ספרים מומלצים - המלצות ספרים, סקירות וביקורות

ספרו של רון אהרוני עוסק בתופעת המעגליות, תופעה היכולה ליצור פרדוקסים שיבזבזו לפילוסופים הרבה שעות או בדיחות משעשעות. הנה דוגמה לפרדוקס: “משפט זה הוא טעות”. אם הוא נכון הרי שהוא טעות, ואם הוא שגוי הרי שהוא נכון. אל תשברו את הראש אלא עיברו לצד ההומוריסטי של הספר, לדוגמה: “מה יותר גרוע? בורות או אדישות. לא יודע, אבל מה זה משנה”. הספר הזכיר לי במעט ספר אחר הדן בנושאים אלו של התייחסות עצמית –  “גדל אשר באך” (גא”ב). ספרו של אהרוני פשוט בהרבה, ואם ניסיתים לקרוא את גא”ב והתייאשתם באמצע (וכנראה שזה קרה לרוב אלו שניסו לקרוא אותו בשלב מסוים) תנסו את הספר הזה. הדוגמאות בו ברורות, הנושאים המתקדמים יותר מופיעים בנספח ומומלץ לגשת אליהם (אם בכלל) רק בסוף. המעגליות נמצאת בכל מקום בחיינו, בין אם היא בולטת ומציגה את עצמה מיד ובין אם היא חמקמקה יותר. פרק שלם בספר עוסק ביחס גוף-נפש ובמעגליות הנמצאת בו. השאלות המוצגות שם עתיקות כימי המחשבה העולמית, ובספר רק תמצית קצרה שלהם, בכל זאת זה אינו ספר פילוסופיה. המעגליות גם סייעה להוכיח משפטים בלוגיקה ובתורת המחשב שעיקרם הוא גבולות הידע האנושי. לא כל דבר אפשר להוכיח, ולא כל בעיה אפשר לפתור. אלו הן הוכחות מתימטיות אולם גם להן השפעה על הפילוסופיה, השפעה שהמתימטיקאים לא תמיד אוהבים….

הספר חמישה של יובל אלבשן לכד את תשומת הלב שלי וגם של הדר. אני כמובן מתעניין מיד בכל ספר שיש בו אלמנט אסטרונומי, והדר נמשכה בגלל התוכן. כותרת המשנה מפתה: “רק חמישה יזכו להינצל ולהקים אנושות חדשה”. אנו כבר חושבים על דיסטופיה כלשהי. כדור הארץ מושמד וצריך לבחור מי יתחילו חיים על המאדים או משהו כזה ובכל אופן הדילמה “אינך יכול להציל את כולם, במי תבחר?” היא דילמה ישנה, כל מי שהיה בתנועת נוער עסק בה, ומההיכרות עם פרופ’ יובל אלבשן חשבתי שיהיה לו מה לחדש בנושא. הוא סופר בעל ניסיון, הוא בעל תארים אקדמאיים שרלוונטים לסוגיה, ואני נהנה לשמוע אותו כאשר הוא מתראיין בנושאים שעל סדר היום. לצערנו, הספר לא עמד בציפיות, אביא את מילותיה של הדר: “כל מי שהיה בתנועת נוער כל שהיא, עבר את הפעולה שבה נותנים לחניכים 10 דמויות שתקועות בחלל ואפשר להציל רק חמש מתוכן. כשראיתי את הספר חמישה- זה היה בדיוק זה! מישהו מצא דרך לאפשר טיסות מסחריות לחלל וחללית עם 11 נוסעים עושה את דרכה אל השמיים, במטרה להגיע לחלל ולחזור למקום אחר על כדור הארץ. אך תקלות תמיד יש ונוצר מצב שהחללית תקועה אי שם בחלל, בלי יכולת לחזור לכדור הארץ ועם חלון זמן שהולך ואוזל. רק חמישה יכולים להינצל ( ופה גם…

מספר הספר, שנשאר בעילום שם לכל אורכו, מקבל בוקר אחד שיחת טלפון. על הקו נמצאת לוסיאנה, מישהי שהוא העסיק לפני עשור במשך חודש אחד בלבד, והיא רוצה לראותו בדחיפות. הסקרנות הורגת את החתול ולמרות שלא ברור לו כלל מה היא רוצה ואיך הוא יכול לעזור לה, הוא מסכים להיפגש איתה ומוצא את עצמו נשאב למערבולת: “למה נעניתי כשהכל בתוכי אמר לי לסרב? למה לא נפטרתי ממנה באמתלה כלשהי ולא התרחקתי ממנה אלף קילומטרים? יש רגעים בחיים, רגעים מעטים, שאדם מרגיש שהגיע לפרשת הדרכים המסחררת, הגורלית, של מעשה קטן. החורבן העצמי האורב מאחורי החלטה סתמית. ידעתי באותו ערב, מעל לכל דבר אחר, שאסור לי להקשיב לה עוד, ואף על פי כן כאילו אין בכוחי לעמוד מול האינרציה של המחלה או של הנימוסים הטובים, קמתי על רגלי כדי לצאת אחריה אל הרחוב” (עמ’ 58) לוסיאנה פגעה פעם בסופר אחר, קלוסטר, ומאז היא חוששת מנקמתו. כמו בסרטי “אני יודע מה עשית בקיץ האחרון” שהקורבן מגיח ומחסל את כל אלו שפגעו בו, כך גם היא מאבדת את קרובי משפחתה וחוששת לחייה. המספר שמוצא את עצמו מעורב שומע גם את דברי הצד השני, והקורא אינו יודע למי להאמין, כאשר הספר מגיע בקרשנדו לסיומו. הדמויות כולן בעלות מסתורין. המספר בעילום שם ולא יודעים עליו כמעט דבר….

עדות רבות בעם ישראל, לפחות כמספר המדינות, המחוזות, והפלכים שמפוזרים על פני הגלובוס מהודו ועד כוש. ואולי על רקע ימים אלו של דוח ועדת ביטון, בחרתי לקרוא בספר שני בתים בקצה העיר, ספר שלפי הוצאת הספרים והשם הבדוי על הכריכה מרמז על מוצאו החרדי, המביא סיפורים של כמה מעדות ישראל המכונות “עדות המזרח” אך רחוקות כמרחק מרוקו מבוכארה (גם בהקדמה מוזכר שהביטוי כוללני מדי). הסיפורים קצרים וכולם מביאים מהווי העדה ודווקא בתקופה בו עברה עדה זו טלטולים על רקע אירועים היסטוריים (הקמת מדינת ישראל, המהפכה הקומוניסטית, עליית חומייני) ומסתיימים כמעט כולם, בעלייה לארץ ישראל (יש גם סיפורים המתחילים בישראל). בחלאב שבסוריה אנו לומדים על מנהגי העשירים להחזיק “חכם” בבית, בג’רבה אי הכוהנים אנו למדים על כיסופן של האמהות שבניהן ישרתו בבית המקדש, באשדוד אנו למדים על מנהגי החזנות בחגים ובפרס אנו נתקלים בקהילות מבודדות שאינן יודעות כמעט דבר פרט לכך שהם יהודים. בסוף הספר נאמר שהעולים לא מצאו עניין רב בתיעוד הווי ומנטליות והתמקדו בתיעוד דברי תורה, חידושים ופיוטים. ספר זה בא להשלים מעט מהחסר, שני הבתים בקצה העיר, אולי רמז הם לאותם הודו וכוש שבכל אחד מהם התקיימו חיים יהודים עירנים ותוססים. הספר מיועד ומתאים בעיקר לבני נוער צעירים אך גם מבוגרים יכולים לקוראו ולהנות ממנו – ללא שום קשר למוצאם…

בשם ספרו תחת אש, מכוון יוני שטבון לקרב בבינת ג’בל במלחמת לבנון השנייה, הקרב שנצרב בזיכרון של רועי קליין שקפץ על רימון על מנת להציל את חייליו ששהו לידו. בקרב עצמו נהרגו שבעה חיילים וגם היה קושי עצום לפנות את הפצועים וההרוגים. על תפקודו בקרב קיבל יוני שטבון את צל”ש הרמטכ”ל. יוני שטבון כיהן קדנציה קצרה כח”כ במפלגת הבית היהודי ולאחר החלטתו לא לתמוך בחוק הגיוס (החוק שהובל על ידי מפלגת יש עתיד) נדחק ממנה החוצה, ניסה לרוץ במפלגת יחד עם אלי ישי ונכשל. במבט לאחור, כאשר לפיד באופוזיציה והחרדים בקואליציה, לא נראה ברור בכלל למה מראש להתעקש על חוקים שהיום יהיו ומחר יפלו (מי אמר ליב”ה) במטוטלת הפוליטית. הספר לא עוסק בפוליטיקה הנוכחית, למרות שבין השורות אפשר למצוא סימנים לכך ששטבון ספג לא פחות אש, ואולי אפילו יותר, בקלחת הפוליטית. אמנם אש שלא נפגעים ממנה גופנית, אבל צלקות בוודאי נשארו (אפשר לקרוא על כך בראיון עם שטבון במקור ראשון) הספר מתחיל ביציאה מלבנון. אין כמעט פירוט של הילדות והתקופה המוקדמת בצבא. טוב שכך, ספרי זיכרונות שמתחילים משלב מוקדם מדי, נוטים לשעמם את הקורא. גם התיאורים המשפחתיים מצומצמים ובאים בעיקר לבטא את הקושי של קצין קרבי וצעיר ששלושה ימים לאחר חתונתו מוקפץ לשלושים יום ושהחופשה המשפחתית אותה תכננו זמן רב…

עמית נגלר כתב כמה ספרי ילדים ומנסה את כוחו ברומן למבוגרים. שם הספר נשמע ארכאי מעט. לא מפליא, מדובר בביטוי משירו של נתן אלתרמן “חיוך ראשון”, שיר אהבה לאשתו רחל מרכוס מלפני שמונים שנה. רמז ראשון לסיפור אהבה. תמונת הידיים על הכריכה מחזקת רושם זה. באה כותרת המשנה של הספר “מה היית עושה לו גילית שלא הכרת כלל את מי שחשבת לאהובת חייך?” ומרמזת לנו על מותחן נוסח הרלן קובן. שימו לכם ברקע את השיר חיוך ראשון בלחנו ובביצועו של נחום היימן ונמשיך יפתח בן ארי (עוד שם ארכאי מעט, ישר חשבתי על ארי בן כנען מאקסודוס), חוזר לחופשה קצרה בארץ בין תפקידים דיפלומטיים. יש לו שלושה שבועות בלבד עד להצבתו בבולגריה ובהתאהבות מהירה הוא מתחתן עם אלה תוך שלושה שבועות. קראנו כבר את כותרת המשנה, הבנו שהיא אהבת חייו, והבנו שההיכרות הקצרה מכסה על סודות מהעבר שייחשפו. לא רק שההיכרות קצרה, אלא שאלה נכנסת כמעט מיד להריון, וכמו שקורה פעמים רבות, יש ריחוק מסוים כאשר האישה הופכת לאימא והבעל נעדר רבות מהבית עקב עבודתו. עד כאן חלקו הראשון של הספר, סיפור משפחתי על זוגיות ומשפחה. התפנית מתרחשת לקראת החזרה ארצה, אלה נהרגת בתאונת דרכים כאשר נסעה לבקר חברה שיפתח כלל לא מכיר. יפתח השבור חוזר ארצה ומנסה לגדל את בנו…

לא חושב שיש הורה שלא שמע את המשפט “תישארו איתי בגן” כמה פעמים במהלך חייו. וגם ורד שמתחילה גן חדש רוצה שאימא תישאר. לאימא יש רעיון, הרי זה לא הוגן שרק אימא של ורד תישאר, כל האימהות יישארו בגן! ואז ילד אחר רוצה שגם אבא יישאר, בעצם כל האבות, והסבים והסבתות והאחים ואתם כבר מבינים מה יקרה, והילדים יבינו לבד שכנראה עדיף שרק הם יישארו בגן. אם גם לכם יש בעייה כזו או שאתם חוששים ממנה לקראת פתיחת שנת הלימודים, הנה דרך שיכולה לעזור לכם ולילדכם ואולי גם לגננות.   הגן הדמיוני של ורד הגן הדמיוני של ורד שרה ריבן איורים: יונת קציר הוצאת אוריון 2016 מגב הספר הגן של ורד נסגר והיא עברה לגן חדש. בבוקר כשהגיעה לגן החדש ביקשה ורד מאימה להישאר איתה בגן, אך מה לעשות, אימא הייתה צריכה ללכת לעבודה. ורד בכתה ובכתה, אמרה כל ערב שאינה רוצה ללכת לגן ובקשה מאימה לעשות משהו אחר יחד. האם מצאה פתרון – באמצעות ההומור היא עוזרת לורד להתגבר על המשבר עד שהיא מרגישה מחוזקת ומוכנה לחזור לגן לבדה מתוך בחירה והבנה.  הספר מבוסס על סיפור אמיתי שחוותה המחברת עם בתה בגיל הגן. הוא נולד מתוך צורך אמיתי לעזור לבתה הצעירה ורד שהיה לה מאוד קשה בימים הראשונים בגן החדש….

נתחיל דווקא מהפרק האחרון העוסק בהיסטריה שהייתה בבריטניה בתחילת שנות האלפיים סביב החיסון המשולש (MMR – חזרת, חצבת, אדמת). למה דווקא בנושא זה? כי גם בארץ כל כמה זמן מעלה מישהי בשם “אמא מודאגת” איזה פוסט מפחיד, כמה נורא ואיום לדקור את פוצי-מוצי הקטן, כמה חצבת וחזרת הן בכלל מחלות טבעיות שעדיף שהילד יידבק באופן טבעי, ואיזו סכנה עצומה יש בחיסון לאוטיזם. לא יעזור בית דין, אותה “אמא מודאגת” יודעת הכי טוב מכולם, תתווכח עם כל היתר (בהנחה שכמה רופאים/מדענים בכלל יתאמצו להתווכח) ועוד תקבל אלף שיתופים של השטויות שלה בפייסבוק. ומהבחינה הזו ספרו של בן גולדייקר מגיע מוקדם מדי, בשפת המקור הוא יצא לפני שהפייסבוק נהיה נפוץ, ומעט מאוחר מדי, מאחר וכמו שבן עצמו מודה בספרו “אתם ניצחתם” – והאתם בגדול הם כל מפיצי ה-ב…ט, שמפאת לשון נקייה נכנה כאן בשם “זיבולי שכל”, ואם כך הדבר לפני עשור, המצב כיום גרוע בהרבה. את הכלל הידוע “אם אתה לא יכול להמם אותם בחריפות שכל טמטם אותם בזיבולי שכל”, קראתי כבר באוסף חוקי מרפי לפני עשרות שנים. כמות האנשים חריפי השכל לא השתנתה בהרבה באופן יחסי מאז, אולם היכולת של זבלני שכל לזבל את העולם בשטויות שלהם עלתה פלאים בזכות מהפכת התקשורת והנתונים. אמנם באנגליה וגם בארה”ב מסורת מפוארת של צהובונים שממילא…

את מאירה ברנע-גולדברג (להלן מב”ג) הכרתי בפייסבוק. אם אתם מתעניינים בספרים קשה להניח שלא נתקלתם בה. היא סופרת, סוקרת, מעלה סטטוסים מהחיים, רובם מצחיקים. הייתי אמביוולנטי לגבי ספרה האחרון “משפחה לדוגמה” והדבר מתבטא בביקורת שרשמתי, אותה מב”ג קיבלה בסבר פנים יפות אם המלצה גורפת: “אם ככה, את הספר הקודם שלי אל תקרא, לא בשבילך, אבל את כראמל אתה חייב לקרוא, הוא מהמם!”. טוב, הספר הוא על כראמל, חתול ג’ינג’י, ולך תכתוב משהו רע על חתולים, בטח בפייסבוק, השתגעתי? וחתול ג’ינג’י אני זוכר עוד מהתסכיתים בתוכנית המשובחת “לאם ולילד” אליה האזנו באדיקות, יום יום, ללא יוצא מן הכלל, אמא ואני, בארוחת הצהרים אחרי הגן או בית הספר. ויש גם את גארפילד, לא הנשיא האמריקאי, אלא החתול הידוע אותו הכרתי רק בשלב מאוחר יותר (ככה זה במדינתנו הנידחת בשנות השבעים המנותקות) ודי אהבתי עד שאפילו אחותי המוכשרת הכינה לי חולצה צבעונית עם דמותו לאחר עשרים שנה, נראה אותו חתול בדיוק כמו כראמל (השוו לתמונה למטה) ובהחלט יש להם כמה תכונות אופי משותפות. אז על מה הספר? אי אז ואי שם, שלושה ילדים יתומים מגלים שירשו ירושה גדולה. אח אחד יורש טירה ענקית עם המון משרתים, השני יורש מפעלים מכניסים והשלישי יורש את כראמל (שגם בנושא ההגייה המדויקת של שמו התלבטנו). אני לא חושב…

בסוף הספר בין התודות לרשימת בעלי הזכויות, במקומות שלרוב לא מגיעים אליהם, תמצאו שמוני אנדר מקדיש עשרה אחוזים מהכנסות הספר לעמותות העוסקות בקידום ילדים אוטיסטיים וזאת לאחר שהתוודע לנושא במסגרת התחקיר לאחד מסיפוריו. מעשה יפה וראוי המלמד משהו על הסופר. האם יש בכך כדי ללמד משהו על הספר עצמו? לטעמי כן, מאחר וכל ספר ניזון ממחברו, ואם בקריאת הסיפור “לא עלינו” ילמדו עוד כמה אנשים שאוטיזם אינו מחלה גנטית ובוודאי אינו מהווה סיבה שלא להשתדך לאחות של ילד כזה, דיינו. חצי חלון חצי מראה הוא התיאור של הזכוכית השקופה בחדרי חקירות במשטרה כאשר הנחקר רואה את עצמו במראה. זה לפחות בפשט בסיפור הנושא את שם הקובץ, אבל החלון הוא אולי חלון לחברה החרדית ומראה לחברה הישראלית? לא בטוח. נהנתי מספרו הקצר של מוני אנדר והוא הזכיר לי את סדרת הספרים “מרק עוף לנשמה” ודומיו. לא עיינתי בכריכה האחורית טרם קריאת הספר (ראו למטה), ובמיוחד בחלקה האמצעי הכתוב, ולא בפעם הראשונה ככל שהדבר תלוי בכריכות אחוריות, בהגזמה היוצרת ציפיות שלא יתמלאו. הסיפורים קצרים והמדיום הקצר לא מאפשר דמויות מורכבות אמיתיות. ההתמודדיות הן די רגילות (משפחה, ילדים, עבודה, כסף) ולמרות הטוויסט הקטן שיש בכל סיפור, טוויסט חביב ומשאיר חיוך, עדיין יש הרגשה שהיה אפשר ללכת רחוק יותר, נועז יותר, עמוק יותר והסיפורים…