטתי אם בכלל אני רוצה לקרוא אותו. ניסיתי והגעתי עד כמעט שליש הספר. יש כאלו הגורסים שצריך לנתק את היצירה מהיוצר. אני נוטה לרוב לחבר בין היוצר ליצירה שהרי גם היוצר אינו מנתק את עצמו מהיצירה. אולי עדיף לא לדעת מי היוצר ורק אז אפשר לעשות ניתוק כזה ואכן ספרים בשמות בדויים מתפרסמים מפעם לפעם ומחברם נשאר אלמוני תקופת זמן כזו או אחרת, אבל במקרה הזה מחבר הספר מציב כבר לפני הקריאה הקשר וקונטקסט ברורים מאד. חשדתי שזה יקרה. את יצירתו של רודולף דיטצן, הנס פאלאדה בשם העט שלו, אני מכיר. את לבד בברלין קראתי וגם את איש קטן לאן. בכך אפשר לומר שנחשפתי ליצירתו אחרי המלחמה וליצירתו לפני עליית הנאצים לשלטון. והנה ספר שנכתב תוך כדי התקופה. איני היסטוריון או חוקר ספרות. אני מוכן לקבל את הטענה שדיטצן לא היה נאצי, אבל אני מתקשה מאד לקבל את הטענה שהוא התנגד למשטר בזמן אמת ולא לאחר שגבלס החליט להתעלל גם בו. סופרים אחרים עזבו את גרמניה מזמן ואילו הוא בחר, מסיבותיו להישאר למרות שהיה יכול לעזוב. לגבי הספרים הקודמים שקראתי,…

אז מה פתאום עוד סקירה על פנדורין (הנה הסקירה הראשונה) ? כי בא לי. וגם כי לראשונה אני מאוכזב מפנדורין. מאוכזב מאד אפילו. לא מהספר, אלא מפנדורין עצמו. למה? חכו ותראו במבחר קטעים שאביא מהספר. פנדורין של 1878 הוא עדיין צעיר רומנטיקן. אמנם הוא ניכווה קשות בעבר, כפי שיודע היטב כול מי שקרא את עזאזל אבל הלב עדיין פועם בחוזקה, וכמו כל רומנטיקן גם פנדורין מתלהב מזריחת השמש של יפן, ארץ השמש העולה מתוך הים. אנחנו רגילים לשקיעות בים, וכנראה שמש הצצה מהים היא מראה יפה לא פחות, אם לא יותר. אחח, לחיות על אי קטן ולראות את כל הזריחות והשקיעות בים. וכך מתפייט לו אראסט ידידנו: “הטיילת הריקה מאדם היתה אפופה ערפל שקוף ועדין, אבל היועץ הטיטולרי לא הביט בחזיתות הבניינים המודרות, גם לא בכביש הלח והמבריק – הוא לא הצליח להסיר את מבטו מהפלא הטבעי המכונה “זריחה בים”. האיש הצעיר צעד וחשב בליבו שאם כל אדם היה פותח את יומו בצפייה בעולם ההולך ומתמלא בחיים, באור וביופי, היו חולפים מן העולם העוולה והפשע – בנפש שנשטפה באור הזריחה לא היה נותר מקום בשבילם”. כמה פיוטי ותמים מצד פנדורין שלנו, ומה יהיה לו לעשות אם הפשעים יחלפו מהעולם? גם אני אוהב לצפות  בזריחות (בפרט לאחר תצפית אסטרונומית לילית) ולצלם…

אמא תמיד צודקת. תמיד. למה לי ללכת לעטלף בארץ כשיש לי את ההקלטה  המעולה … מי שמכיר אופרה יודע שהכוונה לביצוע החד פעמי בקובנט גארדן ערב ראש השנה האזרחית של 1984 (31/12/1983) ובו הבריטים כמיטב המסורת עשו חגיגה עצומה: בית האופרה המלכותי אירח את פלסידו דומינגו בהופעה חריגה כמנצח, על קירי טה-קנוואה לא צריך להוסיף מילה ואמנם שטראוס לא ממש חשב שישירו את Rule Britania, אבל זו אופטרה קלילה שידוע שכל הפקה רשאית לעשות די הרבה כרצונה. ואתמול הלכנו לראות את האופרטה במשכן לאומנויות הבימה בביצוע של האופרטה הממלכתית של בודפשט – מנצח, תזמורת, זמרים ורקדנים. אמא לא רצתה ללכת, אבל אני רציתי אז שיכנעתי אותה. מה כבר יכול להיות… לא חשבתי שאחרי ההפקה הפנטסטית של הטרובדור מהחודש שעבר נזכה למשהו באותה רמה. סטטיסטית זה בלתי אפשרי – כלומר אפשרי, אבל נדיר למדי. באתי בלי ציפיות ונהנתי לאמא כנראה היו יותר ציפיות … אז מה היה לנו: תזמורת טובה – אין תלונות. הונגרים ששרים גרמנית אוסטרית – מבטא מודגש, טוב הם הונגרים, אין מה לעשות. קטורזה נחמד מאד בתור פרוש – הומור דלוח אבל מצחיק, אין תלונות. שמאלץ מכף רגל ועד ראש – אבל זו האופרטה הזו, אין תלונות. אלפרד שר לה טרוויאטה — דווקא לא רע שני רקדנים אה-לה-רמבלה – אחד מהם אפילו גילם את שטראוס בכבודו…