אני לא קורא הרבה ספרי מתח. אמנם הקריאה מהנה אבל לאחר גמר הקריאה אני לרוב נשאר בדיוק כפי שהתחלתי. בלי שום ידע או תובנות חדשים. מפעם לפעם, כמו למשל אחרי ספר עיון של פילוסוף צרפתי מאמצע המאה הקודמת, דווקא מתחשק משהו קליל לקרוא במצב של טיסה מהירה (או בטיסה בפועל) בלי לאמץ את הנוירונים. ואם כבר אז לקחת ספר שכבר קיבל כמה המלצות. הספר הזה מתייחס באופן מובהק לז’אנר שאותו נכנה ג’יימס בונד. סוכן כל יכול במרדף אחר נבל, גם הוא כל יכול, עד הסוף המר (לאחד מהם או לכל העולם כולו). טיסות על רחבי חצי גלובוס. טכנולוגיה במיטבה. הרבה מזל וחוסר מזל, בחורות יפות ואווירת נכאים בבית הלבן. קצת יותר על העלילה או לפחות על תחילתה. סקוט, סוכן על בעברו מנסה לפתוח חיים חדשים, וכמובן מגלה שהישנים רודפים אותו. בינתיים, זרעי שינאה אינסופיים נובטים אצל צעיר סעודי והם יגדלו ללא שום מעצורים. באמצע, עלילת משנה על רצח מושלם וחסר עקבות. יותר לא נפרט. הספר כתוב מצוין וקריא מאד. הסופר משתמש בטכניקת הפרקים הקצרים, זו שגומרת לך לקרוא כל פעם רק עוד פרק ולגלות שנשארת ער הרבה יותר מדי זמן. מאחר וסוג הספרים הזה לרוב נגמר טוב, השאלה היא לא מה יקרה, אלא איך זה יקרה ומי ימות בדרך ופיתולי…
את כתיבתה של גלית דהן קרליבך (להלן גד”ק) אני מכיר בעיקר מטוריה שהתפרסמו בעיתון מקור ראשון. אלו היו טורים במדור טיולים בארץ שנכתבו בסגנון יחודי וקלעו לטעמי ובעבר כתבנו על סדנאות הכתיבה שהיא מעבירה. הצטערתי כשהמדור הוחלף וחיכיתי להזדמנות לקרוא פרוזה שלה. שבוע הספר היה הזדמנות נהדרת להצטייד בספרים מעט ישנים יותר שנעלמו מתחת למסכי הרדאר שלי בזמנו. תסתכלו על תמונת הכריכה. אשה על צוק ומתחתיה תהום מכוסה עננים. אצלנו במשפחה קוראים לתהום כזו “האבדון“. תקפוץ? ברור שתקפוץ. תתרסק? בוודאי. תצליח לקום? שאלה טובה. בספר “קצה” אנו נחשפים ליסכה פלד. גאולוגית במקצועה שסבתה האהובה מתה. אביה נפטר כשהייתה בת 12, אמה התנכרה לה מאז לידתה ולמעשה לא תפקדה מעולם כאם, קרובי משפחה אחרים אין וגם חברים אין, אולי חבר אחד של האבא, שטיין שמו, שדאג לה למלגה וגם קצת לעבודה ונראה שהוא פורש עליה את חסותו. חייה של יסכה סוערים כבר שנים והיא צריכה טיפול תרופתי קבוע. המתג – כך מכונה אותה תרופת פלאים (רק נרמוז עליה בתור מספר שלוש) שהיא חייבת לקחת כדי לכבות את עצמה. “אז עוד לא ידעתי שגם בשפות זרות, ולא רק בעברית, המתג עושה שמות. לא ידעתי שהסוויץ’ בהוראתו המקורית הוא שוט מחודד, שנועד להכות את הבקר ולהכניסו אל התלם. לא ידעתי שחיידקי מתג נקראים כך בשל צורתם הזקופה והבלתי…
שם הספר מרמז על תוכנו. לפני ואחרי בבני ברק יתאר בהכרח תהליך של חזרה בתשובה (או יציאה בשאלה), אבל המילה סיטי נראית לא מתאימה. מה פתאום סיטי? אנחנו בניו-יורק? ממש לא. גם לא בתל אביב או בר”ג עתירות המגדלים ואפילו לא בפתח תקווה או גבעת שמואל הבורגנית. מה לבני ברק ולמונח סיטי? ושאלה זו מהווה דוגמה לשאלות אחרות הצצות מקריאת הספר. הספר מתאר את חיים של ליאה ואלבר שעוברים לגור בבני ברק מטעמים כלכליים (דירה זולה מאד וגם קרובה לרמת גן כך שלא צריך לדאוג שהסביבה לא תתאים) ומגלים כי למעשה הם כבר שנים בעיצומו של תהליך חזרה בתשובה. התהליך אינו פשוט אף פעם ובוודאי כשמבצעת אותו משפחה ואנו נחשפים לעולמם בעלילה שנעה בכמה צירים. פרק המבוא (המובא בהמשך באדיבות ההוצאה) מוביל לעיקר הספר המתאר שנה בחיי המשפחה חודש אחר חודש, הולך וסובב דרך מעגל החיים היהודי, עם חזרות לתקופות שונות בעבר. בניגוד לספרים אחרים שנכתבו על ידי חוזרים בתשובה (או בשאלה), אין בספר ביקורות קטלנית על העולם הקודם וגם לא שבחים ללא סייג על העולם החדש. אין כאן ראייה פתאומית של האור מול החושך. אולי דווקא ההפך, יש רצון עז להראות כי העולמות דווקא אינם שונים כל כך. המצוקות הכלכליות בוודאי לא נפתרות כאשר חוזרים בתשובה, אולי אפילו גוברות…
אני עוקב אחרי אלכס אפשטיין בפיסבוק במשך זמן מה ומפעם לפעם הוא מפרסם אחד מסיפוריו הקצרים. הסיפורים הם מילים בודדות. עשרה משפטים הם כבר סיפור ארוך. לפעמים נראה שחלק מהמשפטים כלל לא מתקשרים אחד לשני. וזה כל הקסם, כי לכתוב כל כך בקצרה אבל להשאיר אותך חושב במשך זמן ארוך על מה שנכתב ומנסה לפענח את המשמעויות השונות, היא אומנות ואפשטיין הוא אמן. ספרו “מחשב אהבה מחדש” מרכז הרבה סיפורים כאלו והוא נמכר בפורמט דיגיטלי בלבד. הקובץ פתוח אצלי בדפדפן בקביעות ופעם ביום אני מציץ בו לכמה דקות ונהנה כל פעם מחדש. הנה דוגמה ארוכה: איך כמעט הפכתי למיליונר אתמול (או שלשום, לא הפרטים הקטנים חשובים כאן) כתבתי מכתב – מנוסח להפליא, אם יורשה לי להעיד על עיסתי – לחברת תרופות גדולה. הצעתי שבמקום עלוני האזהרה המצורפים לחפיסות הגלולות להקלת כאבים, הם יצרפו סיפורים קצרצרים שלי. הרי ממילא לאף אחד אין כוח לקרוא את כל האותיות הקטנות האלה – בטח לא כשהראש מתפוצץ. לא חלף שבוע (או שבועיים, כששותים כל יום בקבוק וודקה הזמן רק רובץ על הנפש כמו חתול על החזה. אבל רגע, רגע, תיכף הוא יזנק קדימה) ומצאתי בתיבת הדואר מכתב מחברת התרופות. “מר אפשטיין הנכבד”, הם כתבו, “קראנו בעיון את הצעתך. לצערנו…” אחר כך הגיע איזה הסבר…
הייתי ממליץ על הספר כבר מעמודיו הראשונים אבל לקראת סופו הגעתי לקטע המקסים הבא ששבה אותי לחלוטין. “אמילי הייתה תלמידתי בשנתי הראשונה כמורה, ובאותם ימים היא פנתה אלי ואמרה שלעתים קרובות היא חשה בודדה. היית אז צעיר, גדול ממנה בשנים ספורות בלבד, והרגשתי חסר ניסיון. אז סיפרתי לאמילי על מנהג שיש לי, לצאת מהבית קצת לפני חצות ולהביט בירח. זה תמיד ניחם אותי – הידיעה שלא משנה איפה אני נמצא או מה אני עובר, מיליוני אנשים אחרים מתבוננים ברגע זה ממש באותו הירח. אמרתי לאמילי שאם תעשה זאת, לעולם לא תהיה לבדה.” (עמ’ 174) הספר סולם הערכים מתאר את מסעו של דייוויד מנשה על פני אמריקה מחוף לחוף בעקבות תלמידיו. מנשה, מורה לספרות בתיכון היה נערץ על תלמידיו ודאגתו הראשונה כאשר הוא שומע שהוא אובחן כחולה בסרטן קשה היא איך הוא יבטל שיעור לתלמידים שלו. מורה שונה ומיוחד והסיפור מרגש. בסופו של דבר המחלה גוברת, התפקוד יורד ומנשה הופך לנכה ומוגבל ולמרות כל הרצון אינו יכול להמשיך יותר בעבודתו. לאחר שהמצב מורע עוד יותר הוא מחליט לקחת פסק זמן בטיפולים ולעשות מסע עד האוקיינוס השקט (ביתו במיאמי) ולהתארח כל פעם אצל תלמידים שלו מהעבר. הוא פירסם את הדבר בפייסבוק ועשרות מתלמידיו רצו ולעתים כמעט רבו על הזכות לארחו. עיקרי המסע…
הספר מספר שלושה סיפורים בבת אחת – סיפורו של אלי וסיפורה של דבי (דינה) עד שנפגשו (ואז הסיפורים שלהם הופכים לאחד) וסיפורה של בת שבע מנקודת המבט שלה בתור בת – רגשות, תחושות וזיכרונות מהרגע בו הודיעו לה על רצח הוריה, והטלטלה שעוברת על המשפחה. רוב הסיטואציות המסופרות בספר הן פשוטות, מחיי היומיום, אך עם זאת נוגעות ועוצמתיות. התהפוכות שבאות על אלי ועל דבי, כל אחד בנפרד, מובילות אותם למסלול משותף ושינוי משותף של חייהם. הם רוצים להשתפר, צמאים לעוד. וכך דבי משנה את שמה לשם העברי- דינה, והם מקימים יחד בית מלא קדושה ושמחה. כשקראתי את הספר התחברתי לסיפור. סיפורי חיים אמיתיים שהאנשים בהם לא מתיימרים להיות גדולים אלא הם עושים דברים ומטבעם הם כאלה – אנשים גדולים, שבאים אליהם להתייעץ איתם ולשמוע את דעתם. אנשים פשוטים שעושים דברים גדולים. גם בתוך הבית ניכרת הפשטות וההשפעה העצומה שיש לאלי ודינה על ילדיהם. במהלך הקריאה לומדים על החיים שהיו להם שהם חיו כל כך בצניעות ורוצים גם לקבל משהו מזה – שנדע גם להיות צנועים ולקבל את מה שהקב”ה מזמן לנו בחיים, גם הדברים הקשים ולהמשיך להאמין באמונה שלמה למרות כל הקושי והבעיות שיש לנו בחיים. בסופו של דבר זה עיקר הספר לדעתי. האמונה הגדולה של אלי ודינה, אהבת ארץ-ישראל,…
ספרו של צ’ינואה אצ’בה הכל קורס מביא לנו את סיפורה של אפריקה מבפנים. הסיפור נכתב כבת בשת 1958, תורגם לעברית כבר בשנת 1965 תחת השם מפולת באומואופיה (ניתן להשיג רק בחנויות יד שנייה) וכעת יוצא בתרגום חדש של אביעד שטיר. זהו רומן מרתק הפורש לנו את אורחות החיים של שבטים אפריקאיים השומרים על מנהגים מסורתיים, חלקם יפים ופשוטים וחלקם מזעזעים למדי (כדוגמת המנהג להמית תאומים מיד בלידתם מאחר והם מהווים עלבון לאלים). אין שפיטה של אורח החיים והכותב מצייר תמונה נאמנה למציאות ההיסטורית שהייתה. אוקונקוו גדל לאבא לא יוצלח אבל בזכות כישוריו וחריצותו הוא מצליח להתקדם בשבטו, מקבל תארי כבוד צובר רכוש ונשים (נשים הן לרוב סוג שונה של רכוש והיחס אליהן בהתאם), אבל רוחות חדשות מתחילות לנשב. הקריסה היא כפולה ומשולשת, קריסה ראשונה בגלל מנהגי השבט הגוזרים עליו גלות ארוכה וכשהוא מצליח להתאושש ממנה באה הקריסה עקב המפגש עם האדם הלבן ואורחות החיים שהוא מנסה להנחיל בכח. גם פעולות המיסיון שלעתים נעשות בנועם ותוך שיתוך פעולה ולעתים בזעם וגם בשינוי אורחות הממשל, מינוי פקידים מטעם המלכה והתעלמות מכל מנהגי השבט, דתו, אליליו, ומוסדות השלטון והמשפט שלו. הייתי משווה את הרומן לאדמה הטובה של פרל בק. גם בק כתבה ממבט בגובה העיניים, לא שופט ולא מתנשא על מדינה שבאירופה וארה”ב…
אני הייתי קורא לספר: “ספר הש…” מאחר וכל שיר נפתח בתחילתי ש… המבטאת משאלה כלשהי של הסופר. הספר מתואר ככספר מזמורים מודרני, אולי דומה לתהילים. אבל תהילים אינו ספר רק ואפילו לא בעיקר משאלות והמזמורים בו חלקם שירי ניצחון, חלקם תפילות, חלקם מזמורי אבל וחלקם אפילו מתארים היסטוריה. הבה נבחן משאלה כלשהי בעמוד אקראי שאפתח בספר עוד שתי שניות ואעתיק את תוכנו שנעזור לכל אדם על פי דרכו ולא על פי גבהות לבנו. נחליף תפקידים לפרקים ונשתף בחגיגה את כולם שיר מ”ב בעמוד 46. פשוט יפה ומחכים. חלקו השני אפילו מעט ילדותי, אבל זאת דווקא בכוונת מכוון השואף לחזור במעט לתמימות הילדותית. כדבר המשורר: “אולי עוד נוכל ללמוד משהו גם מעולמם של הילדים, בעיקר הילדים של פעם, שמשחקי תחרות מילאו את עולמם, אך את התמורה לניצחונם קיבלו לרוב בעצמים בעלי משמעות סמלית בלבד: פקקים, חרצנים, וכי”ב, שסימנו עבורם ניצחון, רכוש, הצטיינות וכבוד”. וכך כל הספר משאלות קטנות ויפות, איתן קל להזדהות אך קשה יותר ליישם. מילים פשוטות המסתירות תוכן מורכב היכול לשמש מקור השראה. ספר שתהנו לתת ולקבל ובעיקר לפתוח באקראי מפעם לפעם לקריאה מהירה, אך כזו המשאירה הרהורים לאורך זמן. אם נצליח ליישם אפילו מעט, העולם יהיה טוב יותר. משאלות לב ושיר נתן ינאי הוצאת גוונים מגב הספר ומידע…
ספר עם שם כזה תופס מיד את תשומת לבי. שמונה דקות אור אינן יחידת זמן אלא דווקא יחידת מרחק – מרחק כדור הארץ מהשמש. אבל מה למונח אסטרונומי-פיזיקלי ולספר על הרב מנחם פרומן? כל הספר הייתי סקרן ופתרון התעלומה הגיע ממש בעמודים האחרונים. לא הכרתי את הרב פרומן, הידע שלי עליו היה דומה למדי לתיאור המופיע בפי נהג אקראי בתחילת הספר – “הרב המוזר הזה? משהו מעורבב כזה, מתנחל שנפגש עם רוצחים ועושה איתם טקסים דתיים. הזוי.” (עמ’ 31) אולם בניגוד להרבה אחרים, גם לא הייתה לי דעה כלשהי לגביו מעבר לכך שמדובר ללא ספק באדם חריג, וקצת תמהוני ומשיגענא. הדעות הרווחות עליו היו יותר קיצוניות – הימנים כעסו עליו שהוא נפגש עם ראשי החמאס ועוד יום לאחר פיגועים קשים. אנשי השמאל כעסו עליו כי הוא גר בתקוע והתנגד להתנתקות. הערבים לא תמיד הבינו מאיפה הוא נפל עליהם, שכנים חשבו שהוא סוכן שב”כ, השב”כ צותת לטלפון שלו. איומים על חייו היו תדירים. בקיצור, טיפוס או אולי כפי שכותבת בתו: “סקנדל שלם סביב אדם אחד שפשוט חושב אחרת” . לא יודע. קריאת הספר לא שינתה את דעתי על הרב פרומן לכיוון כלשהי ואני בספק אם היא תשנה את דעתו של מישהו, אך אולי היא תקהה במעט את הצורך שלנו כבני אדם…
יש ספרים שמיד כשגומרים לקרוא אותם מתחשק לקרוא אותם שוב. בספר “לפני המקום” של חיים באר לא רק שרציתי לקרוא את הספר שוב אלא שמיד פתחתי בעמוד הראשון והתחלתי קריאה מחודשת שלו ממנה נהנתי לא פחות ואולי יותר מאשר בקריאה הראשונה. יצירה פנטסטית . הספר לא חדש, אבל שמעתי אליו בעצמי בעת שביקרתי בברלין, ביקור לא פשוט שגרם לי לטלטלה. נשארו לי הרבה עניינים לא פתורים עם העיר הזאת, שאותם לא הצלחתי לפתור גם בביקור נוסף (ובעוד אחד, ובעוד אחד…), וכך כנראה גם לבאר עצמו, המגיע לעיר פעם אחר פעם בניסיונות להתקדם בכתיבת ספרו. גם הספר עצמו גרם לי ריגוש גדול מאחר ומיד בפתיחתו מוזכר בית הסופרים ברחוב פזאננשטראסה, מקום שילווה את היצירה כולה, והרי בית סופרים זה נמצא צעדים אחדים בלבד, מביתם של סבא וסבתא-רבא, שגורשו ממנו ונעקרו שוב ושוב עד טרזין ואושוויץ. עצם הזכרת שם הרחוב גרמה לי חיל ורעדה עד הצורך להפסיק את קריאת הספר לזמן מה. הספר מכיל התייחסות עצמית (כך המונח בלוגיקה) או ארס-פואטיקה (כך המונח בספרות) ומספר על תהליכי הכתיבה שלו עצמו. חיים באר הוא הדמות המרכזית בסיפור ואמנם לפי טענתו שאר הדמויות מומצאות אבל גם בספר זה יש היבטים אוטו-ביוגרפיים, כדוגמת ההתנצלות על כך שהוא כותב מעט ספרים המובאת דווקא מפיו של בילקר-בולקר….